הטור השבועי של דן וקנין: "עין לציונה"

עין לציונה - דן וקנין

בילדותי במעברה , למדתי בבית ספר ממלכתי חילוני "חופשי". ימי הלימוד היו אז ארוכים מאוד והסתיימו סביב ארבע אחה"צ. הלימודים עצמם הסתיימו סביב שעה אחת ובשעות הנותרות  הפכו הכיתות ל"בית התלמיד". שם שיחקנו, הכנו שיעורים, וקיבלנו ארוחה חמה. תסכימו איתי שזה יום ממש ארוך בשביל ילד שרק רוצה לרוץ לשחק ולהתפרק. אבל , אבא שלי ממש לא הסכים עם ההגדרה הזאת  וחייב אותנו ללכת בערב ל סוג של ישיבה או אם תרצו "חדר" בו לימד  מלמד אשכנזי קפדן ושונא אדם.

לא ממש התלהבתי מהסידור הזה ובמיוחד תיעבתי את אפרים המלמד שלנו. אבל  ידו הגדולה והקשה של אבא לא הותירה לי ברירה ואני  הלכתי יום יום לישיבה המדכאת של רבנו אפרים.

הישיבה היתה בלב ליבה של שכונה חרדית בעיר העתיקה של באר שבע. בתי האבן הערביים הצפופים, ריחות הקיגל והבורשט, לחן התפילות, הלבוש והצפיפות, הזכירו עד מאוד את שכונת מאה שערים וכשבגרתי ועברתי יום אחד בטעות במאה שערים, חזרתי אחורה בזמן וכמעט התגעגעתי לישיבת ילדותי.

רבי אפרים, המלמד שלנו היה  עצבני וקפדן. הוא הסתובב בינינו כשבידו מקל חיזרן דקיק  בו היכה אותנו אם צריך או לא צריך. הוא העניק לכל אחד מאיתנו הילדים שם מההפטרה  ולדעתי בכלל לא זכר את השמות האמיתיים שלנו. תמיד פנה אל הקורבן  בשם הפיוטי שבחר בשבילו וכך הסתובבו אצלנו בחבורה המן, חמורו של בלעם, פרעה, פוטיפר, ויזתא וכל שאר גיבורי התנך הלא חיוביים.  כל שגיאה בטעמי המקרא  האשכנזיים! עלתה לנו בהצלפה וכל השתהות במילוי מצווה כלשהי עלתה לנו בעוד הצלפות או גרוע מזה, דפיקה באצבעו הגרומה של אפריים על קופסת המוח האטומה של הקורבן המתחלף.

השכונה היתה כאמור צפופה מאוד, וגם אם לא התאמצת מאוד מצאת את עצמך מביט ישר לתוך אחד מבתי השכנים. בעידן ההוא לא הכירו בבאר שבע העתיקה תריסים והתחליף היה כל מיני סמרטוטים שהתחזו לוילון ובקושי הסתירו משהו. לנו הילדים זה לא ממש שינה כלום, אבל לאפרים מלמדנו הקדוש זה שינה מאוד.. הוא ניצל את העובדה שהישיבה היתה בקומתו השניה של בנין שעמד במרכז רחוב קטן ומכל חלון שלה יכולת להציץ לבית אחר. רוב הבתים לא עניינו את אפריים ועם הזמן שמנו לב שהוא  מקפיד להעיף הרבה מבטים לעבר בית אחד ממש מיוחד. כלומר, הבית היה בית רגיל לגמרי אבל  הייחוד שלו היה בעובדה ששם גרה ציונה, ביתו של השוחט. השם הזה לא אומר לכם כלום אבל לנו זה היה עולם ומלואו, ולאפריים המלמד השם הזה היה אפילו יותר חשוב מאשר ארץ ציון. וזאת יען כי לציונה שלנו היו שני ציונים מרשימים בגודלם וביופיים ואפילו אנחנו הילדים התמימים הרגשנו משהו קטן ושמח מתעורר בליבנו ובמכנסינו  בכל פעם שראינו אותה.

ציונה הזאת  אהבה כנראה לשמח את הבריות ובשכונה סיפרו שאצלה, בתו היחדה של השוחט, הברגים של הראש לא כל כך בסדר, סיפרו גם  שיצאה לתרבות רעה ולכן היא סגורה בחדרה.  כנראה שהיה משהו נכון ברכילות הזאת שכן ציונה לא התאמצה במיוחד להסתיר את מעלותיה הבולטות למרות שידעה ללא ספק שאנחנו מחלון הישיבה שבקומה השנייה  המשקיף ישירות אל חדרה רואים  בחדות את כל תכולת חדרה וגופה ולא פעם  זכינו לראות חלקת זרוע בוהקת, או אפילו כתף חשופה אם לא למטה מזה.

אנחנו  מפחד הצליפות המכאיבות של אפריים ומפאת גילנו הרך , היינו מספיק נבוכים ואהבלים כדי להסתפק  רק בהעפת מבט קצר לכיוונה של ציונה. מה שעוד הקשה עלינו היה העובדה  שכדי ממש לראות את נפלאותיה של ציונה היינו חייבים לעמוד  כדי לעבור את מחסום החלון הגדול שלנו וזה היה  כרוך בסכנת נפשות של ממש ובכמה הצלפות הגונות   אם החלטת פתאום לעמוד באמצע מלמולי התפילות. אפריים לעומתנו   עמד תמיד או יותר נכון התהלך בינינו עם שרביטו כך שציונה  וסודותיה היו גלויים לפניו.

עם הזמן למדנו  לנצל את הדקות הקצרות בהן  הסיחה ציונה את דעתו של אפרים, וכשזיהינו  התרופפות קלה מצידו, היינו מנצלים את זה להעברת פתקים או  הצקה ילדותית לאחד הילדים.

חלפה שנה, גדלנו קצת, וציונה גדלה הרבה והתפתחה יפה.  גם אפריים  זיהה את זה ועכשיו  כבר  לא הצליח להסתיר מאיתנו את מעקבו הצמוד אחרי ציונה. היא מצידה  החליטה כנראה לשגע את  המציצים לחלונה ולאושרו של אפריים לא הקפידה לכסות את חלונה כראוי לבת ישראל כשרה.. קפדנותו של אפריים ירדה ביחס ישיר לכמות העור שראה אצל ציונה  ולא פעם כשהרמנו ראש מסידור התפילה שלנו, ראינו אותו עומד ליד החלון הגדול, פיו פעור בפליאה, שביל של רוק מצהיב נוזל לו מבין השפתיים המתלקקות בהתלהבות, ועיניו נעוצות בחלון ההוא.

יום אחד הקדמתי להגיע לישיבה. עליתי בשקט  בחדר המדרגות האפלולי לקומה השנייה והחלטתי להיכנס בשקט לחדר  הלימוד כדי להרוויח כמה דקות של שקט בגפי לפני ששאר הילדים ואפריים האיום יגיעו.   פתחתי בשקט את הדלת. החדר היה  ריק מאדם ובקצהו השני עם גבו אלי, עמד אפריים כשהוא עוקב בריכוז רב אחרי משהו  בחצר למטה. התקרבתי בשקט ואז ראיתי את רבנו הקדוש עומד כשחצי תאוותו בידו, והוא מנענע אותה בהתלהבות כאותו לולב   וחובט בו במרץ כאותה ערבה חבוטה של סוכות.   

לא הבנתי מה אני רואה אבל הרגשתי שזה לא בדיוק משהו שמורה ומלמד אמור לעשות . עכשיו כבר הבחין בי ואני הבחנתי בציונה שלנו  עומדת במלוא הדרה בעירום מלא מול החלון שלה, עיניה נעוצות בחלון שלנו והיא מלטפת בחיוך גדול את שדיה היפים.

לא הספקתי ליהנות מהמחזה שכן אפריים המלמד, מיהר לסדר את בגדיו, דחף אותי קצת אחורה ואמר לי בטון מתחנחן שהפתיע אותי עד מאוד :  נו, הלא כתוב בתורתנו " עין לציון צופיה.. ציון, ציונה, מבין? ציון , ציונה.." כך אמר בגיחוך זימה של שותף לדבר עבירה וכשראשון הילדים נכנס לחדר , מיהר לקרוץ לי בעינו ולהניח אצבע צהובה מטבק על שפתיו כאומר להשתיקני.

 באותו יום הבנתי לראשונה בחיי מה פירושו של הביטוי "מאזן אימה", ובאותו יום גם עשיתי את צעדי הראשון והגדול בהתרחקותי מהדת.

מאותו יום  עשיתי כרצוני בישיבה.  שאר התלמידים הסתכלו בי מוכי אימה ביודעם כי צפוי אני לחטוף מרבנו אפריים, אך אני ידעתי כי הוא נתון לחסדיי וניצלתי את זה עד הסוף. ברצותי יצאתי, ברצותי נמנמתי וברצותי עמדתי קרוב לחלון ושיננתי את המשפט החשוב שלמדתי מרבנו אפרים:" עין לציונה צופיה" .