הטור השבועי של דן וקנין: "נקמתו של אברום ברקוביץ"

נקמתו של אברום ברקוביץ' / דן וקנין

אנשים חושבים בטעות כי ניסים קורים רק לצדיקים גדולים. אברום ברקוביץ היה ההוכחה כי ניסים קורים גם לאנשים רגילים ודהויים כמוהו. הוא הגיע למושב עולים נידח יחד עם הוריו הזקנים. שניהם עברו את השואה במחנות ובגטאות וראו את כל אהוביהם עולים השמימה בעמוד העשן של המשרפות באושויץ והוא עצמו הסתתר אצל משפחה נוצרית בכפר. הגיעו לישראל שזה עתה נולדה כשהם מרוסקים נפשית ופיזית והוא, אברום, הקשר היחידי שלהם אל העולם ואל המציאות.

המדינה הצעירה שזה עתה הוקמה מעפר ואפר ניסתה ככל יכולתה לקלוט את מאות אלפי העולים ולתת להם הרגשת בית במדינה שאת שפתה לא דיברו ואת תרבותה לא הכירו, אבל כמו שקורה בחיים, גם בתהליך הזה היו טעויות ובעקבות אחת מהן הגיעה משפחת ברקוביץ  מגליציה אל מושב שרוב האנשים בו היו  בעלי גוון עור שחום ודיברו בשפה עשירה באותיות גרוניות קשות להגייה.

על רקע זה בלט אברום ברקוביץ בלבנבנותו, ברכרוכיותו וברתיעתו הבולטת מכל ויכוח או מאבק. כך נמצא שאנשי המושב נקמו בשלטונות  על גבו של אברום ברקוביץ : הם נגסו בשמחה גלויה באדמות של משפחת ברקוביץ וחמסו בהצבעות חוקיות שנערכו בוועד המושב, את מכסות המים והזרעים של המשפחה. כשהגיע המדריך החקלאי למושב ללמד את הילידים  חקלאות מודרנית, מנעו ממנו השכנים הנחמדים לפגוש את אברום, וכשהגיע מדריך הלולים שלחו את אברום לעיר הסמוכה להביא  משהו חסר ערך, וסופו של דבר  שגם מדריך ההשקייה ומדריך הריסוסים לא זכו לפגוש וללמד את אברום, והוא מצידו לא קיבל הזדמנות לבחון את יכולתו כחקלאי.

באין אדמה ובאין מים וידע, נאלץ אברום להפיק את המיטב ממה שכן היה: את  שקי הזרעים של תפוחי האדמה הפך לצ'יפס טעים, דבר שמאוד שימח את הוריו שחלמו שנים בגטו קובנה על ארוחה כזאת, ואת שקי הזרעים של התירס הפך לממליגה טעימה וגם אפה לחם תירס ריחני...

המושבניקים לעגו למשפחה של ''האשכנזיפתים'', ובודדו אותם כאילו היו חולים מסוכנים. העלימו את הדואר שלהם, לא הזמינו אותם לחגיגות המימונה, לא שיתפו אותם בפיצוי שקיבל המושב על נזקי טבע  והקפידו  לקפח ולהתנכל למשפחת ברקוביץ בכל דרך אפשרית, אבל השיא היה כשהסוכנות החליטה לחלק שתי עיזים לכל משפחה. כולם קיבלו עיזים יפות  ופוריות  ולאברום הקצו  שני תיישים גרומים ועצבניים. כל אנשי המושב לגמו בכל בוקר חלב עיזים טרי וסיפרו בדיחות על אהבליותו של אברום שלא ידע להבדיל בין זכר לנקבה ונפל בפח שטמנו לו... ואברום שתה בכל בוקר תה עם הוריו וחלם על כוס חלב טרי ועל נקמה מתוקה בשכנים.

עונת הריבוי הגיעה ולאברום ברקוביץ קרה נס.. פתאום התברר לכל הליצנים כי כדי  להפרות את העיזים היפות שלהם, הם צריכים  דחוף  את שירותיו של תיש ... בדיקה מהירה העלתה כי התיישים היחידים ברדיוס של  חמישים קילומטר נמצאים  בחצר המוזנחת של משפחת ברקוביץ. שמחים  ובטוחים בעצמם פנו המושבניקים אל אברום בדרישה לספק שירותי מין לעיזים שלהם אך להפתעתם הרבה נתקלו בסירוב זועם של אברום שגם גירש אותם מחצרו בבושת פנים.

אובדי עצות ומתקשים להאמין למשמע אזניהם, התכנסו החברים לדיון דחוף וצעקני בבעיה הלא צפויה שהציב אברום ברקוביץ החצוף בפניהם, ובסופו של דיון נאלצו להסכים כי אין להם דרך לכפות עליו את סיפוק צרכי העיזים ובלית ברירה עליהם  לבקש מאברום  בנימוס ובכבוד לעזור להם בשעה קשה זאת.

אברום  שבע העלבונות וההתנכלויות לא מיהר להסכים. הוא אטם ליבו ואוזניו בפני כל האיומים, התחנונים, ההבטחות והפיתויים שהוצבו בפניו ורק אחרי כמה ימים נאות לדון עם שכניו על תנאי ההסכם. החוזה שנחתם בין משפחת ברקוביץ לבין המושב היה כולו נצחון של אברום. ראשית הוסכם כי בעבור כל עז שתפגש עם התיישים של אברום ישולם לו סכום של כך וכך לירות ישראליות. בנוסף לכך הוסכם כי משפחת ברקוביץ תקבל כך וכך גדיים מההמלטה הקרובה. מעבר לכל התנאים הכספיים הוסכם גם כי אברום יצטרף כחבר קבוע לועד המושב ובהתאם לכך יקבל שכר חודשי נאה...

מאותו יום ואילך גבהה קומתו של אברום ועלתה קרנו בין שכניו המושבניקים. יותר לא העזו ללעוג לו או לקפח אותו. הוא למד לדבר ולעמוד על שלו וכל כך גבר בטחונו עד שלא התבייש להציג עצמו בכל מקום כסרסור של עיזים...

אחרי זמן נשא לאשה את זהבה, בתו היותר מכוערת של חנניה אלקבץ שעליה אמרו ליצני המושב כי " לחנניה אלקבץ היו שתי בנות . אחת היתה יפה והשניה התחתנה עם אברום." אלקבץ היה אחד המנהיגים של המושב ומאז שהפך למחותנו הפך אברום  לבן בית  מקובל ורצוי בכל בית במושב ואכל הרבה מופלטות  בכל מימונה...

שנים אחר כך החליט לאור הצלחתו כסרסור של עיזים  כי סרסרות היא מקצוע מכניס והפך לסרסור של כמה יעלות חן  שהביא ביבוא אישי מאוקראינה. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר שעוד אספר אותו בוודאי ביום מן הימים...