תלמידי ביה"ס מכבים גן יבנה ציינו את יום השואה בטקס מרגש

מנהלת בית הספר מירב הוד נשאה דברים ואמרה כי:

"זיכרון השואה מחייב אותנו להיות מודעים יותר ורגישים יותר לזולת ולחברה. זיכרון השואה צריך להזכיר לכל בני האדם את חשיבות הערכים ההומניים המוסריים כגון צדק, שיווין, אחריות ודמוקרטיה".

המנהלת אף ציינה כי "בעולם עדיין קיימים מכחישי שואה ומלחמות חורמה שבהן נהרגים קבוצות ועמים שונים ונרצחים מדי יום אנשים חפים מפשע וגם בשעה זו מתחוללת מלחמה נוראית באוקראינה הגובה מחירים כבדים ומוות של אוכלוסיה רחבה."

תלמידי ביה"ס דור שלישי ורביעי כתבו :

״אמא מה זה יום השואה? ״. זוג עיניים כחולות מביטות בי בתמימות.. אותם עיניים שהיו לסבתא שלי , כאילו היא מביטה בי ומבקשת- אל תשכחו.

 ״נעם זה יום נורא עצוב, אסון שקרה לפני הרבה שנים״ אני מנחמת ודמעות זולגות מעיניי. איך אסביר לילדיי את הזוועות  ששלושה דורות לפניהם, במשפחה שלנו קרו? איך אספר על הרצח, הכאב, השברון, ההשמדה, ההשפלות? איך אסביר שבני אנוש הפכו למפלצות מלאי שנאה ורוע בלתי נתפס  תחת המשטר הנאצי?  איך אסביר על היפרדות ילדים מהוריהם? איך אסביר על כאב בלתי נתפס.. על תת תנאים אנושיים שהעם הזה עבר.

להסביר לנעם , בטח שלא אסביר, גם לא לטום .. לא בגיל הזה, לא עכשיו. לא אספר על ההיסטוריה הקשה שפקדה את העם שלנו. את המשפחה שלי. כל שנותר לי להבטיח זה ללמד אותם על ערכים על אהבת הארץ, הערכה והוקרה  שבזכותם אנו פה. 

 לעצור ביום כזה, להקדיש זמן, להקשיב, לכבד ולא לשכוח.

יהי זכרכם ברוך. ביום הזה אוהבת ומתגעגעת מתמיד."

כתבה: סיון גולד דור 3 לניצולי שואה .

נטה יקרה,

מבלי להכיר אותך אני יודעת שהיית אישה מיוחדת במינה. סבא חזי האהוב שלי תמיד סיפר על הדודה המיוחדת שלו ועל סיפור הגבורה שלך. איך נלקחת באלימות ואכזריות מקורפו שביוון למחנה הריכוז באושוויץ, איך ד"ר מנגלה הרשע ביצע בך ניסויים קשים ואת למרות הכול שרדת. איך היית כאמא לסבא שלי על אף שלא היו לך ילדים משלך.

דאגת לשתף את סיפורך ביד ושם ולהפיץ אותו עד יום מותך כדי שאף אחד לא ישכח. תדעי שאנחנו כאן, ממשיכים את המורשת שלך.

כתבה, רוני אגמי, תלמידת כיתה ה', דור רביעי לנטה, ניצולת אושוויץ.

סבא ודודה סופי,

לפעמים כשאני נזכרת בסיפור שלכם, אני שואלת את עצמי האם בכלל זה ייתכן. איך יכול להיות שהוברחתם בעגלות משא, בקור וברעב. איך כנגד כל הסיכויים דודה סופי שהייתה רק תינוקת קטנה שלא קיבלה חלב, הצליחה לשרוד.

ואיך, בין כל סיפורי הניסים, יש גם סיפורים קשים על בני המשפחה שנשארו מאחור בליטא ולצערנו הם אלו שלא הצליחו לשרוד.

כתבה, אביטל מאן, תלמידת כיתה ה', דור רביעי לשורדי שואה מיהדות ליטא.

סבתא טרז,

14 שנים זכיתי לחיות לצידך וליהנות מהנוכחות המופלאה שלך.

אני זוכרת איך כל פעם סיפרת לנו איך הנאצים הגיעו עד לתוניסיה, לעיר הנמל ספקס בה חיית.

אני זוכרת איך כל פעם סיפרת עם דמעה בקצה העין שהם לקחו ממך את האופניים שלך שכל כך אהבת לרכוב עליהם ולהרגיש חופשיה ועצמאית. ואז, איך בסוף המלחמה הוצע לך עולם שכולו טוב, חיים חדשים באמריקה הגדולה. אבל את רצית לחכות לסבא ואחיך שהיו במחנות העבודה.

רצית להקים את המשפחה שלך כאן, בארץ ישראל ולהראות שאת ניצחת. היה לך חשוב כל כך לספר את הסיפור שלא תמיד מסופר, הסיפור של שואת יהודי צפון אפריקה.

כתבה, שגית אלברג נכדתה של טרז אלוש ז"ל

סבא שלי היקר,

אני לא חושבת על כך הרבה, אך לעתים כשזה עולה לי במחשבות אני מבינה עד כמה אתה איש אמיץ וחזק. לאבד את אבא בגיל כה צעיר, לחיות במחבוא עם סבתא שלך, לא לראות את אמא. איך בכלל מצליחים להתמודד עם כל זה? אבל אתה לא ויתרת, על אף הקשיים עלית לארץ ישראל והקמת את המשפחה שלך, הניצחון שלך.

כתבה, יסמין איסן, תלמידת כיתה ה'. נכדתו של ניסים, שורד שואה מסופיה בולגריה.

סבא וסבתא אהובים שלי,

יום זה הוא יום קשה למשפחתנו. ביום זה אנו נזכרים בעבר הקשה שלכם ובסיפורי התלאות שעברתם כבני נוער צעירים.

הייתם בסך הכל בני 15-16 בערך כשנלקחתם מהוריכם והופרדתם ממשפחתכם. אפילו את תאריך לידתכם אין אנו יודעים במדויק, כי הרי בין לילה התהפכו חייכם ולא יכולתם לקחת שום מסמך, תמונה או מזכרת שיעזרו לכם לעבור את הימים והלילות הקשים.

סבא שלי היקר, אתה עברת את כל תקופת השואה במעבר ממחנה עבודה אחת לאחר, תוך כדי עינויים של הנאצים. לקחו לך את הזהות וקעקעו לך על היד מספר, ומאותו הרגע זה מה שהגדיר אותך. מספר ותו לא. לאחר השואה אף אחד מבני משפחתך לא שרד, רק אתה. וכך נותרת לבד בעולם, צעיר בן 19 שמחפש את מקומו בעולם.

סבתא שלי היקרה,

את סיפורך לא תמיד רצית לספר. והעדפת להשאיר את העבר בעבר. אך ברגעים הבודדים בהם הכל חזר אלייך שיתפת ששרדת את השואה בזכות מסמכים מזויפים, הסתתרויות ובריחות ממקום למקום.

הנאצים לא האמינו שיהודייה יכולה להיראות כל כך יפה. נערה בעלת עיינים כחולות מבריקות , אף סולד, ושיער בלונדיני גולש ומלא. הרי בעיני הנאצים כל היהודים היו תתי אדם אשר דומים יותר לחיות מאשר לבני אדם.

 בסך הכל בת 16 היית שכנאלצת לעבור את כל המסע הזה לבדך.

לאחר השואה גילית שהורייך לא שרדו ומתוך שבעת אחייך ואחיותייך נותרתן רק את ואחותך מגדה.

מגדה עברה לארצות הברית. ואת... את רצית להגשים את החזון הציוני ועלית לארץ יחד עם סבא משה אותו הכרת לאחר השואה בפראג. שני צעירים יתומים אשר מחפשים את דרכם.

בישראל הקמתם משפחה לתפארת עם שני בנים ושישה נכדים.

אני רוצה לספר לכם סבא וסבתא יקרים שלי שהיום ...היום כבר יש לכם 8 נינים! ובכך ניצחתם את האיוב הנאצי.

כתבה, דניאל גולד, נכדתם של יהודית ומשה גולד ז"ל,  ניצולי שואה שכל משפחתם נספתה בשואה.

כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה מדינות- צ'כיה, רוסיה, ליטא, בולגריה, תוניס, יוון... כל כך הרבה מבני עמנו שהיו ואינם עוד.

אבל אנחנו כאן, לספר את סיפורם. לזכור, ולא לשכוח לעולם. עם ישראל חי!

 התמונות באלבום המצורף: באדיבות ביה"ס מכבים