הטור השבועי של דן וקנין: "מערת אליהו"

מערת אליהו / דן וקנין

כמו בכל בית מרוקאי  נורמלי, גם בבית הורי שלטה המיסטיקה  וחגגו האמונות. מה שבכל מקום אחר היה נשמע מוזר ואולי אפילו מטורף, התקבל אצלנו במעברה בטבעיות ובהבנה. כילדים, משחו את ראשינו במים שבורכו על ידי צדיק, קשרו לנו חוטים אדומים על היד, הכניסו לנו מלח לנעליים ושיני שום לכיסים, וליתר ביטחון שמענו כל הזמן אזהרות וסיפורי ניסים גדולים וקטנים.  כידוע  לכל אדם משכיל, כל הנ''ל הם אביזרים חיוניים בהגנה מפני כל סוגי מרעין בישין  והם חלק מציוד חובה בארגזו של כל מרוקאי הנלחם בכוחות האופל. או כפי שנהגה להגיד השכנה שלנו סוליקה :" מרוקאי בלי אמונה זה כמו נר בלי להבה.'' צדיקים ומלאכים היו בני בית אצלנו ובילדותי הכרתי יותר שמות של רבנים, מלאכים וצדיקים מאשר שמות של כוכבי כדורגל או כוכבי קולנוע. על הרקע הזה תבינו איך קרה שאף אחד במעברה לא הופתע באופן מיוחד מהמפגש  שלנו עם אליהו הנביא, מפגש שארע זמן קצר אחרי שהגענו למעברת חצרים.

    כמה שבועות לפני שפגשנו את אליהו, עזבנו את ''שובל ארבע''- מושב העולים הנידח שאליו נשלחנו כשהגענו ארצה, ועברנו למעברת חצרים- מעברת עולים  שאלוהים שכח והמדינה הזניחה. המעבר הזה מהמושב למעברה היה המחשה נהדרת לפתגם '' מהפח אל הפח (ת) ון'' : במקום האוהל הקטן קיבלנו פחון קטן, במקום הקצבת מזון שסופקה לנו על ידי הסוכנות היהודית בארגזי עץ ישנים ובשקיות של בד יוטה חום, קיבלנו תלושי מזון ועמדנו בתור במכולת של דבוש. במקום עבודות  דחק בייעור, קיבלנו עבודות דחק בבניין ובסלילת מדרכות, ובמקום תקווה ותוכניות לעתיד קיבלנו ים של יאוש ועצבים מרוקאיים. לכל המבוגרים שראיתי סביבי במעברה היה אותו מבט עייף, מותש, ומלא ייאוש, ולכולם הייתה שפת גוף של אנשים מובסים וחסרי תקווה,  אנשים שהחיים החדשים בארץ המובטחת חבטו בהם כהוגן ולא קיימו דבר מכל ההבטחות והחלומות שנדמה היה להם שימצאו בארץ הקודש. במרוקו הרחוקה היו רובם אנשים מסודרים ופחות או יותר מכובדים וכולם עלו ארצה כמעט בלי רכוש אך עם הרבה אמונה, שמחה ותקווה. ועכשיו, המפגש הקשה והאכזרי עם המציאות של שנות החמישים במעברה שבנגב החם והיבש, הפך את כל זה לביצה טובענית של ייאוש וזעם.

                 אנחנו הילדים, כמנהג ילדים בכל העולם, היינו שקועים בילדותינו הקסומה והמרתקת ולא תמיד ידענו והרגשנו מה עובר על הגדולים. המעברה ומרחבי הנגב היו לנו ארץ חלומות אמיתית, ארץ שכולה שלנו  מהנץ החמה ועד חשיכה. רוב הזמן היינו חופשיים לנפשנו וכל עוד אנחנו לא הטרדנו את המבוגרים, גם הם מצידם לא הפריעו לנו ולא התערבו במעשינו. המבוגרים שהיו שקועים בהישרדות, שמחו להיפטר מאיתנו ואנחנו, שקיבלנו חופש אמיתי, ניצלנו אותו בשמחה ובהתלהבות רבה. בפחונים הקטנים לא היה מקום לכולנו, שיעורי בית כמעט לא היו, ואם היו, הרי שלא היו אמצעים ותנאים להכין אותם. ספר לימוד, שולחן לכתוב עליו, או מחברת ראויה, כל זה פשוט לא היה קיים אצלנו, כך שהפתרון הטבעי עבורנו היו מרחבי הנגב והמדבר הגדול שמסביב למעברה. שם שוטטנו כל יום, כל היום,  עד  רדת החשיכה ושם גם גילינו על צלע המצוק הגירי של נחל באר שבע את מערת האוצר שלנו.

               כשגילינו את המערה שלנו היא היתה בסך הכל חור קטן בסלע הגיר שתחם את מסלולו של נחל באר שבע. המילה נחל היא תיאור פיוטי ומוגזם של ואדי רחב שהיה מתמלא בכל חורף במי שטפונות ובמשך הקיץ זרמו בו בעיקר מי ביוב ריחניים. מי הביוב הצמיחו בוואדי עשב ירוק וסמיך, קני סוף גבוהים, עצי שיטה מכחילה ומדי פעם אפילו כמה שיחי עגבניות שופעי פרי מתוק שאותו  אכלנו לתיאבון והיום כשאני חושב על כל החרא הזה שאכלתי בשמחה, אני נתקף עוויתות בלתי רצוניות בכל הגוף.. החור הקטן בסלע הגיר היה מוסתר בחלקו על ידי קני סוף גבוהים ולכן קסם לנו  והלהיט את דמיוננו העשיר. נכון, לכל הילדים יש דמיון מפותח , אך לילדים מזרחיים יש כנראה דמיון מפותח מדי. בדמיוננו  היה החור הקטן מערת מסתור ענקית ומלאה אוצרות  שעיין לא ראתה, ובו בזמן היתה המערה משכנם של הרקולס, מצ'יסטה, זורו, טרזן, פלאש גורדון ועוד כמה גיבורים ידועי שם שאת שמם שמענו במעברה בשיחות המבוגרים. החור שמצאנו, הספיק בדוחק לשני ילדים רזים ולכן, אחרי המריבה השלישית, החלטנו להקים חבורה סודית ולחצוב לנו מערה אמיתית וגדולה דיה להכיל את כולנו.

וכך בדיוק עשינו. רצנו הביתה וחזרנו למערה שלנו מצויידים מי בפטיש, מי בדוקרן לחיתוך קרח, מי בכף ומי בפחית שימורים חלודה.

בשבועות הבאים השקענו כל שעה פנויה בחציבת המערה שלנו. הסלע הגירי הרך הקל עלינו ותוך כמה שבועות חצבנו לנו מערה נאה וגדולה דייה כדי להכיל את רוב החבורה. לא מצאנו אוצרות ולא נתקלנו באיש מכל הגיבורים אבל זה לא פגע בהתלהבותנו ולא עצר אותנו. לא היתה לנו תוכנית מוגדרת אבל ידענו שאנחנו פשוט חופרים ונחפור עד שיקרה משהו. אל תשאלו אותי מהו אותו משהו כי גם אני לא יודע ולדעתי איש מאיתנו לא ידע. ימים ושבועות חלפו  והמערה שלנו שהיתה עכשיו גדולה דייה להכיל את כל החבורה הפכה למרכז חיינו. שם עישנו את הסיגריות הראשונות שהיו עשויות מעלי סוף יבשים שגולגלו יחדיו, שם עשינו לנו פיקניקים של שחיתות : עגבניות מתוקות מהוואדי, עוגיה יבשה שגנבנו מאמא, פרוסת לחם עבה מרוחה במרגרינה וסוכר, ועוד כהנה וכהנה אוצרות של ילדים רעבים ושמחים בחלקם. כך בילינו יום יום בארמון שלנו  עד שיום אחד, קצת לפני פסח, הופיע אצלנו אליהו הנביא.

          באותו, ''יום אחד'' ישבנו כהרגלנו במערה שלנו  והרגשנו שאנחנו מלכי העולם. צחקנו, אכלנו, דיברנו , ולפתע השתרר שקט. בפתח המערה עמד איש. לא צעיר אבל גם לא מאוד זקן. הוא היה כולו לבן, שיער וזקן  לבנים, לגופו בגד לבן דמוי ג'לביה וברדס, והופעה של איש סמכותי ורגוע. הופתענו מאוד לראות את האיש המוזר, כי זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו בכלל הגיע לאזור הזה. המערה שלנו היתה רחוקה מהמעברה ומכל מקום יישוב אחר ומעולם לא  ראינו שם אנשים אחרים מלבדינו. מה שעוד בלט מאוד ולכן חרוט בזכרוני הייתה העובדה שהאיש הלבן היה מאוד נינוח, בלי טיפת זיעה, ובגדיו הלבנים נקיים וצחורים ללא כתמים וללא קרעים. הכרנו את הוואדי שלנו וידענו שההליכה בו מצריכה מאמץ ודי מלכלכת. כל הדילוגים בין שלוליות החרא והמעבר בין ענפים שורטים וסבך של קני סוף חייבים להשאיר סימן כלשהו על ההולכים בוואדי, והנה עכשיו ,עומד לפנינו איש נקי מכל הסימנים האלה...הלבטים והתהיות נקטעו כשהאיש  שאל- דרש לדעת מה אנחנו עושים במקום הזה ? ענינו בנימוס שכלום, סתם, אנחנו רק משחקים, ואז האיש הלבן פקד עלינו לעזוב מיד את המקום ולרוץ הביתה כי המקום הזה ממש מסוכן!

          תתפלאו, אבל זה בדיוק מה שעשינו. רצנו מיד הביתה בלי ויכוחים ובלי פרצופים. גדלנו אמנם במדבר אך חינכו אותנו על ערכים של יושר, חריצות, אחריות וכבוד למבוגרים בכלל ולזקנים בפרט ולכן פשוט עשינו את מצוותו של הזקן מהוואדי. אנחנו בני הדור שלמד בעל פה וגם יישם את המשפטים :"והדרת פני זקן", מפני שיבה תקום" וכיוצא בהם. עשינו לזקנים שלנו  הרבה כבוד ומילאנו כל ציווי שלהם גם אם לא נעם לנו. בבית הכנסת של המעברה , בתום התפילה, כולנו, כל הילדים , היינו עוברים בסך בין כל הכיסאות ומנשקים לכל הזקנים את היד לאות כבוד ותאמינו לי, זה היה נורא! .הזקנים שלנו נהגו להריח טבק מתוך קופסאות פח קטנות ועגולות. הם היו  שמים קצת טבק על גב היד, שואפים אותו בחוזקה אל אפם ומתעטשים בהנאה לכל עבר. עם הזמן היה לכולם עיגול טבק צהוב על עור היד  וריח קבוע וחריף של טבק. אנחנו הילדים, נגעלנו מהריח ועוד היינו מתעטשים שעות אחרי כל סבב כזה של נישוק ידיים אבל לא עלה בדעתנו להתמרד ולהתחמק..

              חזרנו הביתה בריצה וסיפרנו למבוגרים המופתעים על המפגש המוזר עם האיש הלבן ומיד פשטה שמועה בכל המעברה  כי אליהו הנביא מסתובב באזור וכנראה יבקר אצלנו בפסח הממשמש ובא. כמו תמיד, גם פה היו כמה קטני אמונה שלעגו והטילו ספק ולבסוף הוחלט כי  מחר נלך עם כמה מבוגרים למערה לבדוק ולראות אם יש סימנים והוכחות לנוכחותו של אליהו הנביא במערה או בקרבתה. ואכן, למחרת צעדנו ברוב טקס וכשהגענו למערה לא האמנו למראה עינינו : המערה היפה שלנו נעלמה! כלומר, לא ממש נעלמה, אבל התמוטטה ונסתמה. במקום שבו ישבנו רק אתמול היתה עכשיו ערימה ענקית של גושי סלע גדולים שנראו כמו תוצאה של רעידת אדמה או פצצה גדולה...עמדנו שם המומים, כל אחד מסיבותיו הוא : אנחנו הילדים, שלא הבנו עדיין מאיזה אסון ניצלנו, הצטערנו ונעצבנו על המערה שאיננה, והמבוגרים שמחו על כך שחבורה גדולה של ילדים ניצלה ממות ודאי בזכותו של האיש המסתורי.

עוד באותו יום לקחו את כולנו לבית הכנסת לברכת הגומל ולהפתעתנו כולם התייחסו אלינו כמעט ביראת קודש. אנשים שאת חלקם לא הכרנו הקיפו אותנו בליטופים ונישוקים, נגעו בנו כאילו היינו מזוזה ובירכו אותנו ואת עצמם בהרבה ברכות ובקשות. כשהסתיימה התפילה ונרגעה המהומה , הוכרז על סעודת מצווה חגיגית שתתקיים למחרת בבית הכנסת. כשהגיעה השעה זרמו אנשים ואיתם הוזרמו  לבית הכנסת מגשים של ''רייפה''-עוגיות מרוקאיות מסורתיות, קומקומים של תה ונענע, ובקבוקי ''מאחייה''- עארק תוצרת בית. הרב הנרגש בירך והסביר את הנס הגדול שאירע לנו  ואמר שאנחנו ילדים קדושים כי בזכותינו יצא אליהו הנביא ממחבואו ובא למעברת חצרים  וזה ממש כבוד גדול. היתה תפילה חגיגית  ונרגשת ובסיומה התנפלו עלינו עשרות מאמינים שהיו מוכרחים למשש אותנו כי אנחנו עמדנו שני מטר מאליהו הנביא בכבודו ובעצמו ומשהו מקדושתו בטח עבר אלינו..

 מה אומר לכם, בסך הכל היה נחמד להיות במעמד של קדוש אפילו אם זה רק לשבוע.!