פרשת במדבר: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת במדבר בפי הרב דוד הכהן שליט"א: עניין מרכזי בפרשת השבוע: עניין הדגלים. פרשה מיוחדת הוקדשה בתורה הקדושה לסדר חנייתם של השבטים מסביב למשכן, מי יחנה איפוא. ולכל שבט היה דגל משלו, עם צבע משלו וסמל משלו.

אכן, במבט ראשון פלא הדבר. עם יוצא מצרים. עם, שקושי השעבוד מחק את ההבדלים השבטיים בקרבו. עם, אשר השעבוד לימדו שבאחדותו כוחו, והייסורים שהיו מנת חלקו גימדו בעיניו כל שוני בין עדה לעדה. גם בעיני הנוגש עצמו לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי. הוא עינה את כולם בשווה.

והנה, ברגע השחרור, במקום לנצל את תחושת ה"יחד" הגדולה, שנבעה משותפות הגורל, כדי ללכד את השורות. במקום לגבש המון זה לכלל עם אחד, מלוכד תחת שלטון מרכזי חזק – מחזירה אותם התורה אל השבטיות הקדומה. מזכירה היא לכל עדה מאין היא באה, תוחמת לכל שבט את תחומו, תוך טיפוח גאוות השבט בצורות שונות.

מדוע לא ניצלה התורה את מצב בני ישראל לאחר השעבוד במצרים, כדי להביא לאחדות בקרב העם? מדוע לא ביטלה את הבדלי השבטים והעדות השונות? למה ראתה צורך להנציח חלוקה שבטית זו לעד? הלא היא מסתכנת באפשרות של פילוגים בעתיד, האם לא מוליד המבנה השבטי בהכרח קיטוב תמידי ומתמשך בעם? קיטוב, היוצר מתח מיותר?

הלא המוטו ביהדות הוא אחדות, כאיש אחד, למה אם כן צריך שבטים בעם ישראל, למה שלא יהיו כולם שבט אחד, כאיש אחד, בלב אחד, למה צריך מחנות? אפילו בתוך שבט לוי עצמם יש חלוקה, משפחת הגרשוני, משפחת הקהתי ומשפחת המררי.

כמה נוסחים של סידורים קיימים בעם ישראל? ספרדי, ספרד, אשכנז, ליוורנו, שאמי, בלאדי. כשעמדו עם ישראל למרגלות הר סיני לקבל את התורה נאמר: "ויחן שם ישראל כנגד ההר" כאיש אחד בלב אחד, למה אם כן צריך את הפילוג הזה של שנים עשר שבטים? למה שלא נהיה כולנו כאיש אחד בלב אחד?

זאת ועוד בפרשת פינחס, (במדבר כז) מתארת התורה את סיפורן של בנות צלפחד בפגישתן עם משה רבנו.

הן היו קבוצה של חמש אחיות משכילות במיוחד, שלא התביישו לגשת למשה רבינו מול כל עם ישראל. הבנות שזכו להוסיף פרשה בתורה – מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. הנה סיפורן:

הדבר אירע בשנת הארבעים לצאת בני-ישראל מארץ מצרים, זמן קצר לפני שהם עמדו להיכנס לארץ המובטחת. עם הכניסה לארץ, החלו גם הדיבורים על חלוקת הארץ לשבטים - חלוקה שנערכה לזכרים בלבד שבכל שבט ושבט. על פי התורה הבת אינה יורשת. הבת יורשת מצד בעלה. במקרה של פטירה, הבנים הזכרים יקבלו את ירושת אביהם ובכך יובטח כי חלקות האדמה יישארו במשפחה.

למשפחה אחת משבט מנשה, משפחתו של צלפחד, לא היו בנים, נולדו רק בנות. צלפחד עצמו מת במדבר, וכעת בנותיו חששו כי הן לא יקבלו אף פיסת אדמה בארץ ישראל. לפיכך הן פנו למשה רבינו בבקשה: גם הן רוצות לקבל נחלה בארץ.

וכך מתארת התורה בפרשת פינחס (במדבר כז) את הפגישה בין משה רבנו לבנות צלפחד.

"ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר: 'אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח – כי בחטאו מת; ובנים לא היו לו. למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו!'

"ויקרב משה את משפטן לפני ה'. ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות! נתון תתן להם אחוזה בתוך אחי אביהם, והעברת את נחלת אביהן להן."

בזכות בנות צלפחד, דיני הירושה עודכנו. מעתה ואילך, במקרה שאין בן, גם הבנות יוכלו לרשת את אביהן ולקבל את חלקת האדמה שלו בארץ.

זמן מה לאחר הודעתו של משה כי בנות צלפחד תירשנה את אביהן, באו קרובי משפחתן למשה והביעו את חששם כי אם הן יינשאו לגברים משבט אחר, בסופו של דבר נחלת הקרקע תעבור משבט מנשה לשבט אחר. כתגובה לכך מסר משה את דבריו של האלוקים כי בנות צלפחד יתחתנו רק עם קרובי משפחה, מה שיבטיח כי הנחלה תישאר בידי אותו השבט. מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה התחתנו עם בני דודיהן. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר פרק-לו ז)

והשאלה ששאלנו רק מתעצמת. מה המחנאות הזו הלא עם אחד אנחנו מדוע לא תיסוב נחלה ממטה למטה? למה שלא יהיו כולם שבט אחד, משפחה אחת, כאיש אחד, בלב אחד, למה צריך מחנות? למה כל שבט צריך דגל משלו?

לפני שנענה נקדים משל:

מלך אחד החליט לרדת אל העם, לראות ולהתרשם מקרוב ממצב בני עמו. הודיע לכל הכפרים והעיירות על הסיור המתוכנן. לכל מקום אליו הגיע לבשה העיירה חג, וכולם יצאו לקראתו לכבדו במיטב כישוריהם. עיירה אחת, שהיתה מפורסמת בקוּלִינַרְיָה שלה כמיוחדת במינה, החליטו תושביה שכל משפחה תכין מאכל מיוחד לכבוד המלך.

כשהגיע המלך לאותה עיירה הכניסו אותו אחר כבוד לאולם שהיה ערוך בכל המנות שהכינו בני העיירה, אמר להם המלך איך אוכל לטעום מהכל? אך לקחת רק מכמה מנות גם לא יעיד על הכלל, ואיזה מהם אעדיף? תביאו מיקסר גדול, נכניס את הכל לבלנדר ענק נערבל את הכל, וכך אטעם מכל שהכנתם כולכם…

הנה כי כן, לא קיפח אף מאכל...

למרות הניסיון להתעלם מן המציאות – שונים בני האדם זה מזה, נבדלת קבוצה אנושית אחת מרעותה. כך, גם צרכיהם הגשמיים והרוחניים. כך גם גישתם לחיים ולעצמם. ועל כן, צריכה התפתחותם האישית והרוחנית להתאים למבנה האופי המיוחד שלהם.

לכן בעל כרחינו צריכים אנו לומר כי הדגל פירושו ייחודיות. בצבא, הוא מורה כי אין כאן המון רב, אספסוף מכונס, אלא כל גדוד וייעודו, כל חטיבה ותפקידה, כל חייל והמגזר שלו. ואמנם, כל חייל הוא חלק מהצבא, אבל משרת הוא בבחינתו ובמגזרו, ורואה את הכל באספקלריה שלו. חיל הים וחיל האוויר, הרגלים והשריון, הצנחנים ואנשי הסיירות. זהו עניין הדגלים.

כך גם בעם ישראל, לשבטיו ולעדותיו. כל עדה ואפיונה, כל עדה ומסורותיה. נעימת התפילה ושירת הפיוטים, מנהגים ייחודיים וסיפורים העוברים מאב לבנו ומאם לצאצאיה. כל עדה וגדוליה ומאוריה, ספריה וקבלותיה. ומכולן יחד נבנה עם ישראל, כפסיפס נפלא, מרהיב בגווניו: "יחד שבטי ישראל". מצד אחד שבטים על ייחודם, חונים במקומם, על דגלם. ועם זאת יחד, באהבה ואחווה, שלום ורעות, בהקרנה הדדית מפרה ומשלימה.

אבל היו שניסו להטמיע, "כור היתוך" קראו לזה. לכלול את כולם יחד כבמגרסה, כבמערבל בטון. לטשטש את הסממנים, להשכיח את הייחודיות, למחוק מסורות בנות מאות בשנים.

הם ניסו ליטול "ארוחה" נפלאה, שכל מרכיב ממרכיביה טעים ומרהיב עין ולהכניס הכל לבלנדר, למרח לעיסה תפלה...

תהיה זו עוולה, פשע היסטורי שאין לו כפרה! מפרשתנו למדנו שלא זו הדרך, אלא "איש על מחנהו ואיש על דגלו", לטפח את מורשת האבות, ליתן כבוד למסורת הדורות!

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

ובאר האר"י הקדוש לגבי שינויי הנוסחים, שקבלה בידינו, שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד). וכן נפסק להלכה, שכל יהודי צריך להמשיך להתפלל כמנהג אבותיו (מ"א סח, א, מ"ב סח, ד.).

כללו של דבר, לכל מנהג יתרון משלו, ואין בכוחנו להכריע איזה מנהג משובח יותר. וכן כתב בשו"ת 'חתם-סופר' (ח"א, טו), שכל הנוסחים שווים,