תושבי גן יבנה כותבים: אורלי קנת
28.04.22 / 17:18
"בשבוע אחד, באפריל 1944, ממש לקראת סוף המלחמה, כל המשפחה הענקית של אמי נרצחה באוושוויץ. הסבים, הדודים, האחיינים, בני הדודים (הקטן ביניהם- בן ארבע שבועות בלבד). משפחה עצומה שתוך מספר ימים לא נותר ממנה זכר."
"עשרות שנים אנחנו מציינים את יום השואה אבל השנה קרה משהו יוצא דופן. אתמול בערב אמא שלי התקשרה, ממררת בבכי כפי שלא שמעתי אותה מעולם, ואמרה שהשנה (בגיל 85) היא פתאם קולטת את משמעות השואה אחרת לגמרי מבכל השנים הקודמות.
השנה היא פתאם שמה לב שכל הניצולים ממעטים לדבר על מה שקרה בתופת של המלחמה ומתרכזים בלספר על הילדים, הנכדים והנינים שלהם. הדגש שלהם הוא על העשייה המקצועית והאישית שלהם, על ההישגים שלהם בבניית המדינה, המשפחה והחברה שהם היו שותפים בהקמתה.
הבכי שלה לא בכי של צער אלא בכי של התרגשות. בכי של גאווה, של הכרה בכך שניצולי השואה יצרו בידיהם הפצועות ובליבם השרוט והמצולק יש מאין. שהם בחרו לנצח את היטלר לא בכוח ובאלימות אלא בלידת ילדים, בניית עסק, עבודה משמעותית וחיים של עשיה.
אני חושבת על כך שאמא שלי, חדורת פחדים וחרדות, גידלה שתי בנות שקטות, רגועות , ללא מטען של רתיעה וחשש מבני אדם ומבינה פתאם לעומק את משמעות הציווי "ובחרת בחיים".
_____________________________________________________________
זה אולי הלקח הכי משמעותי שסבתי ז"ל ואמא שלי הנחילו לי על אלימות, שנאה, גזענות ורוע מגיבים בבניה, בעשייה, באמון בבני אדם ובהקמת מסגרות חברתיות שעושות טוב- כמו זיקה, כמו "עם הטבע" כמו כל הדברים הטובים שכולנו עושים כדי לברוא מדינה ועולם טוב יותר!"
---------------------
יש לכם סקופ? מצאתם טעות בכתבה? לחצו כאן להתחיל איתנו צ'אט בוואטספ
--------------------
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים שמגיעים לידינו. אם זיהיתם באתר צילום בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות הקישור כאן
