אורי וולף, בן 40 מרחובות, נשוי ואב לשני ילדים בבגילאי שנה וארבע. אורי בעלים של ביה"ס לאמנויות לחימה והגנה עצמית Shorin Ryu Karate Jutsu Israel, עוסק מעל 30 שנה באומנויות לחימה. יותר ממדריך אומנויות לחימה, רואים בו תלמידיו מדריך רוחני.
בראיון מעמיק עם צוות אתר גן יבנה.נט, פתח בפנינו אורי את עברו המקצועי, אהבתו לתחום ושאיפותיו להצלחת התלמידים בהם הוא משקיע את מרבית המאמצים.
מתי התחלת לעסוק בקארטה?
בכיתה ב' התחלתי להתאמן בקראטה, אך לא כל כך התחברתי למורה ועזבתי לאחר מספר חודשי אימון. בכיתה ה' חזרתי ללמוד קראטה אצל מורה בסגנון שורין ריו, שסגנונו שונה במעט וכך המשכתי בתחום עד גיל צבא.  
מה חיבר אותך לתחום?
אני חושב שהיו שני דברים מרכזיים שחיברו אותי אל הקראטה: עצם האימון שהעניק לי תחושת ביטחון עצמי וכן התחושה שבאמנויות לחימה יפניות כולם שווים.
תמיד העריכו אותי לפי המאמצים שהשקעתי ולא לפי מידת הצלחתי, בשונה ממסגרות אחרות בהן השתתפתי כילד וכמתבגר.
באורח פלא המאמצים נשאו פרי והצלחתי להתקדם יפה בדרגות המסומנות לפי צבעי חגורה, הרבה אודות להתמדה שלי, לנחישות ולרצון ללמוד עוד.
מאז שהגעתי למורה הנוכחי שלי, אותו הכרתי כאשר גרתי בארה"ב מספר שנים, התבהר לי כי לצבע החגורה אין חשיבות, והידע אותו רכשתי משחק תפקיד משמעותי יותר.
כיצד התקבלה ההחלטה לפתוח מועדון משלך?
 
זה סיפור מעניין שבסופו מתחברות החתיכות בפאזל לכדי עיסוקי הנוכחי כמורה לקראטה.
עוד כשגרתי בניו יורק, אחד התלמידים הבכירים העלה בפני את העובדה שהידע שצברתי עם השנים בשילוב עם הגישה שלי, יכולים להפוך אותי למורה טוב. עד לאותה נקודה לא ממש חשבתי על הכיוון. אולם, בביקוריי החוזרים בארץ, המשיכו קולגות להאיר את עיניי בנושא.
בשנת 2005 חזרתי לארץ לאחר שהות של 7 שנים בארה"ב. בחיפושי אחר מועדון דוג'ו בו אוכל להתאמן, מצאתי את הדוג'ו של דניאל קרן, גם הוא לימד בסגנון שורין ריו. לאחר כשנה של אימון בקבוצה, דניאל ביקש שאחליף אותו בלימוד הקבוצה, וכך למעשה יצא שהתחלתי ללמד.
כמובן שלפני כן עשיתי קורס מדריכי קראטה אשר מסמיך אותי ללמד בארץ.
פעילות המועדון:
 
למעשה אני מלמד בשלושה מקומות: בקיבוץ חצור, ברחובות ובתל אביב, לכל דוג'ו יש את הייחוד שלו וכל דוג'ו בעל אופי אחר. מועדון הדוג'ו בחצור, בו מתאמנים רבים מילדי גן יבנה והאזור, הוא המרכזי מבחינתי. הסיבה לכך היא היותו התואם ביותר לאופן בו אני רואה את הדוג'ו בעיניי רוחי- איך שנכנסים בדלת מרגישים את רוח הבודו (דרך הלוחם). לשמחתי מגיעים אלי מספר לא מבוטל של תלמידים מגן יבנה.
הפעילות פונה לילדים מגיל 4 ועד למבוגרים.שני התלמידים הכי מבוגרים שלי עברו את גיל 60, שניהם התחילו להתאמן אצלי לפני מעל שנתיים, מתמידים ומשמשים מקור להשראה לשאר התלמידים. 
אני משתדל להפגיש את קבוצות הנוער והבוגרים ככל האפשר עם בתי ספר שונים לאמנויות לחימה. בשנה האחרונה אירחתי בדוג'ו בחצור בי"ס לאיקיידו יושינקאן בהדרכת סהר טלמור סנסאי (המילה סנסאי מתייחסת בדרך כלל  למורה בשפה היפנית, אבל בפועל המשמעות שלה היא- זה שהלך בדרך לפניך), בי"ס ל MMA (אמנות לחימה משולבת) בהדרכת דור שאולוב, וישנם עוד שיתופי פעולה בדרך. 
בנוסף אירחתי שני מורים מחו"ל בדוג'ו בחצור: סירין סנסאי מסנגל, אשר יצר סגנון לחימה משולב ממספר סגנונות שלמד- מוקראד.  ולאקן ריקו קורטיז אשר העביר לתלמידים סמינר ארניס בלחימת סכינים.
אינני מלמד באופן תחרותי, משום שאני שואף לשוויון בין התלמידים, ושהתלמידים שקל להם יעזרו לאלה שקשה להם, ולא ישאירו אותם מאחור.
אחת לשנה אני מקיים תחרות פנימית בין הסניפים השונים, כדי לאפשר לתלמידים התחרותיים לבוא לידי ביטוי. אין חובה להשתתף בתחרות וכדי שהתחרות תהיה נטרלית והוגנת, השופטים הם תלמידים אחרים.
מה החזון שלך?
 
החזון שלי הוא שתלמידים שלי יתפתחו ויפתחו בית ספר לקראטה משלהם. בכך יפיצו את סגנון הקראטה הייחודי אותו אנו לומדים, ע"י גישה מכילה ותומכת כפי שאני נותן לתלמידי.
היכן אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים?
 
ממשיך ללמד באהבה רבה לתחום ועם סיפוק רב מהעשייה. ראיית הקראטה ככלי טיפולי תופסת תאוצה עם השנים, וזה אדיר, כי באמת רואים תוצאות מדהימות. לצפות בתלמיד בוגר שהקראטה אפשר לו לעשות שינוי בחיים, זה אחד הדברים המספקים שיש.
לדוגמא יש לי מספר תלמידים (ילדים ונערים) על הספקטרום האוטיסטי אשר הצלחתי לשלב בהצלחה רבה בקבוצות השונות. זה שווה הכל.
אני מקווה ומאמין שבעוד חמש שנים כמות סדנאות ההגנה העצמית שאני מעביר תהיה גדולה יותר. השינוי שהנשים עוברות בסדנאות הללו בחמישה מפגשים הוא עצום ומרשים. הרעיון שעומד מאחורי הסדנה, הוא לתת כלים פשוטים ויעילים להגנה עצמית. 
מה ניתן לשפר בתחום הקארטה בארץ ובגן יבנה בפרט?
 
אתייחס דווקא לתחום אמנויות הלחימה בכלל ולא לקראטה בפרט. לדעתי, חשוב שהמורים והמדריכים בתחום, לא יפעלו מתוך הצורך להוכיח שהם הכי טובים (אגו), אלא יפתחו את החשיבה ואת הדלת לאמנויות אחרות, לדרכי מחשבה שונות ולשיתופי פעולה.
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו