הטור השבועי של דן וקנין: "פועה" (חלק ב)

"אמור נא ילד, הזהו ביקורך הראשון בספרייתנו"?

                                 "כן", ענה  בקול רועד.

ציפה לנזיפה או לגערה על שפלש כך לקודש הקודשים והיה אפילו מוכן נפשית לשמוע בת קול המצווה עליו: "של נעליך מעל רגליך"...אבל אז התכופפה פועה אליו לבחון אותו מקרוב והוא ראה את עיניה הטובות וידע מיד שהיא אתו ולטובתו.

                                "אתה אוהב ספרים. נכון"?

                                "כן, בטח, מאוד"!

"אני רואה" אמרה פועה ונאנחה. "אבל כעת עלי לנעול. אם חשקה נפשך רשאי אתה לשוב מחר. בסדר?" מה זאת אומרת בסדר? בטח שבסדר! בטח שבטח, כמובן שבסדר! הילד לא היה צריך יותר מזה כדי לדעת שמצא לעצמו בית חדש!. פועה, מופתעת למראה תגובתו הנרגשת חייכה לעצמה ושילחה אותו לביתו.

       את הדרך מהספרייה למעברה עשה במהירות, בריצה מאושרת רצופת דילוגים ותוך השמעת צעקות ניצחון אידיאניות. כשהגיע למעברה כבר היה חושך. מתוך הפחונים והבדונים המטולאים בקעו קולות המשפחות הישובות יחדיו. מדי פעם עבר ליד בדון שמתוכו בקעו צעקות של אב זועם וקולות בכי של איזה ויקטור או שרלי שחוטף שיעור מעשי בחינוך. אליבא דשיטת החינוך שהיתה מקובלת אז, מנת המכות היומית היתה אמורה לעזור לילד הסורר בפוטנציה להישאר צמוד ככל האפשר לדרך הישר ולא לסטות חלילה לדרך רשעים כי: א. אינה טובה ואינה משתלמת. ב. ממילא צפוף שם...

בחלק מהבתים כבר דלקו פתיליות הנפט הקטנות שהפיצו אור צהוב ורועד ובחלק אחר רעמו הלוקסים החדשים בעלי גרב האסבסט הקטנה והשבירה שהפיצה אור לבן ומסנוור. הוא נכנס הביתה בחושך שכן אביו החסכן טרם הדליק את הלוקס החדש ובחסות החושך והצפיפות השתלב בטבעיות במהומה הרגילה שהיתה בלתי נמנעת בהתחשב בכך שכמעט עשרים נפשות חיפשו לעצמן מקום סביר בתוך בדון קטן וחשוך. אמו כמובן שמה לב שהגיע באיחור ניכר אחרי שלא ראתה אותו רוב היום, אך לא אמרה דבר כדי לא לגרום לאביו לכעוס עליו ולתת לו "שיעור בחינוך מעשי" ורק הגישה לו בשקט את הארוחה הצנועה ששמרה עבורו. בינתיים נדלק הלוקס והוא ידע שהיא בוחנת אותו בדאגה והחזיר לה מבט מרגיע. כשראתה את השמחה בעיניו נרגעה, חייכה לעצמה והמשיכה בסבב חלוקת המזון לשאר בני המשפחה.

        באותו לילה נדדה שנתו. חיכה בקוצר רוח לבוקר ואחריו לצהריים. בסיום הלימודים דהר הביתה ומשם בריצה לספרייה "שלו". ברצון רב ויתר על המשחקים המלהיבים בשכונה ועל חפירת מערת האוצר שהוא היה מיוזמיה. כל אלה איבדו מקסמם ולא היו ברי תחרות לספרייה. פועה התפלאה לראותו מגיע יום יום לספרייה לפני שעת הפתיחה ועוזב אותה בשעת הסגירה אחרי שרבץ בפינתו הקבועה עם הספר התורן שנקרא בהמשכים יום יום עד סיומו. לבסוף שאלה אותו בעברית היפה שלה שאותה, כך למד לדעת, ירשה עם חלב אמה מאביה שהכיר את אליעזר בן יהודה והיה מראשוני מורי העברית בפולין:

          "אמור נא אישי הצעיר, מדוע זה אינך רושם מנוי בספרייתנו? הלא טורח גדול הוא לצעוד יום יום בדרך החתחתים שבנחל באר שבע מביתך שבמעברה עד הלום." הילד שתק בבושה ובמבוכה. איך יסביר לה את העולם שלו? איך יגיד לה שאין לו סיכוי קלוש ביותר להשיג כסף למנוי בספרייה בשעה שאין כסף לדברים בסיסיים ודחופים יותר? כנראה שהשתיקה שלו דיברה בעד עצמה שכן פועה לא חיכתה לתשובה. היא ליטפה את ראשו בהיסוס וחזרה לשולחנה. כשהרים ראשו ראה את צדודיתה הרכונה אל הניירות שעל שולחנה ועל לחיה התגלגלה דמעה אחת גדולה.

       בשבועות הבאים ניצלה פועה רגעים מתים לשיחות איתו. ראשית חקרה אותו על חייו. רצתה לדעת הכל על החיים במעברה, על משפחתו ועל החיים במרוקו. אחר כך בחנה אותו על ספרים שקרא. רצתה להיות בטוחה שהוא אכן קורא ומבין. מדי פעם סיפרה לו על ספר שקראה. לפעמים הציעה לו ספר שטרם קרא ובכל פעם היתה אומרת לו: "מקנאה אני בך על כי זוכה אתה לקרוא ספר  זה בראשונה. מה חפצתי גם אני לחוש בשנית את ההנאה שעתיד אתה לקבל מקריאה בספר מפעים זה." פעמים אחרות היתה אומרת:" שפר עליך מזלך לקרוא ספר נפלא זה. בטוחה אני כי ישמח אותך עד מאוד". תמיד אמרה "ישמח אותך" במקום "תיהנה ממנו". בכלל, היתה לה שפה מאוד שונה ומיוחדת שגם בשנות החמישים נשמעה מליצית וארכאית ולא התאימה להווי הצברי המחוספס שהחל להתגבש אז. אך כמו כל דבר הקשור לפועה גם השפה הזאת התאימה לה. גם כשהייתה אומרת למשל "קפנדרייה" במקום קיצור דרך, "דרך המלך" במקום כביש ו"שפר עליך מזלך" במקום זכית זה נשמע טבעי ולא מאולץ. פעם, באחת מהפעמים הרבות שכעסה או לפי הגדרתה: "בעידנה דריתחא" סיננה מאחורי גבו של ילד שהתעלל קשות באחד הספרים "שלה": "בן נעוות המרדות". הפושע הצעיר כנראה לא שמע אותה, ואם שמע לא הבין. כשראתה את התדהמה בעיני הילד קרצה לו והוסיפה בקול רם: "ונשאלת השאלה עד מתי רשעים יעלוזו"?. הילד היה מוקסם! לא ידע שאפשר לקלל מישהו באופן כל כך לירי! זאת הייתה כמעט שירה!

         בחודשים הבאים למד לדעת כי פועה ערירית ומתגוררת בגפה בבית ערבי גדול בקצה הרחוב וקראה כמעט כל ספר שיצא אי פעם. אהבתה לספרים לא ידעה גבול והם היו הילדים שלא נולדו לה אף פעם. רוב היום דמעה מפני שהייתה חושבת ומצטערת על כל הספרים שלה שיצאו מהספרייה. בדמיונה ראתה אותם עוברים עינויים וסבל בידי קוראים גסי רוח וחסרי לב. בפולין קראו לה גיטה'לה וכשעלתה ארצה ללא בני משפחתה שעלו השמיימה בעשן המשרפות אימצה לעצמה את השם פועה. זה לא היה שם מדהים גם בשנות החמישים אבל איכשהו לה זה התאים. היתה לה צמה ארוכה ודהויה שאותה אספה תמיד לכדור מסודר עטוף ברשת שחורה ומחוזק בסיכות מתכת שחורות ודקות מכל כיוון אפשרי. היא לבשה תדיר שמלות דהויות עשויות בד עבה וגס שבחזיתו שני כיסים גדולים ומרובעים, והדיפה ריח לא נעים של נפטלין. היא היתה קפדנית וחמורת סבר ואיש לא העז להרעיש בספרייה שלה.

יום אחד פנתה אל הילד ואמרה: "שמע נא! ביקשתי רשות הממונים עלי ונתבשרתי כי יכולה אני לרשום לך מנוי חינם אין כסף, אך עליך להבטיחני נאמנה כי תחזיר כל ספר בשלמותו ובמועד קצר ככל יכולתך." הילד המופתע נחנק מהתרגשות ולא הצליח להגיד הרבה מלבד להישבע ולהבטיח "באמת התורה" שכל יום יחזיר ספר. פועה חייכה והסתובבה מיד כאילו חיפשה ספר או משהו אבל הוא ראה עליה שהיא נרגשת לא פחות ממנו.

         מאותו יום עבר את הדרך מהמעברה אל הספרייה בריצה פראית, ישב כרגיל בפינתו הקבועה עם הספר שבחר לקרוא במקום או עזר לפועה לסדר להדביק ולנקות כשתוך כדי כך הם מדברים מעט ובעיקר שותקים ביחד. את הדרך חזרה למעברה עשה עקב בצד אגודל, כי עכשיו קרא את הספר שבחר לעצמו הודות למנוי שלו. דרכו עברה כרגיל בנחל באר שבע ב"דרך החתחתים רצופת האבנים והחרולים" כהגדרתה של פועה. הוא הלך, קורא תוך כדי הליכה ולא רואה כלום. בימים הראשונים ל"הליכת הקריאה" נתקל באבנים, צלל לתוך שיחים קוצניים ודרך על לא מעט מוצקים חשודים וריחניים שזרמו עם הביוב של הנחל. אך עם הזמן פיתח מיומנות מרשימה של קריאה תוך כדי הליכה. הוא למד ללכת בין פלגי הביוב ובין שאר המכשולים מבלי להתיק עיניו מהספר, למד לקרוא מהר מאוד כדי להצליח לעמוד בהבטחתו להחזיר כל ספר ביום המחרת והחשוב ביותר: למד לקרוא בלילות לאור זנב נר תקוע בקופסת שימורים ריקה ששימשה לו כמנורת לילה. אהב מאוד לקרוא בלילה. כל הבית נם ונוחר והוא יושב לו בשקט על הרצפה באחת מפינות הבדון מנסה להסתיר את הבהוב הנר באמצעות הספר שקרא ומפליג עם גיבוריו לארצות ועולמות מרתקים.

        כך זה נמשך דרך כיתה ד' אל תוך כיתה ה'. קצת לפני סוף אותה שנה הגיע כהרגלו אל הספרייה ומצא אותה סגורה. חיכה על המדרגות עד חשיכה ופועה לא הופיעה. ביום המחרת וביום שאחריו חזר שוב ושוב ואין פועה. בסוף, אחרי שבוע ארוך ומייסר בא שוב והפעם הספרייה הייתה פתוחה. נכנס בריצה לראות את פועה אך במקומה נתקל באשה צעירה שחייכה איליו והסבירה לו שהיא הספרנית החדשה ולא, היא לא יודעת דבר על הספרנית הקודמת ולא, היא לא מכירה אשה בשם פועה ומי בכלל נותן לבת שלו שם כזה עתיק. היא שאלה לשמו ותוך כדי שרשמה בכרטיסו את החזרת הספר שהביא עמו ציינה בחביבות כי לפי הרשום בכרטיס המנוי שלו היא רואה שכבר שנתיים הוא משלם בדייקנות את דמי המנוי שלו בסך עשרים גרוש לחודש וזה מאוד יפה כי רוב המנויים אינם משלמים בזמן והספרנית נאלצת להפציר בהם רבות עד שמתרצים לה ומואילים בטובם לשלם. בהמשך דבריה הודיעה לו בשמחה כי המנוי שלו  משולם במלואו לשלושת החודשים הבאים ורק מילמלה לעצמה שאין היא מבינה איך זה שהוא נושא שם מרוקאי טיפוסי בעוד שהשם "פועה מנצ'ל" המתנוסס על המחאות התשלום למנוי שלו לא נשמע לה כל כך מרוקאי...

הוא יצא מהספרייה בסערת רגשות ופנה לביתה של פועה. לראשונה בחייו דפק על דלתה אך לא נענה. הבית היה סגור ומוגף מכל הכיוונים ואין בו נפש חיה.

       בימים הבאים חזר שוב ושוב לספרייה של פועה בתקווה שהיא תחזור פתאום. מישהו אמר שהיא שברה רגל ומישהו אחר סיפר שהיא חולה ומאושפזת בבית חולים מיוחד בעיר אחרת. מישהו שלישי סיפר שהיתה דליקה והיא מתה, אבל זאת כנראה היתה המצאה פרועה. מצד שני עלה בדעתו שהיה מאוד הולם אותה להחזיק ספר פתוח ביד ולעלות בעשן השמיימה תוך כדי קריאה...

         כבר חלפו שנים רבות מאוד מאז אותן שנתיים מופלאות. פועה בטח כבר מתה מזמן אך עדיין קיימת בו ומופיעה אצלו ללא התראה מוקדמת. בכל פעם שהוא קורא ספר יפה הוא שומע אותה אומרת לו: "מה שפר עליך מזלך לקרוא ספר מפעים זה. בטוחה אני כי ישמח אותך עד מאוד". לפעמים כשהוא לומד מלה חדשה הוא יכול לשמוע אותה עם העברית המופלאה שלה אומרת לו: "מדוע זה תלך בדרך החתחתים רצופת האבנים והחרולים, הלא טוב יותר כי תלך בדרך המלך". אבל יותר מכל הוא אוהב  שהיא מופיעה אצלו כשמישהו עם קליפת מוח עבה במיוחד מצליח לפגוע בו ולהרגיז אותו. בדיוק בשנייה שהוא על סף התפוצצות הוא שומע את פועה צועקת: "בן נעוות המרדות"! ואחר כך מוסיפה בקריצה: "ונשאלת השאלה, עד מתי רשעים יעלוזו"?

                                                   -סוף-