נעים להכיר את גל זהבי מגן יבנה

כאמור, המשפחה כולה (למעט נעם הסטודנט שנאלץ להישאר בארץ) טיילה בדולומיטים, עם קראוון שכור. בעודם ישנים את שנתם, יצא גל מוקדם בבוקר לכיוון נקודת ההזנקה של המירוץ. כשחזר בסיומו, בני המשפחה היו באמצע ארוחת הבוקר שלהם, ואחר כך התארגנו להמשיך את הטיול המשפחתי.

מספר לנו גל זהבי: "הכל התחיל כשהחלטנו לקחת את המשפחה לטיול בדולומיטים. מזמן רציתי לצאת למירוץ בחו"ל אז אם כבר טסים, למה שלא נמצא מירוץ ונשלב בטיול המשפחתי. בגלל שאני אחרי פציעה חיפשתי איזה חצי מרתון רגוע וחיפוש קצר באינטרנט הביא אותי ל – "4 luglio skymarathon".בערך 1500 מ'  טיפוס וירידה, גובה מרבי של 2450 מ' וקטעים טכניים לא פשוטים. בקיצור, לא משהו שאחד שכבר עשה פעם או פעמיים את סינגל חרובית, צריך להיבהל ממנו."

גל המשיך: "בימים הראשונים בדולומיטים יצאתי לשתי ריצות קלות, כדי להתרגל לאזור. השעון עדכן אותי שאני כבר 50% מאוקלם לגובה 1000 מ'. העובדה שהמירוץ מתחיל בגובה 1400 מ' נראתה לי שולית באותו רגע והרגשתי מוכן. יום לפני המירוץ, התקיים תדרוך לרצים. בתדרוך המליצו שכל רץ ידאג לקחת איתו גם ג'לים ומים, כי בגלל מזג האויר הגשום שהיה בימים האחרונים, המסוק שהיה אמור להוריד ציוד לתחנות ההזנה לא יכל לבצע את עבודתו. פה חשדתי."

בדרכו ההומוריסטית תיאר גל את הרגשתו: "גם כששאלו מי כבר השתתף במירוץ סקיירנינג בדולומיטים ורק אני לא הרמתי יד, זה נראה קצת בעייתי. מייד עדכנתי את רשימת המטרות למירוץ: הישג נדרש – לסיים, הצלחה - לסיים שלם, הצלחה מסחררת - לא להיות אחרון."

גל המשיך: "בוקר המירוץ הגיע וכבר אחרי כמאתיים מטר של ריצה, הגענו לעלייה אגרסיבית ומצאתי את עצמי במקומי הטבעי בסוף חבורת הרצים. שמחתי לראות שעדיין היו 3 רצים מאחורי, כך שאני לא אחרון. המשכנו ככה כחמישה ק"מ של עלייה לא פשוטה ונראה לי קצת מוזר, שבניגוד להתנשפויות הקולניות שלי, החבורה שמאחורי קישקשה כל הזמן באיטלקית שוטפת ללא שום עצירה להסדרת הנשימה. גם העובדה שמדי פעם הם שאלו אם אני בסדר נראתה מוזר. מפה לשם התברר שמדובר באנשי צוות האירגון שמשמשים כמאספים."

והוסיף: "לאור המצב החלטתי להגביר את הקצב ולנסות לעקוף מישהו. אחרי כק"מ, ראיתי רץ שנראה קצת עייף והצלחתי לעבור אותו. המאספים נשארו איתו ואני הייתי מאושר לעבור את תחנת הריענון במקום הלפני אחרון. כשני ק"מ אחר כך, המאספים חזרו אליי. מתברר שהמנוול פרש ואני שוב אחרון. נחמה קטנה היתה לי כשראיתי שכדי להדביק את הפער אליי המאספים עלו לדופק 120. אני הייתי על 170. עוד ק"מ עבר ובאופן לא צפוי קיבלתי קרש הצלה. אחת הרצות נקעה את הרגל והתעקשה להמשיך כשבן זוגה מלווה אותה. חלפתי על פניה ועודדתי אותה שלא תעז לפרוש. בדיעבד, זה הצליח."

בהומור האופייני לו סיפר: "המשכתי בדרכי  מאושר וטוב לבב ואפילו הצלחתי לעקוף בדרך גם קשישה חביבה שנראתה לפחות בת 75 אבל יש מצב שאויר ההרים עושה לה טוב והיא כבר מעל ל-80. הטיפוס נעשה תלול יותר ויותר ותוואי השטח השתנה מעשב חלקלק לאוסף של סלעים, דבר שגרר קצב של כ-30 דק' לק"מ. עדיין שמרתי על פער סביר מהקשישה כך שהייתי רגוע. ביני לביני נאלצתי להודות שכל מי שסיפר על קשיי הנשימה שיש ככל שעולים בגובה, בהחלט לא הגזים."

והמשיך: "בסופו של דבר, אחרי 13 ק"מ מתישים, הגעתי סוף סוף לנק' הגבוהה ביותר והחברים בתחנת הרענון הרגיעו אותי שמעכשיו זה רק ירידה אז אין בעיה. בפסגה הנפתי את הדגל של "גמאני רצה גן יבנה", ושיתפתי את בנות הקבוצה, שהתרגשו מאוד למחווה."

גל תיאר את המשך המסלול: "מבט חטוף להמשך השביל גילה שבהחלט יש בעיה לאור העובדה שמדובר בירידה תלולה, בשביל צר שלא מאפשר לעמוד אפילו בפישוק קל, מלא סלעים ודרדרת ומוגבל מצידו האחד בצוק ומצידו השני בתהום. נזכרתי שבתדרוך, המארגנים קראו לזה, קטע "קצת טכני". מעניין מה זה קטע "מאוד טכני"."

וסיפר: "במהלך הירידה, שמחתי לגלות שאני מצליח לעקוף עוד כמה רצים. לצערי גיליתי שמדובר בשניים שנפלו ונפצעו וכל היתר היו סתם מטיילים ומעודדים שעברו בשביל. אחרי כ-17 ק"מ,  ראיתי כמה בתים והשביל הצר הפך לכביש. חשבתי להחזיר את מקלות הריצה לתיק, אבל מהר מאוד המסלול נכנס לסינגל יער, שמורכב כולו מבוץ חלקלק וסלעים חלקלקים לא פחות והבנתי שאם אני לא אשתמש במקלות כדי לבלום את עצמי אני עלול להחליק לתוך עץ. כמובן שהבנתי את זה אחרי שהחלקתי לתוך עץ."

גל סיים במילים: "אחרי 21.1 ק"מ, כשכל השרירים כבר צעקו הצילו, גיליתי שהאיטלקים אולי טובים בריצה אבל אי אפשר לסמוך עליהם במדידת מרחקים והמשכתי לרוץ עוד 2 ק"מ שלמים עד שעברתי את קו הסיום מחייך מאוזן לאוזן. יצא ארוך אבל אם נסכם בקצרה, היה וואו!"