הטור השבועי של דן וקנין: "איש בגשם"

איש בגשם - דן וקנין:

ירד גשם. הרבה גשם.

 איילה יצאה מהמשרד באיחור רב, מותשת מעוד יום עבודה מלא ישיבות. היא חצתה את הרחוב המוצף במהירות, רגליה מחליקות קלות על המדרכה הרטובה והמטריה הצבעונית שלה בקושי עומדת  בעומס הגשם והרוח

כשהגיעה לכיכר המרכזית, הבחינה בגבר מבוגר יושב על ספסל, רטוב מכף רגל ועד ראש ולא מנסה אפילו להתגונן  מהגשם.

היא התלבטה. חלמה כבר להגיע הביתה למקלחת החמה והחלוק הרך והיבש, אבל  משהו עצר בעדה והיא קרבה אל האיש.

הוא לא נראה כמו חסר בית רגיל – הבגדים ספוגי המים שלו אמנם היו מרופטים, אבל ניכר שהם היו פעם איכותיים. על ברכיו נח ספר עטוף ניילון שקוף וזה היה כנראה החלק היחידי  שלא היה ספוג גשם.

במשך רגע ארוך,  הביטה בו . היא שקלה פשוט להמשיך ללכת, אבל משהו בתמונה הזו עצר אותה. אולי זה היה הספר.

היא התכופפה אליו. "שלום, הכול בסדר?"

הוא הרים את עיניו אליה, עיניים אפורות ומלאות עייפות. "הכול בסדר, גברת. את יכולה להמשיך הלאה."

"אתה בטוח?" התעקשה, משהו בקולה הפתיע אותה.

"אני לא רוצה להטריח אף אחד." הוא סגר את הספר בידיים רועדות, כיסה אותו ביריעת הניילון כאילו היה חפץ יקר.

"אתה לא מטריח," אמרה. היא הביטה סביב. בתי קפה עמדו סגורים, הרחוב היה כמעט ריק. "תן לי לעזור לך. אני יכולה להביא לך תה חם או משהו לאכול."

הוא הביט בה, מופתע, אבל נענע בראשו לשלילה. "לא תודה. זה לא העניין."

"מה העניין, אם ככה?" שאלה.

הוא שתק. אחרי רגע ארוך, פתח את פיו. "איבדתי הכול. פעם הייתי סוחר בבורסה. עכשיו אני כאן, מחכה... לא יודע למה."

איילה התיישבה לצידו, מתעלמת מהרטיבות. "מה קרה?"

הוא נשף אוויר עמוק. "אשתי נפטרה לפני חמש שנים. בתאונה. מאז, הכול התפרק. ניסיתי להחזיק מעמד, אבל בסוף איבדתי את העבודה, את הבית. לא נשאר לי כלום."

המילים שלו נגעו בה. "זה הספר שאתה קורא?" הצביעה עליו. כן. "עלובי החיים" של ויקטור הוגו. מאוד מתאים למצבי הנוכחי.

היא חייכה בעדינות. "אתה יודע, גם עלובי החיים מתאוששים ומוצאים לעצמם בית.

"כן," הוא אמר בקול שבור, "אבל אני כבר לא בטוח שיש לי בית לחזור אליו."

איילה, רטובה עד לשד עצמותיה נשארה איתו עוד שעה ארוכה, עד שהגשם נחלש. לבסוף היא אמרה, "תשמע, אני לא יכולה לפתור את כל הבעיות שלך, אבל אני מכירה מישהו שאולי יכול לעזור. חבר שלי מנהל עמותה לאנשים במצבים קשים. תן לי את המספר שלך, או שאשאיר לך את שלי."

המבט בעיניו ריצד בין תקווה לחשש. "למה את עושה את זה?" שאל, כמעט כועס."כי אני יכולה," ענתה בפשטות.למחרת, היא התקשרה לעמותה וסיפרה להם על האיש. שבוע לאחר מכן, כשחזרה לכיכר, הוא כבר לא היה שם. היא חשה גאווה  ותחושת סיפוק קטנה – הידיעה שעזרה למישהו לעלות על דרך חדשה.