פרשת מקץ: פרשת השבוע מפי הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

ארוממך ה' כי דליתני. 

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת..(מב-ז) ויַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהו: (מב-ח)

עיון בפרשתנו מגלה, אומר רבי דוד יצחק נבנצל זצ"ל בספרו 'דודאי יצחק', שאחי יוסף הרגישו שהם נמצאים בשרשרת של צרות, כמו שהם עצמם אמרו 'על כן באה אלינו הצרה הזאת', וכן כאשר גילו שהושב כספו של אחד מהם נאמר 'ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו', וכאשר שבו אל יעקב וגילו שהושב כספם לכולם, נאמר שוב 'המה ואביהם וייראו', שוב הם מתמלאים בפחד.

וכן בשעה שחזרו עם בנימין והובאו לפני יוסף, אמרו האחים (לקמן, פרק מ"ג פסוק י"ח) 'אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו'. הנה שוב מוכח בעליל שהם מתחילים לחשוש לעורם ולדאוג ממצבם, וכמו שכותב רש"י בד"ה 'להתגולל - להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו'. גם כאשר נתפסו עם הגביע אצל בנימין, כתוב 'ויקרעו שימלותם', ושוב היו בצרה גדולה.

ואמנם זה פשוט וברור שיוסף הצדיק עשה הכל מאהבת אחיו, כי רצה שיתכפר להם עוונם על כל הצער שגרמו לו ועל הצער שנגרם עקב כך ליעקב אביהם. כל מה שעשה להם יוסף וכל העלילות שהעליל עליהם היו בכוונה טובה. ולכן לאחר שראה שהם מוסרים את נפשם עבור בנימין אחיו בן אמו ודאגו לשלום אביהם - או-אז ידע שתקנו את חטאם ואז התגלה אליהם.

ברם, מבטם של האחים על כל העלילות שהעלילו עליהם, לא היה כשל יוסף. הם לא הרגישו שהדברים נעשים מתוך כוונה טובה ולכן היו בטוחים שכל אלו הם צרות וייסורים קשים הרודפים אחריהם ואינם מניחים אותם לנפשם.

ומדוע חשבו כך? - מפני ש'לא הכירוהו'. האחים לא ידעו שמי שעומד מאחרי כל העלילות הוא לא אחר מאשר אחיהם יוסף, וכל מה שהוא עושה עמהם הכל הכל לטובתם.

וכך נראים הדברים בחיי היום-יום שלנו, שכאשר קורה לנו ולמשפחתנו דבר לא-טוב רח"ל, אנחנו משקיפים על האירוע ההוא במשקפיים של צרות וייסורים. כל מה שלא מסתדר לפי רצוננו וכפי מה שאנחנו חושבים שהוא הטוב המוחלט שלנו, כבר אנחנו מתרעמים ומתרגזים, כועסים וקוצפים, וממלאים את פינו בטענות ומענות.

אילו היינו יודעים שהבורא יתברך משגיח עלינו ברוב טובו והוא-הוא זה המביא עלינו את כל האירועים והכל לטובתנו, שוב לא היו הצרות שלנו בגדר צרות ולא היינו מוצאים כל סיבה להתרעם, שהרי 'כל מאי דעביד רחמנא - לטב עביד'.

וכי יבכה אדם על דברים טובים שעושים איתו?

ואם יבטח האדם בהשי"ת בכל ליבו ומאודו, יזכה ויוכיחו לו מן שמיא כיצד הכל התהפך לטובה. יראו לו בעליל שהאירוע ההוא שחשב שהוא רע התגלגל ונהפך לטובה ולטובה אמיתית.

דוגמה לכך מצאנו במעשה שהיה בשני אחים עשירים לבית משפחת שטראוס שהתגוררו באמריקה לפני כשמונים שנה ותרמו רבות למפעלים וישובים שהוקמו בארץ ישראל. שמו של אחד מהם היה נתן שטראוס שתרם את הכסף לבניית העיר נתניה ועל שמו קרויה עיר זו.

תרומותיהם של שני האחים יועדו בעיקר למפעלים של אישים שלא היו שומרי מצוות. בשלב מסוים החליטו ראשי הישוב הישן בירושלים לנסות ולפנות אל האחים שטראוס על מנת שיתרמו לאחזקת מפעלי חסד בירושלים של הימים ההם.

ראשי הישוב החרדי הישן תיארו בפניהם את המצב הכלכלי הקשה של תושבי העיר ובשלב ראשון ביקשו מהאחים לתרום לבנייתו ולאחזקתו של בית תבשיל שבו יאכלו עניי ירושלים ובני משפחותיהם.

התיאור הקודר נגע לליבו של נתן שטראוס בעוד שאחיו הביע את סירובו להקצות כסף למטרה זו. כיון שכך, שיגר נתן שטראוס את התרומה רק מכיסו הוא וביקש שכאשר תסתיים בנייתו של בית התבשיל יקראו לו והוא יבוא לירושלים כדי לראות בעצמו את המקום.

לאחר כמה חודשים הודיעו לו בשמחה על גמר בנייתו של בית התבשיל ועל הכוונה לחגוג את חנוכת הבית ברוב פאר והדר והזמינוהו להגיע לירושלים.

לנסיעה זו הצטרף גם האח השני, זה שלא רצה לתרום.

בהגיעם ארצה נסעו שני האחים לירושלים וכשהגיעו לבית התבשיל וראו את מאות העניים האוכלים שם הגיבו בצורה מנוגדת.

האח התורם, נתן, התרגש מאוד והביע סיפוק ושביעות רצון גדולה מכך שהכסף שלו שימש למטרה נעלה כזו.

האח השני, לא רק שלא תרם, אלא גם עתה, כשראה את עוניים של אנשי ירושלים לא השתתף בסבלם, אלא אדרבה - הביע שאט-נפש אל מול המחזה שנפרש לנגד עיניו ולא הצליח להסתיר את סלידתו מעניי ירושלים.

והנה, בצאתם מבית התבשיל מעד נתן שטראוס במדרגות נפל ארצה ושבר את קרסולו. מארחיו הריצוהו לבית החולים ושם התברר שהקרסול נשבר בצורה קשה והוא יצטרך להיות מאושפז במשך כמה ימים.

משהגיע אחיו לבקרו, וראהו מתפתל בייסוריו, שחק למשיבתו, ואמר בנימה של לעג: 'נו, אז זה מה שקיבלת מהתרומה לבית התבשיל הירושלמי'?  

נתן שטראוס שמע ולא הגיב.

כיון שבאירופה המתינו להם עסקים כלכליים, החליט האת השני לחזור לחו"ל ולא להמתין עד שאחיו יתרפא.

הוא עלה על האוניה הראשונה שהזדמנה בדרכו, וזו רק הרחיקה כמה קילומטרים מחופי הארץ, ו... טבעה.

האח שלעג לתורם, קיפח את נפשו באסון ורק אז התברר שהשי"ת שרצה לשמור על נפש התורם, גלגל את העניינים כן שישבור את רגלו ויתעכב בארץ הקודש ויינצל.

במהלך החיים אנחנו נתקלים מדי פעם ב'שאלות' מן הסוג האמור, המתעוררות אצל אנשים שאמונתם אינה נמצאת ברום המעלה. השאלה הזו מתעוררת בקרבם כאשר עשו מעשה טוב ואפילו מעשה טוב מאוד, ולא זו בלבד שלא קיבלו שכר על כך, אלא נענשו... ויש להם שאלה על כך...

המאמין האמיתי יודע שהשאלה הזו אינה שאלה. היא אפילו אינה מתחילה להיות שאלה. הוא יודע, ומאמין בלב שלם, שעל כל מעשה טוב מובטח לנו שכר, אלא שאף אחד לא התחייב לנו שהשכר הזה יגיע ברגע שאחרי קיום המעשה הטוב.

ויתכן שבהחלט שהשי"ת צופה כל הנסתרות החליט שהשכר גם לא יגיע אלינו בעולם הזה אלא אך ורק בעולם הבא ויתכן עוד הרבה דברים אחרים.

כך או כך, אדם מאמין אינו שואל שאלות. נקודה.

אבל מהמקרה הנ"ל אפשר ללמוד שהשאלה אינה שאלה, משום שבמציאות העונש לא היה עונש אלא השכר הכי-גדול שאפשר היה לתת למי שסייע בממונו לעניי ירושלים.

רק הקב"ה ידע שהספינה תטבע, ולכן רק הקב"ה היה זה שהביא את התורם למצב שבו רגלו תישבר כדי שלא יעלה לאוניה יחד עם אחיו, ויינצל.

וברור, שזו היא כוונת השי"ת בהרבה מקרים אחרים כשהוא מעניש את מקיימי - המצוות, שהרי אין זה עונש, אלא שכר!

ההבדל הוא שבמקרה הנ"ל אפשר היה לראות את השכר בעיניים, שהרי הכל ראו וידעו שהאונייה טבעה, ואילו במרבית המקרים האחרים לא רואים זאת.

ובדיוק במקום זה משתלבת האמונה.

להאמין שהעונש כביכול שבא על מי שעשה מצוה נועד אך ורק לטובתו!

ומה היא הטובה? - יתכן שלא יידע האדם אודותיה עד שיעזוב את העולם הזה ויעבור לעולם שכולו טוב. או-אז תיפרש לפניו התמונה בשלימותה. או-אז יראה ויבין שהשי"ת מקיים את הבטחתו למקיימי מצוותיו, ומשלם להם כפעלם הטוב. (ברכי נפשי)

וזה המזמור שנהגו קהילות ישראל קדושים לומר אחר הדלקת נרות החנוכה. ארוממך יהוה כי דליתני ולא שמחת איבי לי": (תהילים ל. ב')

"דליתני" פירש רש"י הגבהתני, וכן ב"מצודת דוד" פירש לשון רוממתני, אך ניתן לפרש גם מלשון "דלות – עניות"! ויש להבין, על מה יש לרומם ולפאר? ארוממך על זה שאני דל, עני, בעל ייסורים?

על האדם לדעת כי "את אשר יאהב ה' יוכיח", ייסורים הם מתנה שעל ידם מתכפרים עוונותיו של אדם ובגינם זוכה לרוב טובה! מתנה זו של כפרת עוונות על ידי ייסורים קיבלנו בזכות יצחק אבינו. על הפסוק: "ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות", אומרים חכמינו ז"ל: כך אמר יצחק: "ריבון כל העולמים, אדם מת בלא ייסורים מידת הדין מתוחה כנגדו".

"אמר לו הקדוש ברוך הוא (יצחק): חייך, דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל". ופעמים רבות שהייסורים מהווים כתריס בפני הפורענות, כדי למנוע האדם מן המיתה רח"ל ומאריך לו ה' ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.