פרשת שלח: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת שלח בפי הרב דוד הכהן שליט"א: שנה חלפה מאז יציאת מצרים; שנה בה בני-ישראל חוו את קריעת ים סוף, מתן תורה ואף הקימו משכן בו יעבדו את בורא העולם. הגיע הזמן לקיום ההבטחה האלוקית שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: עם ישראל עמד להתקדם לעבר הארץ המובטחת, ארץ כנען.

עם ישראל ידעו היטב כי יהיה עליהם לכבוש את הארץ ולהילחם בתושביה; כדי להתכונן למלחמה הצפויה, הם ביקשו לשלוח מרגלים שיאספו אינפורמציה חיונית.

שליחות זו הפכה בסופו של דבר לטרגדיה של ממש. בני-ישראל נענשו והמשיכו לנדוד במדבר במשך שלושים ושמונה שנים נוספות. למעשה, חטא המרגלים נכנס להיסטוריה כאחד מהמאורעות העצובים שאירעו ביום תשעה באב.

מה היה חטאם של המרגלים?

הוציאו דיבה רעה על הארץ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:

הגמרא במסכת סוטה אומרת: שכוונתם היתה לבורא עולם. אמרו אפילו בעל הבית לא יכול להוציא את כליו. הוא ברא כאלה נפילים שהוא עצמו לא יכול עליהם

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא

מי היו אלה המרגלים? התורה אומרת עליהם איש אחד איש אחד. בכל מקום שכתוב אחד הכוונה אחד יחיד ומיוחד. זאת למדים מהפסוק: את הכבש האחד. אם כתוב את הכבש בלשון יחיד ודאי שזה אחד? אלא ללמדך כבש אחד יחיד ומיוחד. כך אומרים אנו בקריאת שמע. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. מהו אחד? אחד יחיד ומיוחד.

המרגלים היו ראשי בני ישראל מראשי העם ומנהיגיו אשר נבחרו בקפידה ע"י משה שלדעת חז"ל (במ"ר ט"ז ה') נמלך בשכינה על כל אחד מהם, ואמר לו הקב"ה ראויים הם, "כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה". היו אלו אנשי רוח אשר מדרגתם לא נפלה ממדרגתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

הכיצד נופלים "גדולי הדור" בחטא כה נמוך של חוסר אמונה ביכולת הקב"ה לסייע להם לנצח את הענקים אשר ישבו בארץ? הם הרי חזו בעיניהם לפני זמן לא רב כיצד הביס הקב"ה את הצורר של העולם, פרעה מלך מצרים. מדוע דוקא הם אינם מאמינים בהבטחתו של הקב"ה להכניסם לארץ? כיצד דור אשר ראה את "מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", מפחד ממלחמה על ארץ ישראל? כיצד גדולי ישראל אשר נתמנו כמרגלים, מאבדים את אמונתם? מה גרם להם להגיע מאיגרא רמה לבירא עמיקתא?

בספר הזהר הקדוש שהוא תורת הפנימיות כותב, שהמרגלים חששו (בלשון מסילת ישרים פי"א) "פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל, ויעמדו אחרים במקומם".

על פי הסבר הזוהר, המרגלים חששו לאבד את תפקידם כמנהיגי העם, עם כניסתם לארץ. לכן מדגישה התורה שהם "ראשי בני ישראל", הם חששו שיאבדו את מעמדם בתור "ראשים", בשל התמורות אשר תחולל הכניסה המחודשת לארץ. שהרי נצטווינו שעם כניסתנו לארץ עלינו למנות מלך שימלוך על ישראל כפי שאומרת התורה שום תשים עליך מלך לכן העדיפו להישאר במדבר כדי להישאר במשרתם כראשי ונשיאי העדה. במקום אידאולוגיה הם דגלו בכיסאולוגיה 

התנא רבי אליעזר הקפר במסכת אבות אומר: הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

בכל אדם ואדם קיימים תאים - חיידקים רדומים של קנאה, תאווה וכבוד שאם לא עובדים עליהם הם יכולים ביום מן הימים להתפרץ, וכשהם מתפרצים ה' ירחם אדם יכול לעשות את הטעויות הגדולות ביותר

כדי לדעת מי יותר גרוע הקנאה, התאווה או הכבוד, הבה ונראה את העונש על כל אחד מהם.

הסיפור של קרח ועדתו ידוע. קרח התקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, מה היה העונש על קנאה זו? האדמה פתחה את פיה ובלעה את קרח וכל עדתו

בפרשת בהעלותך מסופר על המתאווים. היתה קבוצה בעם ישראל שהתאוו לאכול בשר. אמרו הקב"ה הוריד לנו מן משמים, האם יכול הוא להוריד לנו גם בשר? מה היה ענשם? כל מי שהתאווה מת. אדם עם תאווה או שהוא קובר את התאווה או שהתאווה קוברת אותו

ובחטא המרגלים מה היה חטאם? הוציאו דיבה על הארץ כדי להישאר במדבר ובכך ישמרו על מעמדם, חיפשו כבוד. מה היה העונש? נשארו ארבעים שנה במדבר עד שכל הדור ההוא מת במדבר ולא נודע קבורתם עד היום הזה

מכאן שרדיפה אחר הכבוד חמור יותר מכל דבר.

ישנם תאוות שעם השנים נחלשות אצל האדם כגון תאוות האכילה וכדומה. אבל תאוות הכבוד הולכת ומתעצמת עד הרגע האחרון

האדם רעב לכבוד, כמה להערכה. מחמאה מאירה את עיניו, מזריחה אור בחייו. למה, ממה זה נובע? זהו צורך שנובע מחוסר ביטחון עצמי, מדימוי עצמי מעורער, שלילי. לפנינו אדם שאינו בטוח בעצמו, בתוכן שבו, באישיותו. רק חבית שעשויה לוחות נפרדים ורופפים, זקוקה לחישוקים חיצוניים לחיזוק מבחוץ. קופסת פלדה אינה זקוקה לחישוקים. וככל שהחבית רעועה יותר, תשווע לכל חישוק, רופף ככל שיהיה.

מיליונר מוכן לקנות תואר "דוקטור כבוד" בכסף מלא, ומתמוגג מנחת כאשר מרעיפים עליו את התשבחות הקנויות...

אם האישיות בנויה, מעוצבת, אינה זקוקה לשבחי הסביבה. אם האמת איתי, אם עסוק אני בהשלמת עצמיותי, בבנייני האישי - מבטי מופנה פנימה ולא החוצה. אני שלם עם עצמי, ואיני זקוק לאישור מסביבתי.

זהירות מונעת אסון!

פרשת שלח לך עסוקה בעיקרה בחטא המרגלים, משלחת המנהיגים אשר כשלה במשימתה לסלול את הכניסה לארץ וגרמה להסתבכות של ארבעים שנה במדבר. בנוסף כוללת הפרשה גם מספר מצוות מרכזיות אשר לכאורה אינן שייכות לקונטקסט הכללי של ספר במדבר. מצוות ניסוך היין על המזבח ומצוות הפרשת חלה הינן מצוות השייכות לכאורה לספר ויקרא , ספר הקרבנות והקדושה. גם מצוות הציצית "נדחפה" לתור הפרשה, ללא קשר לוגי הנראה לעין.

על מנת להבין את ההקשר, שומה עלינו לעיין בשורשו של חטא המרגלים. על פי פשט המקראות וספרות חז"ל, היו אותם המרגלים מראשי העם ומנהיגיו – "כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה". היו אלו אנשי רוח אשר מדרגתם לא נפלה ממדרגתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה. הכיצד נופלים "גדולי הדור" בחטא כה נמוך של חוסר אמונה ביכולת הקב"ה לסייע להם לנצח את הענקים אשר ישבו בארץ? הם הרי חזו בעיניהם לפני זמן לא רב כיצד הביס הקב"ה את הצורר של העולם, פרעה מלך מצרים. מדוע דוקא הם אינם מאמינים בהבטחתו של הקב"ה להכניסם לארץ? כיצד דור אשר ראה את "מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", מפחד ממלחמה על ארץ ישראל? כיצד גדולי ישראל אשר נתמנו כמרגלים, מאבדים את אמונתם?

על פי הסבר הזוהר, המרגלים חששו לאבד את תפקידם כמנהיגי העם, עם כניסתם לארץ. לכן מדגישה התורה שהם "ראשי בני ישראל", הם חששו שיאבדו את מעמדם בתור "ראשים", בשל התמורות אשר תחולל הכניסה המחודשת לארץ. אך עדיין קשה, האם בשל שיקולים פוליטיים לכאורה, חטאו המנהיגים הרוחניים בחטא כה חמור כלפי הקב"ה וכלפי העם?

בעל "השפת אמת" האדמו"ר מגור, נותן הסבר נפלא לנושא. המרגלים לא דאגו לג'וב האישי שלהם. הייתה להם דאגה כללית לעם. עם ישראל כולו נמצא כעת במצב של "ראשים". הם רואים במדבר יום יום את פני השכינה. עמוד האש ועמוד הענן מהלכים לפניהם, הם אוכלים בכל יום לחם מן השמים ושותים ממי הבאר הנסית. חיי הגלות במדבר כה נוחים וכה ורוחניים. ניתן לשבת כל היום בישיבה של משה רבינו וללמוד תורה. אין צורך לעבוד, אין צורך להתפרנס ואין שום הזדקקות לעולם הגשמי הנחות לכאורה.  הכניסה לארץ כרוכה בסכנות רבות, לא רק גשמיות כי אם גם ובעיקר רוחניות. המרגלים לא מפקפקים כלל ביכולתו של הקב"ה לנצח את האויבים היושבים על אדמת ישראל. הם לא פחדו מעמי הארץ החזקים ומיכולת ההתגברות עליהם, שהרי כולם ראו "את מצרים מת על שפת הים". עם זאת, מטילים הם ספק ביכולת העם לשמר את מדרגתו הרוחנית בארץ ישראל. " כי בודאי אמרו המרגלים אמת, כי בהיותם במדבר היה טוב להם ונראה להם שחס ושלום יהיה ירידה בכניסתם לארץ" (שפת אמת, פרשת שלח)  המרגלים חששו מעצם הצורך להקים צבא בכניסה לארץ – דבר שיוביל לביטול תורה עצום! החשש מפני "ארץ זבת חלב ודבש" נבע מהציווי "כי תבואו אל הארץ ונטעתם…" – אם נתחיל לבנות מדינה הכוללת מערכות של חקלאות, צבא, כלכלה, משטרה – תורה מה תהא עליה? מי יישאר ללמוד תורה?

זוהי עצת גדולי הרבנים של אותו הדור. הם סירבו להתרגל למציאות הנורמלית של ארץ ישראל וניסו בסך הכל "לעשות טובה" לקב"ה ע"י כך שפסקו שאסור לעלות לארץ ישראל "למען כבוד התורה"…

זהו שורש הטעות ע"פ בעל השפת אמת. התורה ניתנה כאן לארץ, על מנת שנחיה כאן את המציאות הארצית באופן נורמלי, ועם זאת נמצא את הכח לרומם את המציאות ולמצוא בתוכה את העולם הרוחני. "כי חשוב לפניו יתברך מה שמרוממין בחינת השפלות אליו… שבעבור זה היתה כל ירידת האדם מעולם העליון לעולם הזה". (שפת אמת, שם). המרגלים חטאו דוקא בשל גדולתם הרוחנית. מרוב עלייתם מעלה, שכחו הם שכל תכליתה של היהדות היא לחיות חיים נורמליים ומציאותיים מלאי קדושה, חיים של תורה ועבודה. בשל התנגדותם הנחרצת לדרך זו, גזרו רבני אותו הדור על עם ישראל להשאר בגלות, גזירה שהובילה למותו הטראגי של כל הדור ההוא במדבר.

אשר על כן, נסמכות פרשיות הפרשת החלה, נסכי המזבח והציצית לחטא המרגלים, פרשות אשר פותחות בהקדמה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם". ע"פ הסבר השפת אמת, מנסה הקב"ה לנחם את המרגלים וללמדם שיש תחליפים טובים יותר לחיים הניסיים במדבר. במקום המן "לחם מן השמים", יוכלו הם לאכול "לחם מן הארץ", לחם פשוט ונורמלי ולרוממו בקדושה ע"י מצות הפרשת החלה. במקום הבאר הנסית, יוכלו הם לנסך יין על המזבח ולקדש את העולם הבהמי וכתחליף לענני הכבוד יוכלו הם להתעטף בציצית, בגד אנושי אשר אמור להזכיר לנו כאן בעולם המציאותי את הצורך לחפש משמעות רוחנית לחיי היום-יום "וראיתם אותו – וזכרתם את כל מצוות ה'".

זהו המסר הנצחי של סיפור המרגלים. בכל דור ודור, קמים גדולים אשר מנתקים את התורה מהמציאות. מתוך כוונות טובות וטהורות מתעסקים הם רבות ב"לחם מן השמים" ושוכחים את ה"לחם מן הארץ". פרשת המרגלים באה לתת לנו תזכורת שהתורה האמיתית והעמוקה היא זו אשר "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא …וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא …כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂותו" (דברים ל').