הטור השבועי של דו וקנין: "סיפורו של ג'ינג'י"

סיפורו של ג'ינג'י - דן וקנין:

כמנהגנו, נפגשנו, יוסי ואני בבית הסנדוויץ הטוניסאי שהעיד על עצמו כי הוא מגיש את סנדוויץ הטונה הטוב ביותר בארץ, ואם לא בארץ כולה, אז לפחות בשוק של רמלה. יוסי הזמין כרגיל סנדוויץ של אשכנזים בלי חריף, בלי לימון כבוש ובלי זיתים שחורים ואני, כרגיל, ההפך ממנו.

ישבנו ליד שולחן פורמייקה קטן שכנראה היה נקי פעם ולפני שהספקתי לשאול או להגיד משהו חייך יוסי חיוך מלא זימה ובלי הרבה הקדמות סיפר לי כי לפני שבוע החליט ועד המושב בו התגורר לפטר לאלתר את המזריע האזורי.

כאן המקום להסביר כי יוסי ואני  גדלנו יחד כילדי חוץ בקיבוץ שהיה פעם שלנו. צברנו חוויות רבות והכרנו אחד את השני היכרות עמוקה. התיאום בינינו היה  מופלא: הפרענו יחד וסולקנו יחד מאותם שיעורים , עבדנו יחד במשק החי ובפלחה, ולשיאו הגיע התיאום שלנו בכדורגל.

שיחקנו כמה שנים "שערים קטנים" על מגרש הקט רגל, ורק לעיתים נדירות הפסדנו לאחת הקבוצות שאיתגרו אותנו. כל זה לא הפריע לנו לא להסכים על כלום ואולי זה מה שהפך את החברות שלנו לכל כך קרובה.  

משפחתי הרחבה הכירה את יוסי  בתואר "אחי האשכנזי" ואצל אמא שלי הוא מוגדר בעברית המרהיבה שלה כ :" הווזווז הזה שלא יכול לאכול דג מרוקאי קצת חריף".

עברו שנים, התבגרנו, התגייסנו והשתחררנו ואחר כך, כל אחד מאיתנו בנפרד, בזמנו החופשי ומסיבותיו שלו ,התחתנו, התגרשנו ושוב התחתנו, עזבנו את הקיבוץ , נטשנו את הסוציאליזם לטובת קפיטליזם והפכנו לעירונים.

אחרי כמה שנים של מאבקי פרנסה והישרדות כלכלית, גילינו כי אנחנו גרים די קרוב אחד לשני וקבענו לנו מנהג להיפגש אחת לכמה שבועות בשוק של רמלה ולהתפרע עם פלאפל או סנדוויץ טונה טוניסאי אמיתי.

השנים הרבות שחלפו לא עימעמו במאומה את התיאום שלנו ואיתו את חוסר ההסכמות הקבוע שלנו. התווכחנו בהנאה כמעט על כל דבר ונדיר שהסכמנו על משהו. לא הסכמנו  בסוגיית מסי או רונאלדו, לא הסכמנו האם עדיף טרקטור  "ג'ון דיר" או "מסי פרגסון" וכמובן שלא הסכמנו גם על פוליטיקה.

את החזון הסוציאליסטי  של הקיבוץ עזבנו בנפרד כבר לפני שנים וכמנהג זקנים, אנחנו עדיין מתווכחים ומספרים סיפורי גבורה מההווי הקפיטליסטי  שלנו. ועכשיו ,יוסי יושב מולי ולמראה  פרצופי התמה הוא חוזר שוב, בחיוך יותר גדול: "מה שאתה שומע! השבוע פיטרו אצלנו את המזריע האזורי.."

לא הבנתי על מה הוא מדבר ולמה הסיפור הזה בכלל צריך לעניין אותי והוא הסביר: "אתה יודע שיש במושב שלנו ובמושבים השכנים כמה וכמה רפתות גדולות. כדי לחסוך בהוצאות הזרעה התאגדו כל הרפתות ושכרו יחד את שרותיו הטובים של מזריע אחד. הוא מסתובב בין הרפתות במושבים ודואג להזריע את הפרות הבוגרות."

אוקי, אמרתי ליוסי. זה נשמע ממש מרתק ואני מעריך את זה שנסעת שעתיים לפגישה שלנו רק כדי לעדכן אותי בפרטי עבודת הקודש של המזריע המלכותי, אבל מה זה קשור..

יוסי התעלם מההפרעה שלי והמשיך עם אותו חיוך ואותו סיפור :" אם היית רואה את המזריע שלנו כנראה שהיית מרחם עליו. הוא נראה כמו איזו חירבה. רזה מאוד, כפוף קצת, שיער דליל ומשקפיים עתיקים כאלה עם עדשות בעובי של תחתית בקבוק. חוץ מזה, כל הזמן נוזל לו סמארק מהאף או ריר מהפה. בקיצור, לא מראה מעורר תיאבון מכל סוג שהוא.. "

טוב, פה כבר הבנתי שיש ליוסי מטרה כלשהי בסיפור שלו ולכן הפסקתי להפריע לו וחיכיתי להמשך.

 "בקיצור , אומר לי יוסי חברי, זה לא אחד שהיית חושב שמישהו, ולא חשוב מאיזה מין, עלול או עשוי להימשך אליו או לחשק בגופו, או אפילו בחלק מגופו, אבל כנראה שיש עוד הרבה דברים בעולם הזה שאנחנו לא יודעים ולא מבינים, כי עובדה, כנראה שהיו כמה אנשים ממין נקבה שבכל זאת נמשכו לדבר המוזר והלא מעורר תאבון הזה .

הנה עובדה, השנה נשבר במושב שלנו שיא הלידות! שלוש עשרה תינוקות ומתוכם שמונה ג'ינג'ים! " את המילים האחרונות התיז בהתרסת ניצחון כמו אחד שמסיים לפתור תרגיל מסובך במתימטיקה ומתריס בסופו  :" זה מה שהיה להוכיח!".

אני הסתכלתי עליו ולא ממש הבנתי מה כאן הבעיה:" יוסי, עם כל הכבוד לסיפור המתח שלך, עד כמה שידוע לי תינוקות ג'ינג'ים נולדים לא פעם פה ושם ולא שמעתי שמפטרים אנשים בגלל זה".

   "אהה"השיב יוסי ולקח ביס ענקי מהסנדוויץ המשעמם שלו. " איזה אדיוט אני!  שכחתי לספר לך שהמזריע שלנו הוא ג'ינג'י..."