הטור השבועי של דן וקנין: "הורה חדרה"

הורה חדרה / דן וקנין

או: איך הפכתי מרקדן מתחיל למרקיד בעל שם באירופה

תמיד אהבתי לרקוד. אבל זה לא אומר שידעתי לרקוד. הייתי טוב ואפילו טוב מאוד בהרבה תחומים שדורשים קואורדינציה טובה, שיווי משקל, שליטה בגוף וכדומה. כספורטאי, הצטיינתי וזכיתי בגביעים ומדליות ואפילו בשירה הייתי בסך הכל בסדר ורוב הזמן עברתי די קרוב ללחן המקורי. אבל בריקודים הייתי פשוט גרוע.!  ניסיתי בכל דרך ללמוד: קיבלתי שיעורים פרטיים מנשים בכל הגילאים (ורק אלוהים יודע כמה הרבה נשים נהדרות החמצתי בגלל  שלא רקדתי!) הצטרפתי לחוגי מתחילים, ויתרתי על שאריות כבודי והצטרפתי למעגלי הרוקדים מתוך תקווה שמשהו מהכשרון שלהם ידבק אלי, אבל ללא הועיל.

 היה ברור שאני לא שייך למעגל הרוקדים: תמיד דילגתי לפני כולם, נחתתי בזמני החופשי ושוטטתי בר בשטח  בלי קשר לצעדים החוקיים. התחלתי כ-ר''מ-''רקדן מתחיל'' ואחרי יותר מעשר שנים של נסיונות נואשים הצלחתי להגיע למעמד מכובד של –רמ''מ-''רקדן מתחיל מתקדם'' –וזאת בזכות שלושה ריקודים: ''צדיק כתמר'', ''באלה הידיים'' ו''הורה חדרה''. ריקודים פשוטים שהצלחתי באורח פלא ללמוד ובהם אפילו אני לא יכולתי לגרום נזק לאף אחד שרוקד לתומו לצידי, מלפני  או מאחורי.

עבור אנשים רגילים אלה לא יותר מריקודי חימום קלילים אבל עבור אחד עם מוגבלות ריקודית חמורה כמו שלי הם היו גולת הכותרת של פעילותי המביכה על רחבת הריקודים. בשלב הזה בחיי  פגשתי את הנערה הדנית שאיתה התחתנתי אחרי שנתיים של חברות שכללה הרבה טיולים ומעט מאוד ריקודים. עזבנו את הקיבוץ ועברנו לדנמרק לארבע שנים שהוקדשו ללימודיה של אשתי. ...וכאן בעצם מתחיל סיפורינו :

זמן קצר אחרי שהגענו לדנמרק חגגו הורי אשתי את חתונת הכסף שלהם ובמקרה הפרטי שלהם זאת היתה באמת חתונה של כסף: חמי הדני הנהדר היה מנכ''ל של קונצרן בין-לאומי ענק, המשפחה נמנתה על העשירון העליון ולמרות פשטות הליכותיהם וצניעותם היו חלק בלתי נפרד מכל המי ומי. בביתם שתיתי לא פעם קפה בחברת אנשים כמו נגיד הבנק הדני, שחקן תיאטרון מפורסם או ידוענים אחרים מהליגה הזאת.

לכבוד האירוע נבחר בקפידה רבה מקום מתאים, נקבעה רשימה מצומצמת של 62 אורחים נבחרים  והוחלט על מועד: שלושה חודשים מאותו יום. המנהג הדני העתיק מחייב כל אורח במסיבה כזאת לעשות משהו כדי לשמח ולכבד את הזוג ואת האורחים. היה ברור שרוב האורחים יכתבו ויקריאו ברכה, מישהו בוודאי ישיר ומישהו יצטט מונולוג מהצגה מוכרת וכן הלאה.

אני, מתוקף היותי חתנם ובן משפחה הייתי פטור מכל המהומה. מה עוד שאז דיברתי עברית רהוטה, אנגלית עילגת במבטא ישראלי וניצנים של השפה הדנית. אבל אני כאדם שאוהב אתגרים או במילים פחות יפות-טיפש- החלטתי שגם אני חייב לתרום את חלקי למסיבה. וכדי להבטיח סופית שלא תהיה לי דרך נסיגה הודעתי רשמית למשפחה שגם אני מכין משהו והוכנסתי רשמית לתוכנית הערב.

לא נרדמתי שבועיים .מה כבר יכול לתרום קיבוצניק פלאח כמוני לערב כזה??? טוב, מזל שיש לי אותי כי כשאני איתי אני מצליח! חיפשתי משהו שאין לדנים וכמובן שמצאתי: אני אלמד אותם ריקוד עם ישראלי ! עברו עלי עוד שבועיים של חוסר שינה וכאבי בטן כי באמת, מה לי ולריקודים???? כתבתי לחבר בקיבוץ וביקשתי שישלח לי קסטה עם הלחן של הורה חדרה. כל התהליך לקח חודש וחצי ואז שבוע לפני המסיבה קיבלתי בדואר את הורה חדרה שלי.

כל יום כשאשתי היתה בלימודים ואני לבד בבית, הכנסתי הקסטה לטייפ וניסיתי להיזכר בצעדים של הורה חדרה כפי שלמדתי בקיבוץ. לא הופתעתי לגלות שכנראה אני לא בדיוק זוכר את כל הצעדים הנכונים. אבל כאן נזכרתי בכמה צעדים מתוך "צדיק כתמר" ועוד צעד או שניים מתוך "באלה הידיים" ואיכשהו הרכבתי לעצמי ריקוד שהוא רק שלי ובכלל לא בטוח שהיו מסכימים לרקוד אותו בחדר האוכל של הקיבוץ שלי. טוב, זה עוד היה החלק הקל! עכשיו אני צריך איכשהו לזכור מה עשיתי כדי שאדע מה ואיך ללמד! רשמתי לעצמי הוראות בימוי ויומיים לפני המסיבה כינסתי את כל המשפחה הדנית ולימדתי אותם את מה שלפי דעתי היה אמור להיות הורה חדרה ותירצתי זאת בכך שאם יכירו את הריקוד ,יוכלו לעזור לי כשאלמד את כל 62 האורחים.

הערב הגדול הגיע מהר מדי (ולא אחרי עשרים שנה כמו שקיוויתי שיקרה...) ואני כולי חיל ורעדה. בשעה היעודה התיישבו סביב השולחנות המפוארים גברים בחליפות שחורות, נשים בשמלות ערב נוצצות ופלאח אחד בג'ינס וחולצה לבנה. ראשי היה אז עטור שיער שחור מתולתל ופני מכוסות היו זקן שחור( מה שכמובן לא פגם ביופי שלי), ואני מוקף בלונדינים כמעט שקופים מרוב בלונד! אני לא כל כך זוכר את מהלך הערב ומה כל אחד הכין כי הייתי שקוע עמוק בחרדה שלי מפני הבאות ובנסיון נואש לזכור מה אני אמור לעשות כשלפתע הודיע מנחה הערב :"ועכשיו נזמין את מיסטר דן וקנין שהכין לנו הפתעה אמיתית!."

 מחיאות כפיים כמיטב הנימוס הדני ואני מנסה לשכנע את עצמי שהוא מתכוון בוודאי למישהו אחר ותוך כדי צעידה (חיננית, אני מקווה !!) לעבר הרחבה הקטנה במרכז האולם ניסיתי לדחוף חזרה למקומם הטבעי את האשכים שנתקעו לי בגרון ליד השקדים.

דמיינתי שאני מעביר פעולה לילדי הקיבוץ והתחלתי לנשום. האנגלית הישראלית שלי הקסימה את שומעיי דוברי האנגלית המושלמת וכשפצחתי בהדגמה חיננית של הריקוד הם ממש העריצו אותי (או סתם נכנסו להלם...).

בקיצור חבר'ה, איכשהו לימדתי את הריקוד שלא כל כך דמה לזה שלימדתי את משפחתי הדנית רק לפני יומיים ,כי שוב לא זכרתי את כל הצעדים שהמצאתי להם באותו יום  (מה, איך אפשר לזכור כל כך הרבה צעדים מסובכים ??) .קיבלתי מחיאות כפיים ממש סוערות וחזרתי בשלום למקומי. הערב נמשך כמתוכנן ואני שסוף סוף מצאתי חזרה את התיאבון שנעלם לי לפני שבועיים ישבתי ואכלתי בהנאה של נידון למוות שקיבל חנינה ברגע האחרון.

לפי אותו מנהג דני  בוחרים בסופו של ערב כזה את הדבר שהאורחים אהבו ביותר ואותו עושים שוב כמין הדרן לסיומו של הערב והארוחה. אתם בוודאי תופתעו לשמוע כי האורחים המכובדים בחרו וממש ביקשו לבצע שוב את הריקוד המופלא שלי! אני לא הופתעתי כי בכל זאת, רקדן מקצועי או לא??הפעם ניגשתי לרחבה בצעדים יותר קלילים, סימנתי לאיש הקול להפעיל את הטייפ ושוב נוכחתי שאני לא ממש זוכר את הצעדים שלימדתי לפני שעה.

טוב, בשלב הזה כבר הייתי אלוף באילתורים ובהמצאת צעדים וחוץ מזה רוב הבלונדיניים כבר היו די שתויים כך שלא התקשיתי לשכנע אותם שהם פשוט לא זוכרים טוב (חוצפה של ממש אם זוכרים שבין האורחים היתה אחת, רקדנית באיזו להקת מחול מפורסמת!).

היה ערב נהדר ואני בטוח שאם לא הנימוס הדני, היו שם בוודאי כמה נשים שהיו צועקות בשמחה (אבל באנגלית יפה ): "דן תעשה לי ילד!"

למחרת כתבו בעיתון הדני הנפוץ "יוטלנד פוסטן " ((YOTLAND POSTEN    כתבה יפה ונחמדה על המסיבה, סיפרו מה היה בתפריט, מי אמר מה וכדומה וגולת הכותרת היתה:

"......ומסמר הערב היה מרקיד ידוע מישראל שהובא באופן מיוחד כדי ללמד ריקודי עם ישראלים."

באותו רגע החלטתי, כמו כל הספורטאים והשחקנים הדגולים, שזה בדיוק הרגע הנכון עבורי לתלות את הנעליים ולפרוש משדה הריקוד. כי תמיד עדיף לפרוש בשיא התהילה!