הטור השבועי של דן וקנין: "יום הולדת של תקווה"

דן וקנין

יום הולדת של תקווה / דן וקנין:

בשנת 1944, בעיצומה של המלחמה, חגגה אנה את יום הולדתה העשירי. אביה נשלח למחנה עבודה, אחיה נעלם בנסיבות לא ידועות, ורק היא ואימה, לודמילה, נותרו יחד, נלחמות לשרוד בגטו הצפוף והמייאש.

בבוקר יום ההולדת, העירה לודמילה את אנה.

"יום הולדת שמח, אנה שלי," לחשה לודמילה  והגישה לה את עוגת ההפתעה שהכינה לה. לילה שלם עבדה על יצירת "עוגה" קטנה משרידי מזון: חתיכת לחם יבש, קליפות תפוחי אדמה ומעט סוכר נדיר שהשיגה בעזרת טובות הנאה. היא ידעה שזה כמעט כלום, אבל עבור אנה, זו הייתה מתנה יקרה מפז.

 אנה, מופתעת, הביטה בעוגה הפשוטה ודמעות הציפו את עיניה.

"איך את זוכרת, אמא?" שאלה בקול רועד.

לודמילה חייכה אליה בעצב  וחיבקה אותה. "אני זוכרת, כי אסור לנו לשכוח שגם במקום הכי חשוך יש קרן דקיקה של אור, ואסור לנו להפסיק לחלום, להרגיש ולאהוב," אמרה ברוך.  היא ניגבה דימעה סוררת שאיימה להשבית את השמחה, חיבקה את אנה והוסיפה: "את המתנה שלי, אנה, את קרן האור שלי והתקווה שלי."

ואחר כך הוסיפה : וכמה שזה קשה, אסור לנו לשכוח שאנחנו עדיין בני אדם ."השתיים ישבו יחד וחלקו את העוגה הזעירה. הן התבוננו בשמים האפורים מעבר לחלון הקטן, מחפשות פיסה של אור בין העננים.

באותו רגע, כל הצרות נעלמו, ולו לרגע קטן. אך השקט לא נמשך. אחר הצהריים פרצו חיילים אל הגטו. הצעקות הדהדו ברחובות כשהאנשים הוצאו בכוח מבתיהם ונשלחו לכיכר המרכזית. לודמילה ואנה, אוחזות זו בזו, נדחקו בין ההמון. הן הובלו אל קרונות משא אפלים ונדחסו יחד עם עשרות אנשים נוספים, בלי לדעת לאן פניהם מועדות.

freepik

המסע אל מחנה הריכוז היה אכזרי. הדחיסות, הרעב והקור גזלו את כוחותיהן. כשירדו לבסוף מהקרון, הן עמדו מול שורות של חיילים חמושים מלווים בכלבים נובחים וחושפים שיניים גדולות.. לודמילה לחצה את ידה של אנה בכל כוחה, מנסה להעניק לה תחושת ביטחון, למרות שפחד עמוק מילא אותה.

 התנאים במחנה היו קשים מנשוא ואנה, שהייתה קטנה ושברירית, נחלשה במהירות. לודמילה ויתרה על מנות המזון הדלות שלה כדי לחזק את בתה, אבל הגוף הקטן של אנה התקשה לעמוד בתנאים.

יום אחד, כשישבו יחד בפינת הצריף, נשענה אנה על כתפה של לודמילה ולחשה, "אמא, אני עייפה." קולה היה חלש, כמעט בלתי נשמע. לודמילה חיבקה אותה ודמעות זלגו על לחיה. "תחזיקי מעמד, אנה שלי. אנחנו נצא מזה. את חייבת להחזיק."

אנה הביטה באימה בעיניים עמוקות ועייפות, אבל חיוך קלוש עלה על שפתיה. "אמא, את לימדת אותי שאפילו במקום הכי חשוך יש אור. את האור שלי, אמא. תבטיחי לי שתמשיכי לחיות, שתספרי עלינו."

המילים האחרונות שלה נשרו כעלי שלכת. היא עצמה את עיניה, וחיוכה האחרון נותר חרוט בליבה של אמה שחיבקה אותה חזק, כמו מנסה להשאיר אותה בעולם הזה בכוח אהבתה.

לודמילה שרדה את המלחמה. אחרי השחרור, היא מצאה את עצמה בעולם אחר, שקט אך כואב. היא בחרה להקדיש את חייה לספר את סיפורה של אנה, הילדה הקטנה שהביאה אור גם במקומות החשוכים ביותר ובכל פעם שסיפרה את סיפורה, הרגישה לודמילה שאנה עדיין איתה, שומרת עליה.

היא הפיצה את המסר שאנה השאירה: גם במקום הכי חשוך, התקווה יכולה לבעור. זיכרונה של אנה הפך לניצוץ אור בלבבות רבים, והסיפור שלה נמשך, נכתב מחדש בכל פעם על ידי האנשים ששמעו אותו והעבירו אותו הלאה.