הטור השבועי של דן וקנין: "פועה"

פועה / דן וקנין

פועה הייתה הספרנית הראשונה בחייו והאשה היחידה שאהב באופן אפלטוני מושלם. טוב, זאת לא היתה חוכמה גדולה כל כך בהתחשב בעובדה שהוא היה בן תשע או עשר והיא היתה בערך בת שישים. יכול להיות שאני מגזים קצת בנוגע לגיל שלה אבל בכל אופן היא היתה מספיק מבוגרת כדי להיראות זקנה בעיניים של ילד שגם מבוגרים "רגילים" נראים לו כמעט זקנים ולא כל שכן זקנים "אמיתיים" כמו פועה.

פועה היתה ספרנית משונה: היא אהבה ספרים ושנאה את האנשים הרעים שמדפדפים בהם ולוקחים אותם ממנה.

הפגישה הראשונה שלו אתה היתה מוצלחת ובה התגשמו חלומותיו הפרועים ביותר. לא, לא, זה לא מה שאתם חושבים! החלומות הפרועים שלו עסקו אז בעיקר בספרים והפנטזיה הגדולה ביותר שלו הייתה על ספרייה מלאה וגדושה שתהיה רק שלו, שבה יוכל להחליף ספרים בכל יום ובכל כמות שירצה, ובה יוכל לקרוא כל יום, כל היום, בלי הפסקה ובלי הפרעות.

     תאוות הקריאה והחלומות שנלוו אליה היו לחם חוקו כמעט מיומו השני בכיתה א' במושב העולים הנידח אליו הגיעה משפחתו הענפה ממרוקו. המפגש עם המלה הכתובה הקסים אותו מהרגע הראשון. האפשרות לקחת אותיות חפות מכל קשר וליצור מהן מלה חדשה הפנטה אותו. הידיעה שהאותיות והמילים הן פאזל אין סופי הניתן לשינוי על ידי הזזת אות שבתה את ליבו והוא הרגיש שהוא מתאהב בשפה החדשה שזה עתה למד.

לצערו הדלות והמחסור שבהן הייתה משפחתו שרויה גרמו לכך שלא היה לו חומר קריאה זמין, מה שהפך אותו לאספן כפייתי של כל נייר מודפס שעף ברוח.

לקראת אמצע כיתה ג' עזבה משפחתו את המושב ועברה למעברת חצרים המפוארת, שם הצליח לאסוף הרבה יותר עיתונים משומשים שבהם קרא בלי אבחנה. אך מכיוון שאין הקומץ משביע את הארי לא בא הילד על סיפוקו והוא נאלץ להמשיך לחלום על ספר אמיתי שיהיה רק שלו ובו יוכל לקרוא יומם וליל. כנראה שאלוהים באמת אוהב ילדים וזה הוכח ביום שבו מצא לפתע ספר אמיתי וכמעט שלם זרוק במצבור האשפה של השוק הישן בבאר שבע. הספר היה בלי כריכה, מרופט ומוכתם, מלא קשקושים וקצת מסריח, אך הוא לא ראה דבר מכל אלה וגם העובדה שהספר היה בסך הכל ספר לימוד הסטוריה לא פגמה בשמחתו. הספר היה מיועד לכיתות ז'-ח' ועסק בקיסרות רומי העתיקה. את השם המדויק לא הצליח להבין בגלל היעדר הכריכה אך שם המחבר היה ברור:"אביבי-פרסקי".(במשך שנים אחדות היה בטוח שאביבי פרסקי הוא אדם אחד ורק כשבגר למד לדעת שזהו צירוף שמם של שני המחברים). הוא חזר הביתה בריצה ומיד שקע בקריאה. בחודשים הבאים קרא בשקיקה ובעונג צרוף את כל ההיסטוריה של רומא העתיקה. מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה הלוך וחזור, אין ספור פעמים. וכך, בלי להרגיש הפך הילד בסוף כיתה ג' ל"אלוף מרוקו" בידיעת ההיסטוריה של רומא העתיקה. הוא ידע והכיר אישית את כל הקיסרים, התככים, המלחמות והאהבות. הוא אהב את יוליוס קיסר ולא סבל את נירון המטורף. גיוס קליגולה הצחיק אותו וברוטוס הבוגד הרגיז אותו. כל אלה ועוד רבים אחרים היו בני בית אצלו ועם הזמן כשסיפר לילדים במעברה רכילות מובחרת מהנעשה ברומא הפכו חלק מהדמויות הרומאיות לגיבורות משחקי הילדים וכך נראתה לא פעם במשטח החול שבלב המעברה ערימת ילדים מרוקאיים שמדברים בליל של עברית מצורפתת או צרפתית מעוברתת מתובלת בערבית, "נלחמים" בחרבות עץ מאולתרות בסגנון שלדעתם היה רומאי וקוראים אחד לשני במבטא מרוקאי עסיסי: "ברוטוס תחנוק את טיטוס"! או: "קליגולה, ויין איסי!  אלור!"

          זה נראה לכם משונה? אולי, אבל זה עוד כלום לעומת ההמשך: אחרי שהילד נעשה "היסטוריון" זימן לו הגורל "הסבה מקצועית": יום אחד התגלגל לידיו ספר שונה ומשונה בכל קנה מידה ובוודאי בקנה המידה של הילד שהיה אז: הספר נקרא "זעקת האימהות" והוא ביוגרפיה של רופא נשים הונגרי שחי ופעל לפני מאה ומשהו שנים. הדוקטור המכובד היה הראשון שגילה קשר בין שמירה על היגיינה מתאימה לבין העובדה שבתקופה ההיא יולדות רבות נפטרו בלידה או מיד לאחריה מזיהומים שונים. הספר מתאר את מחקרו ומאבקו בממסד הרפואי שסרב לקבל את ממצאיו עד הסוף הטוב שבו כולם הכירו בגדולתו. רוב האנשים הנורמלים היו בוודאי טוענים שהספר הזה מתאים להפליא למגזר המופיע אצל הגששים תחת הכותרת: "קראתי שני עמודים והסדין נקרע מרוב נחירות" אבל הוא, אחרי שצלח בשלום את מאה הדפים הראשונים מתוך בערך שש מאות גילה ספר מרתק ומעניין שהשאיר בו רושם עז והערכה עמוקה לאותו רופא שאת שמו כבר שכח מזמן. החלק המטריד בספר הזה היו המילים שלא הבין: רחם, שיליה, חצוצרות, שחלה וכיוצא באלה מילים משונות שלא שמע מעודו.

זה די מובן אם זוכרים שהילד קרא את הספר הזה בגיל שבו עוד לא ידע אפילו שקיימות חסידות בעולם והייתה בו מספיק תמימות ואהבליות כדי לחשוב שחצוצרות יש רק בתזמורת ורחם בניקוד אחר הוא סתם עוף דורס...   

       אבל גם לילד כמוהו יש גבולות והגיע היום שבו החליט שעליו "להתקדם בחיים" ולהכיר ספרים נוספים שאינם קשורים דווקא לרומי העתיקה או לנשים בהריון. הספרים המעטים שראה  במעברה היו ספרי קודש והוא נאלץ לחפש לעצמו ספרים במקום אחר. בדרך לא דרך שמע יום אחד כי במועדון "מרגליות" בעיר העתיקה בבאר שבע יש משהו שנקרא ספרייה עירונית. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו ששמע את המילה "ספרייה" והוא התאהב בה משמיעה ראשונה. אבל כדרכן של אהבות גם זו הייתה קשה להשגה. לילד מעברה של סוף שנות החמישים, ספרייה היתה מושג לא מוכר ומנוי לספרייה היה נגיש בערך כמו חברות במועדון הנוסע המתמיד של אל על. מבחינתו ספרייה בבאר שבע או להבדיל, ספרייה בלונדון היו רחוקות וקשות להשגה באותה מידה: על שתיהן לא ידע כלום, שתיהן היו חלק מעולמות רחוקים מעולמו, ובשתיהן לא היה לו סיכוי להירשם כמנוי. אבל הרעב לספרים היה חזק מהמכשולים והרעב הזה הביא אותו יום אחד להחלטה לעלות לרגל לאותו מועדון "מרגליות" המסתורי כדי לראות במו עיניו את מקדש הספרים הנכסף. הוא צעד בנחל באר שבע בין קוצים ואבנים בכיוון הכללי של בית חלומותיו ולאחר כמה קילומטרים והרבה שריטות הגיע.

חושש ונרגש עמד בכניסה לספרייה, תוהה מה יש מעבר לדלת הכבדה ומנסה לגייס קצת אומץ וחוצפה שיעזרו לו להקיש בדלת ולהיכנס להיכל הספרים. הדקות האלה לפני כניסתו הראשונה לספרייה הראשונה בחייו היו מפחידות. עלה בדעתו שכך בוודאי הרגיש הכהן הגדול כשהכין עצמו להיכנס ללשכה הפנימית היא קודש הקודשים בבית המקדש.

הוא נקש בחיל, נכנס ברעדה, ונשימתו נעתקה! הוא מצא עצמו באולם גדול מלא מדפים וכונניות ועליהם ספרים! ים של ספרים אמיתיים בכל גודל וצבע. והריחות, אלוהים! איזה ריח נהדר היה לכל הספרים האלה!

כמעט התעלף משמחה והתרגשות אבל התעשת בזמן וניגש לבצע את זממו שלשמו הגיע הנה, כלומר לקרוא. לקח ספר מהמדף הראשון שנקרה בדרכו ותוך שניות כבר היה שקוע בעלילה. התיישב על הרצפה באחת הפינות שהייתה מתוחמת על ידי מדפי הספרים, השאיר את גופו כפיקדון בספרייה ונפשו המריאה לגבהים ועולמות שלא הכיר. הרעב. השריטות וכל שאר המצוקות נעלמו ונשכחו ונותרו רק הספר והוא. כך ישב ולא הרגיש שהספרייה התרוקנה מאדם. אפלולית הערב החלה לחדור דרך החלונות ושעת נעילת ההיכל הגיעה. ואז דיבר אליו קול:

סוף חלק ראשון, המשך יבוא...