הטור השבועי של דן וקנין: "דלתות הלב"

דלתות הלב / דן וקנין

רגש היה אבוד.

הוא היה קטן, עדין מאוד, רגיש, ובעיקר חסר מילים.

הוא נולד לפני כמה ימים ועדיין ניסה להבין מי הוא ומה הוא עושה במקום האפלולי והקר הזה. הלמות קצובה ורעשים  של יניקה, שאיבה, ודחיסה הקיפו אותו מכל עבר. הוא שחה לאט והתאמץ להמשיך לצוף בים הרגשות שהקיפו אותו. מדי פעם נחבט בחוזקה ואולי אפילו בכוונה על ידי כל מיני רגשות  של קנאה, שנאה, כעס, וכיוצא באלה רגשות חזקים  ומלאי בטחון בכוחם ובצדקתם. פעם כמעט טבע כשכמה רגשי אכזריות הקיפו אותו והתיזו עליו נוזל אדום וסמיך כשהם צוחקים ושמחים למראה הרגש הקטן  שהתחנן על נפשו.... אחרי שעזבו אותו לנפשו, הבין כי עדיף לו  להיצמד לאחת הדפנות  ולהמתין. למה? גם הוא לא ידע.

   הלמות התוף הקצובה התגברה ומתוך האפלולית בקע קול חזק וסמכותי: "כל הרגשות מצווים בזאת להסתדר מיד בקבוצות, לפי התרגולת הקבועה שלנו. רגשות חדשים יתודרכו במסגרת הקבוצה על ידי הרגש המוביל. קדימה, פעל! " אורות צהבהבים ודלוחים נדלקו, הבהבו  לפי קצב ההלמות והאירו מעט מין מגרש מסדרים שעליו התנוססו שלטים ועליהם שמות הרגשות השונים מוארים בנוריות סימון קטנות.. הרגשות הוותיקים מיהרו לכיוון המשטח ובעקבותיהם השתרכו רגשות שזה אך נולדו, כשהם מנסים להבין לאן הם שייכים ומה תפקידם. גם רגש הקטן מיהר לצאת מים הרגשות כשהוא כולו נוטף אותו נוזל אדום וסמיך. הוא הצטרף לאחת הקבוצות שנראתה לו פחות אלימה ועצבנית וקיווה לטובות.

בינתיים תפסו ותיקי הרגשות את מקומם על המשטח כשהם מחלקים הוראות וביניהם התרוצצו החדשים. קללות, פקודות והוראות נשמעו מכל עבר. רגש, המום כולו עקב אחרי המתרחש בפליאה גדולה שנקטעה כשקול מהוסס ונבוך לחש לו :" סליחה, אבל אתה לא יכול לעמוד כאן איתנו. אנחנו רגשי המבוכה, ואתה שייך לרגשי האהבה. הנה, שם, אתה רואה, שם המקום שלך, ליד האהבה הישנה שעומדת שם עם הרגשית הקטנה. בבקשה, לך. לך לשם מהר לפני שתיענש על הפרת הוראה."

 רגש  מיהר לציית  וכשהגיע  למקום הנכון התקבל בחיבוק עז ובאהבה רבה על ידי האהבה הזקנה והרגשית הצעירה שעמדה לצידה: " ברוך הבא אורח צעיר ונכבד.  כזקנת רגשי האהבה בלב הזה אני שמחה לקבל אותך למחננו הקטן. בוא, עמוד כאן לצידי ואני אסביר לך ולגברת כאן  כל מה שצריך לדעת כדי לשרוד כאן:

  " המקום הזה " פתחה האהבה הזקנה בהסבר, " הוא מקום ענק. הוא נקרא לב ומה שאתם רואים כאן מהווה רק חלק קטן משטחו. בלב יש עוד חדרים ופרוזדורים ועליות גג, וצינורות שאיבה , ומשאבה ענקית ועוד ועוד. התוף הקצוב הזה שהולם ברקע הוא המשאבה הראשית והנוזל הסמיך והאדום שבו שחינו כולנו נקרא דם. 

פעם כשעוד היו פה הרבה רגשי אהבה, ואני הייתי עדיין אהבה צעירה ויפה, זה היה מקום חם ונעים. הכל היה מואר ונקי. פרחו כאן הרבה פרחים, ורוב הזמן נשמעו כאן בלב צלילי מנדולינה. אנחנו, קבוצת רגשי האהבה ניהלנו כאן את חיי החברה ועלינו הוטלה המשימה להאיר ולחמם את כל החדרים והפרוזדורים בלב הגדול הזה. כל החדרים והפרוזדורים היו אז פתוחים ואנחנו כולנו טיילנו ושוטטנו בכל החללים  ללא פיקוח וללא הגבלה. נכון, פה ושם הסתובבו בלב הזה כל מיני רגשות רעים של שנאה, קינאה, כעס, פחדים ועוד כמה מהסוגים האלה, אבל הם היו  מיעוט נסבל ואנחנו בסך הכל הסתדרנו איתם.

אבל יום אחד הכל השתנה! אנחנו, קבוצת רגשי האהבה ואיתנו חברינו רגשות החיבה, הרעות והתקווה נדבקנו כולנו במחלה מסתורית. רוב רגשות האהבה מתו די מהר, ואת מקומם תפסה קבוצה ענקית של רגשות מורכבת משנאה, עויינות, תסכול מלווה בהרבה רגשות חמושים של כעס, עצבים, חוסר סבלנות ודומים להם. הם קראו לעצמם "האמיתיים" והשתלטו  על הלב היפה שלנו. גדודים של "אמיתיים" הקימו מחסומים בכל פינה והחליטו לדכא אותנו ואת כל שאר הרגשות הדומים לנו..הם קוראים לכולנו "מזוייפים" ופוגעים בנו ללא הרף. הם  יודעים  שבניגוד אליהם, אנחנו  וכמונו גם רגשי החברות, הנאמנות, התקווה,  הגעגועים ועוד כמה כאלה, לא יכולים להתקיים ללא חום ואור ולכן אסרו על שרידי קבוצת האהבה שלנו לחמם ולהאיר את הלב ומאותו יום נעשה פה כפי שאתם רואים בעצמכם, חשוך וקר..."

 האהבה הזקנה  השתתקה ושקעה בזכרונות והרהורים נוגים. רגש הקטן והרגשית הצעירה ליטפו אותה בעדינות והמתינו בסבלנות להמשך. היא נאנחה בכבדות והוסיפה:

"הקבוצה הגדולה והרועשת שעומדת שם היא קבוצת  ה"אמיתיים" והיא כוללת את  רגשי השינאה והטינה, הכעס לסוגיו, העצבנות, הבוז, החוצפה, הקנאה, תיעוב, קוצר רוח, זלזול, בוז, קיפוח נקמה ועוד כמה כאלה. הם מתרבים מהר מאוד  בחושך ובקור השוררים  בלב הזה ומיום ליום הקבוצה גדלה ומתחזקת ברגשות "אמיתיים " חדשים  "

  האהבה הזקנה המשיכה וסיפרה והסבירה על כל קבוצות הרגשות שמילאו את הלב. היא סיפרה על רגשות הפחד, הדאגה, אכזבה, אשמה, בדידות, רחמים, תקווה, עצב, ועוד ועוד. אין סוף רגשות ולכל רגש המאפיינים שלו ומקומו בלב. לבסוף נאנחה במרירות ואמרה:

 " לצערי, כפי שאתם רואים, אנחנו קבוצת רגשי האהבה, מהווים כאן את הקבוצה הקטנה ביותר בלב הזה. עד עכשיו בכלל הייתי כאן לבדי ואני  ממש שמחה שהגעתם והצטרפתם אלי. כבר הרבה זמן שלא נולדו רגשי אהבה חדשים בלב הזה ואני חשבתי כי כבר לא אזכה לראות פה אהבה חדשה. אני עצמי הייתי פעם רגש חזק וטהור של אהבה גדולה ויפה. לצערי, כשקבוצת רגשי האהבה מתה, מת גם אצלי משהו ואני הפכתי להיות רגש אהבה נכזבת.  תאמינו לי, להיות אהבה נכזבת זה סבל שאני לא מאחלת לשונאי הגדולים ביותר.  אין שעה ואין יום שאני לא מרגישה את האכזבה הנוראית  של האהבה ההיא וקשה לי אפילו לנשום כשהאכזבה חונקת את גרוני.

אני מאחלת לכם שאתם תזכו להכיר רק אהבה שמחה ויפה, אבל מניסיון, אין כמעט אהבות שמחות ואני מקווה שתהיו מספיק חזקים להתמודד עם..". היא הפסיקה  את שטף סיפורה ופקדה במהירות: " אוי ואבוי!, מהר מהר, תחזיקו חזק כי תכף הכל פה ירעד. מהר! תחזיקו"! הלמות מוגברת של הלב ורמקול חזק החרישו את קול האהבה: "קבוצת השנאה! היכונו להסתערות חזיתית על האוייב.! קבוצת הכעס והעצבים, אתם תסתערו מיד אחרי השנאה ותהוו כוח גיבוי. ואחריכם  תתפרץ קבוצת רגשי הפחד הכונו, ו... קדימה, בכל הכוח"! הלמות הלב הקצובה  נעשתה מהירה יותר ויותר, ים הרגשות האדום געש ורעש, הלב רעד בחוזקה  ושתי הקבוצות הגדולות זינקו קדימה ונעלמו מהעין. כחלוף זמן לא ידוע, חזרו כמה רגשות משתי הקבוצות כשהם חבולים , מוכים ונראה שאיבדו משהו מביטחונם ומרוח הקרב הרגילה שלהם.

" אתם רואים" לחשה האהבה הזקנה כשהיא מנסה להסדיר נשימתה: " ככה זה כל הזמן כאן. כל שעה שעתיים מתפרצת כאן התקפה נוספת של שתי הקבוצות האלה ולא פעם מקדימים אותם  ככוחות ליווי  רגשות של קינאה, פחד, תיעוב, וכאלה... אני ממש מיואשת מהמצב הזה. לו רק הייתי יותר צעירה... הייתי מאוד רוצה לשנות את המצב הזה אבל לצערי אני כבר זקנה מדי  בשביל זה.." אמרה ושקעה בהרהורים נוגים. ליבו של רגש הקטן נכמר והוא חיבק באהבה רבה את הרגש הזקן: "תגידי, אולי יש משהו בכל זאת שאנחנו יכולים לעשות ?" "כן כן", הצטרפה בהתלהבות גם רגשית שעד כה לא הוציאה הגה. " תגידי לנו מה אפשר לעשות ואנחנו נעשה הכל כדי לשנות את המצב הנורא הזה. מוכרחים"!

האהבה הזקנה הרימה את ראשה ולראשונה חייכה בשמחה :"  עכשיו אני יודעת שאתם רגשי אהבה אמיתיים. ככה בדיוק מצופה מכל רגש אהבה לדבר ולפעול. אבל.." היא היססה לרגע והמשיכה:" אני מזהירה אתכם שזה לא יהיה קל,  וזה אפילו מסוכן.  משטרת הרגשות של "האמיתיים" עושה הכל כדי לסכל כל נסיון לשנות את המצב כאן. אבל אם תצליחו, אפשר יהיה  שוב לחיות כאן באהבה ובשלווה. בואו,  נתרחק קצת מכל שאר הרגשות ונזהר שלא יחשדו בנו. בעיקר צריך להיזהר כאן מרגשי השקר, ההסתה, החשדנות הסקרנות, והרוע. אלה כולם  רגשות  שמעריצים את קבוצת "האמיתיים" ואם ישמעו אותנו, נסבול קשות!"

                                                         *           *          *

               רגש הקטן ורגשית הצעירה התקדמו בזהירות בדרכם הארוכה לעליית הלב הימנית. זמן קצר לפני כן הם עוד הסתודדו עם האהבה הזקנה . היא הדריכה אותם איך להגיע לעליית הלב והדגישה : "בעליית הלב הימנית נמצא המפתח להשתלטות האהבה על הלב ולגירוש "האמיתיים". כשתגיעו לעליית הלב, הנוכחות שלכם שם תמלא את הלב שוב באור ובחום .הרגשות הקוראים לעצמם  "האמיתיים" לא יכולים לשרוד  באור חזק  והחום של הלב יתרום גם הוא למותם.." הם חצו את  מעבר "וריד נבוב תחתון " עברו בזריזות את ה"שסתום התלת צניפי" והלכו בהתאם להוראותיה של האהבה הזקנה, לאורך המחיצה המפרידה בין החדר הימני לחדר השמאלי כשהם  מתפללים שלא יתגלו על ידי  רגשות משוטטים של משטרת השנאה. הם עצרו לרגע ובחנו את הסביבה. ממש מולם הם ראו את  אבי העורקים וצמוד אליו  את עורק הריאה הימנית. הם זכרו את ההסברים של האהבה הזקנה ומיהרו לחמוק דרך שסתום הריאה אל פרוזדור ארוך וריק. עכשיו הרגישו את המתח וההתרגשות הגואים בהם וזכרו כי בקצה הפרוזדור הזה נמצא השסתום המפריד בינם לבין "דלת הלב " של העלייה הימנית הנכספת.

                                                         *              *            *

השינוי בלב היה איטי וכמעט לא מורגש. החום התחיל לעלות לאט לאט. מעלה אחרי מעלה. אור קטן ובהיר נדלק באחת הפינות, ואחריו עוד אור קטן בעוד פינה, ואחריו עוד אחד ועוד אחד.  מעלה הצטרפה למעלה, אור אחרי אור נדלק והלב הגדול התמלא בחום נעים ובאור בוהק.  למראה השינוי הזוחל נזעקו  כל האמיתיים  לעצור את השינוי ולהגן על ממלכתם אך לא היה לאל ידם לעצור את התהליך. עם כל אור קטן שנוסף  ועם כל תוספת של מעלת חום  נפלו חללים עוד רגשות של שנאה ועוד רגשי כעס ועצבנות.  פה ושם נראו גם קבוצות של עצב ודיכאון שביכו את סופן הקרב  וברקע נשמעו יבבות של רגשי הפחד והחרטה..

                                                   *                 *               *

.....ובקצה החדר על שפת ים הרגשות שכבה האהבה הנכזבת הזקנה ומילמלה :" סוף סוף. עכשיו אני יכולה למות בשקט. אהבה חדשה ויפה נולדה בלב הזה ואין כבר צורך באהבה נכזבת וזקנה כמוני...."