לידה בסוכה - שמואל אגבר

לידה בסוכה - שמואל אגבר

פניו היו לחות מדמעות אושר הוא עמד ותהה בליבו, מתי בכה לאחרונה, לא יכול היה לזכור.

 חודש תשרי, הערב יורד, בחוץ עדין אור, הרוח שורקת ונושפת לכל עבר. בצמרות עצי התמר והדקל מורגשת הסופה "דניאל" הקרבה ובאה. במטע התמרים העצים מנסים להגן בכפותיהם על אשכולות התמרים מפני הרוח והסערה, כמו אם המגנה על ילדיה.

הוא אסף על גגון רכבו את כפות התמרים הדוקרניות שנפלו מצמרות העצים והניח אותן בזהירות על גג הסוכה הנצחית של "נחלים".

הילדים, הנכדים וכל המשפחה אהבו את הסוכה במרפסת הגדולה. קשטו אותה ברצועות נייר צבעוניות ובכול מיני צורות ואלמנטים מיוחדים, שיצרו על ידי גזירת תמונות מחוברות אופנה צבעוניות.

עמד. היה נפעם ונרגש, זיכרונות העבר הציפו אותו... כאילו עצרו לרגע מחוגי השעון...

דלת הסוכה הייתה סגורה כדי למנוע מזרים להיכנס ולקחת מכל הבא ליד.

הייתה לו מן תחושה מוזרה שהוא חייב עכשיו להיכנס פנימה. משהו מתרחש שם והוא חייב לדעת: "אלוהים, הדלת נעולה מבפנים".

הלם בדלת העץ באגרופי ידיו אך היא הייתה חזקה ממנו. הרים את רגלו השמאלית ובעט בה בכל כוחו. הכאב היה חד וחדר לכף רגלו דרך מגפי הרכיבה שלו. ניסה לבעוט עוד מספר פעמים, אך הדלת העקשנית סירבה להיפתח.

הלך לאחור, ופתאום כמו רוח תזזית, פתח בריצת אמוק אל הדלת הסוררת כשכתפו הימנית מכוונת מטרה אליה. הדלת נעקרה ממקומה והוא נפל פנימה ונחבל.

התרומם. שפשף בזהירות את כתפו הכואבת. דחף את דלת הכניסה הצידה.

הסוכה הייתה שוממה. קישוטים רבים מילאו את החלל, שרשראות מגזרי עיתונים צבעוניים מחו"ל הוסיפו גוון מעניין וצבעוני.

גניחה חרישית נשמעה.

הוא הלך בעקבות הקול אל מאחורי הסוכה וראה אותה.

היא שכבה בכאביה, על הרצפה הקרה, לבושה בשמלה אפורה שכיסתה אותה כאוהל. למעשה לא שכבה, אלא כרעה על ידיה וברכיה.

נאנקה חלושות.

היא עצרה את נשימתה "התינוק שלנו יוצא" אמרה.

"אלך להביא לך רופא?" שאל בדאגה.

"מאוחר מדי, זה נורא כואב לי" הוסיפה בשקט וברוגע האופייני לה.

"תחזיק לי את היד בבקשה" ביקשה ממנו.

הוא כרע ברך לידה. היא אחזה בידו בכול כוחה. נתנה צעקת כאב ארוכה וחנקה את בכייה.

"אני מצטערת אהובי, תצטרך להסתכל מה קורה מתחת לחצאית שלי".

הוא לא ידע מה עושים. אבל החליט לעשות כל מה שהיא מבקשת.

הרים את שמלתה.

"אלוהים אדירים" הוא קרא בקול.

ליד הסוכה, על הרצפה הקרה, היה דבר ורוד זעיר מכוסה במשהו, שנראה כמו בוץ. הוא הבחין בראש עגול וגדול בעל עיניים עצומות, שתי זרועות קטנות ושתי רגליים ענקיות.

"זה תינוק" הוא אמר מהתרגשות.

"תרים אותו" אמרה.

הוא הכניס את ידו ומשך אליו את בנו בכורו החלקלק והמלוכלך. בזהירות, הניח אותו על החזה של אמו.

"הוא נושם?" שאלה.

"אין לי מושג", "אני חושב שלא".

"תרביץ לו בישבן, אבל לא חזק". אמרה.

פרץ בבכי.

הושיט לה אותו, היא ניגבה שוב את פניו בשרוול שמלתה, חלצה את שדיה המלאים והמניבים, הכניסה את הפטמה לתוך פיו של התינוק והוא החל לינוק.

הוא הרגיש כי הייתה לו הארה. תחושותיו לא הטעו אותו. עקשנותו ונחישותו היו לנס, כששניהם יחדיו יילדו את בנם בכורם בסוכה.

פניו היו לחות מדמעות אושר הוא עמד ותהה בליבו, מתי בכה לאחרונה, לא יכול היה לזכור.

נפעם ונרגש עמד בחלקה הצבאית בבית העלמין ליד מצבת בנו שנהרג, מחוגי השעון עצרו מלכת. זיכרונות העבר הציפו אותו.