פרשת וישלח: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת וישלח מפי הרב דוד הכהן שליט"א: אחרון אחרון חביב – שומעים חרפתם ושמחים ביסורין נערך בשני מאמרים ונמצא בספר תורת דוד

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: (בראשית לג. א' – ב')

סיפר יהודי כי בשואה לתקצ"פ. באחד הכפרים הופצה השמועה שהגרמנים ימ"ש עומדים להגיע לכפר בעוד מספר שעות. אחד האנשים שם מיד לקח מעדר והתחיל לחפור בור כדי להסתתר שם מפני הגרמנים.

לאדם זה היו עשרה ילדים וכשהגיעו הגרמנים הוא קרה מיד לאשתו ולילדים להכנס לבור. הבעיה שהבור לא הספיק לכולם רק לחמשה ילדים. התחיל לבכות ואמר לילדיו בבכי אני מצטער אין לי מקום להסתיר אתכם. תחפשו מקום אחר. נו מהר מושיקו, יצחק, דודי, גיטל, לאה, תיכנסו מיד לבור ואתם לכו לחפש לכם מקום מסתור

הייתכן? זה אמיתי? אבא יכול לעשות דבר כזה? לומר לילד הזה עליך אני אשמור ולילד השני יאמר לו לך תדאג לחיים שלך? יש דבר כזה?

אמרתי לאותו אדם שסיפר לי, אני  מאוד מצטער אבל קשה לי להאמין לסיפור הזה, אני חייב לבדוק אם זה נכון?

אמר לי אותו אדם, צר לי לומר לך אבל זה סיפור מפרשת השבוע. זה כתוב בתורה שלנו.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא מי זה עשו? היטלר ימ"ש וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ הגרמנים! מה עושה יעקב? וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:

מוזר, יעקב אבינו רגל המרכבה, ככה מתנהגים? השפחות וילדיהן הם בשר תותחים? למה הוא שם את רחל ואת יוסף אחרונים?

אומר רש"י: ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב:

רש"י לא רק שלא ענה על השאלה אלא העצים אותה. איך יתכן לנהוג כך הרי כולם הילדים שלך?

ה"כרם צבי" עונה על כך תירוץ נפלא ביותר.

צדיקים לא פוחדים אלא מה' יתברך. מי שפוחד מאחד לא פוחד מאף אחד. דוד המלך ע"ה אומר בתהילים, "ה' לי, לא אירא, מה יעשה לי אדם, ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי".

ממה כן פחד דוד המלך. דוד המלך פחד מהחטא. "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני". דוד המלך לא פחד משום אדם, "מה יעשה לי אדם ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי". הצדיקים אם יש משהו שמטריד אותם זה החטאים, העוונות, הם יודעים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.

יעקב אבינו לא פחד לא מעשו ולא מארבע מאות איש שבאו עמו. וכבר נאמר בעובדיה (א יח) "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר".

קש בגימטריה ארבע מאות. יעקב אבינו לא חשש מהם. הקב"ה כבר הבטיח לו "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ":

הפחד של הצדיקים הוא מפני החטא, מהטעות, זה שאמר יעקב אבינו, "קטנתי מכל החסדים" - (שבת לג) נתמעטו זכויותיי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשו.

יעקב אבינו עשה חשבון, כשהגיע ללבן דודו הוא ביקש את רחל לאשה ולבן נתן לו את לאה, אין בזה  עוון. כשנשא את זילפה גם זה בסדר. הבעיה התחילה כשנשא את רחל, שתי אחיות. איך יעקב התחתן עם שתי אחיות על פי התורה זה אסור?

התירוץ הוא שזה היה לפני מתן תורה. אבל הגמרא  ביומא (יח') אומרת שאבותינו קיימו את כל התורה לפני מעמד הר סיני, אפילו עירובי תבשילין ונטילת ידים שזה מצוות דרבנן. אם כן איך יעקב התחתן עם שתי אחיות? אומר הרמב"ם שהם קיבלו על עצמם לקיים את התורה דווקא בארץ ישראל משום קדושתה. ויעקב אז היה בחוץ לארץ. וכשיעקב חזר לארץ כתוב "ויהי בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה מתה רחל". כי בארץ הוא אמור לקיים את כל התורה ועל פי התורה אסור לישא שתי נשים לכן מתה רחל.

אבל בכל זאת כאן מדברים על יעקב אבינו רגל למרכבה ויעקב אבינו יודע שבשעת הסכנה יכול להיות שהחטא הזה יקטרג עליו. לכן אמר יעקב אני חייב להסתיר את החטא שלי, ולכן שם את השפחות ראשונות שאיתם לא היתה בעיה ואח"כ שם את לאה שגם איתה לא היתה בעיה ואילו את רחל שאיתה הבעיה שם בסוף כדי להסתיר ולהצניע את החטא. אבל הוא ראה שרחל נפגעה למה היא בסוף? אמר לה יעקב, רחל את יודעת למה את בסוף? אחרון אחרון חביב.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: (בראשית לג. א' – ב')

מוזר, יעקב אבינו רגל המרכבה, כך מתנהג? השפחות וילדיהן הם בשר תותחים? למה הוא שם אותם בראש ואילו את רחל ואת יוסף אחרונים?

אומר רש"י: ואת לאה וילדיה אחרונים. אחרון אחרון חביב:

הרב שך זצ"ל הסביר זאת על פי הגמרא בפסחים (קיג) שאומרת:

שלושה הקב"ה אוהב אותם: מי שאינו כועס. מי שלא משתכר ומי שמוותר לאחרים גם כשהוא צודק ולפי הדין לא היה צריך לוותר (לדוגמא: אם העליבו אותו) הוא מעביר על מידותיו.

המשותף לכל האנשים הללו שהגמרא מציינת הוא שכולם עוסקים בהתנהגות של אדם כלפי חברו. מתוך השלושה שהקב"ה אוהב אותם לא מוזכרת שום התנהגות בין אדם למקום!

מדוע הקב"ה אוהב דווקא אנשים כאלו? נאמר במסכת אבות: "כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ". כלומר: אדם שאהוב על כל מי שמכיר אותו – גם הקב"ה אוהב אותו.

אדם שאינו כועס. אדם שלא משתכר (כשהוא שיכור הוא עלול לפגוע באחרים מבלי להרגיש כי הוא לא שולט בעצמו), ואדם שמוותר לאחרים, אנשים שמחים בחברתו ולא מגיעים למריבות איתו. גם הקב"ה אוהב אותו.

מה המיוחד במי שלא כועס שהקב"ה אוהב אותו? אדם שלא כועס הוא מראה בכך שהוא מקבל על עצמו את הנהגת ה'. אומר לעצמו, מה שעברתי היום, זה מה שה' רוצה. זה היום עשה ה'! אם אני מבין שאת היום הזה וכל מה שהיה בו זה עשה ה', אז ממילא נגילה ונשמחה בו.

הגמרא בשבת (פח') אומרת: יש שלש דרגות, "הנעלבים ואינם עולבים", כלומר: אלו שמרגישים ומבינים את עלבונם ועם כל זה אינם רוצים להזיק ולהכאיב לאחרים, אפילו לא לאלו שהצרו להם, וכן "השומעים חרפתם ואינם משיבים", כלומר אותם אנשים שמבינים בדיוק את עומק החירופים שאחרים מחרפים אותם ועם זאת אינם משיבים מתוך גדלות רוחם וקדושת דעותיהם "עושין מאהבה ושמחין ביסורין" - עליהן הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגברתו".

דרגה ראשונה: "הנעלבים ואינם עולבים", לא שהם לא עונים למי שהעליב אותם, הם כן עונים, רק שהם עונים בדרך ארץ, בצורה מכובדת. דוגמת יעקב שענה ללבן? "מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי כי מיששת בכל כלי מה מצאת"?

דרגה שניה: "השומעים חרפתם ואינם משיבים", אלו שומעים את חרפתם ולא עונים. הוא יודע שאם הוא יענה ומה שלא יענה, האש תבער ותתעצם לכן הוא שותק!

כתב ה"פלא יועץ" אדם שרודף שלום צריך להיות קצת חרש, קצת אילם וקצת עיוור. כפי שאומר דוד המלך ע"ה לכל אלה שמחרפים ומגדפים אותו, "ואני כחרש לא אשמע וכאילם לא אפתח פי". מבקש דוד המלך מהקב"ה "אתה תענה ה' אלוקי".

אם אתה שותק ה' עונה במקומך ואם אתה עונה הקב"ה שותק. תרי קלי לא משתמעי, אומר אלוקים אי אפשר ששנינו נענה, אם אתה חושב שאתה עונה יותר טוב ממני אז בבקשה תענה. אבל אם אתה מבין שהבורא יודע לענות טוב יותר אז תשתוק ותן לו לענות

הדרגה השלישית: "עושין מאהבה ושמחין ביסורין". מי שביזו אותו ברבים ושמח בהם כי הוא מבין שהכל זה מה' יתברך, עליו הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגבורתו".

אדם שמקבל ביזיונות ושותק למען השלום שום אדם בעולם לא יכול לפגוע בו. על יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". יוסף התלונן בפני יעקב אבינו שאחיו בני לאה מזלזלים בבני השפחות. דן ונפתלי, גד ואשר ולא מתנהגים אליהם בדרך ארץ.

ואילו הבנים של השפחות דן ונפתלי, גד ואשר מעולם לא התלוננו על הבזיונות של האחים שלהם, "שומעים חרפתם ושמחים ביסורין". יעקב נושא את עיניו ורואה, והנה עשיו בא לקראתו, אומר יעקב מי ששומע חרפתו ואינו משיב אף אחד לא יכול לפגוע בו, רק הם יכולים להיות בשורה הראשונה, רק הם יכולים לעמוד מול הקליפה של עשיו עם ארבע מאות איש, ואף אחד לא יוכל לפגוע בהם, למה? כי הם שומעים חרפתם ושמחים ביסורין עליהן הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגבורתו".

‫אמרו חכמים, ששני משיחים עתידים לעמוד לעם ישראל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ובמה זכו שבט יהודה ושבט יוסף למתנה נפלאה זו, שגואלן ומושיען של ישראל יעמוד מצאצאיהם? בכח ההעברה על המידות!

כשהעביר יהודה על מידותיו, ואמר קבל עם ועדה, שתמר כלתו צדקה ממנו. בזה קנה לעצמו את המלוכה והזכות שמחלציו יצא משיח. וכן יוסף הצדיק, העביר על מידותיו, ולא שמר טינה לאחיו, אלא עודד את רוחם וחיזקם. בכח זה זכה יוסף, שיעמוד מזרעו משיח שיושיע את עם ישראל. כי כה גדול כוח תיקון המידות, המצמיח ישועות ומקרב הגאולה, ופודה מכל צר וצוקה.‫ ‫

אמרו חכמים (שבת פ"ח) הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". כה קשה לשמוע חרפה ולא להשיב, לקבל עלבון ולא להחזיר בהעלבה חוזרת. אך הידיעה על גודל השכר הצפון למי שכובש את מידותיו, ההכרה בגודל הזכות והמעלה, היא זו שתתן את הכח להתמודד בשעת נסיון.

כתב רבי אליהו הכהן זצ"ל בספרו "שבט מוסר" (פרק כ'), שבשעה שהעליב שמעי בן גרא את דוד המלך וקללו קללה נמרצת, ומנגד לא השיבו דוד דבר, נמנו וגמרו בבית דין של מעלה, ועשו את דוד לרגל רביעי במרכבה.‫

‫כה רבה זכותו של השומע חרפתו ואינו משיב, עד שאמרו חכמים (חולין פ"ט.), שאין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר: "תולה ארץ על בלימה" (איוב כ"ו).

ואם בני אדם היו משכילים לבלום את פיהם בשעת מריבה, אם היו יודעים את הטוב הגנוז למי שבולם את פיו, עד שאין כל מלאך ובריה יכולים לשערו. וכמה וכמה מחלוקות היו נמנעות, וכמה וכמה משפחות היו נשארות מאוחדות באהבה ואחווה, מבלי שידבק בהן עוון השנאה והפילוג.‫

‫הנביא ישעיה קרא ואמר: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך" (ישעיה נ"ד), ב"רגע קטון"  של חוסר שליטה והתלהמות, ממנו נמשכות כל הרעות כולן, עד שצריך רחמים גדולים לקבץ את כל הנפזרים ולאחות את כל שבורי הלב. ננהג "ברחמים רבים", נכבוש את מדותנו, ובזה נקבץ את הנידחים ונלקט הנפזרים, נתקרב איש לאחיו בקירוב הלבבות, ובזה נזכה לשלמות אמיתית.‫‫

וכבר אמרו חז"ל, המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז'): "נושא עוון ועובר על פשע", ודרשו חכמים (ראש השנה י"ז): למי נושא עוון? למי שעובר על פשע! ‫ ‫כי זה השער לה' והמבוא להשגות גדולות, לכבוש את הכעס ולהעביר על המידות, ולהידבק במידותיו של הקב"ה.

תוך חיזוק האמונה שאין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ושבורא העולמים הוא המנהיג את העולם, ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו מטוב ועד רע.‫ ‫

אמרו חכמים (תענית כ"ה), מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה בתענית של עצירת גשמים, ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ולא ירדו גשמים. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו", וירדו גשמים.

היו החכמים מרננים אחרי רבי אליעזר, שכל כך הרבה בתפילה, עשרים וארבע ברכות, ולא נענה, ורבי עקיבא נענה מיד. יצתה בת קול מן השמים ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו.‫ ‫ולא שחלילה רבי אליעזר לא היה מעביר על מידותיו! אלא, רבי אליעזר בן גדולים היה, ומקטנותו חונך והודרך למידות טובות וישרות ואורחות צדיקים.

כשבא איפוא להעביר על מידותיו, לא נותרה בפניו מלאכה מרובה, ובקלות העביר על מידותיו. אך רבי עקיבא בן גרים היה, ועדיין היו טמונים בו שורשי המידות הרעות. לכן כשבא להעביר על מידותיו, היה צריך להתאמץ מאוד כדי לשרש כל נטייה שאינה הגונה. לכן נענה ה' לו ולא לרבי אליעזר. הרי לנו, כמה גדולה מעלת המעביר על מידותיו, שבזכותה נושא ה' פנים ומקבל את התפילות.

אדם שהוא בוש מחברו שלעג לו וביזה אותו, ובפרט אם עשה כן ברבים שגדלה הבושה עד מאוד, אם המתבייש לא משיב למחרפו דבר, ידע כי שכרו גדול ועצום, ואהוב הוא אצל השם יתברך.

ועליו אמרו חז"ל (מסכת שבת פח ע"ב): הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". וכן אמרו (מסכת חולין פט ע"א): אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו ז): "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה".

לבד מזה, אילו היה יודע כמה עוונות נמחלים לו כשהוא נעלב, היה שמח שמחה גדולה לקראת מביישיו, והיה משתוקק שיביישוהו ברבים עוד ועוד. כי הלא כבר אמר החכם מכל האדם (קהלת ז כ): "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ואם כן במה יתכפרו עוונותיו, הלא ודאי שלא יחפוץ שיתכפרו בייסורי ממון שייגנבו לו כספו וחפציו, ועל אחת כמה וכמה שלא יחפוץ בייסורי הגוף והנפש לחלות בחולאים רעים חס ושלום. אבל בזה שיביישוהו, לא יחסר לו מממונו ולא מגופו מאומה, וירוויח שנמחלים עוונותיו.

ודברים הללו מפורשים בספר הקדוש "תומר דבורה" [לרבי משה קורדובירו זצ"ל, רבו של האר"י ז"ל] וזו לשונו: יחשוב על עוונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת וייסורים, ויאמר: מה הם הייסורים היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת השם, אין חביב בכולם, מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו ממנו כוחו ואונו בחולאים, ולא ימנעו ממנו אכילתו ומלבושו, ולא ימנעו ממנו חייו וחיי בניו במיתה, אם כן ממש יחפוץ בהם,

ויאמר: מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקויות, המחלישים את כוחי מעבודת השם, ואני לוקח אותם בידי. יותר טוב אסתגף בביזיון בני אדם וחרפתם לי, ולא יסור כוחי ולא יחלש. ובזה כשיבואו העלבונות עליו, ישמח בהם ואדרבה יחפוץ בהם. ע"כ.

אף אחד לא מעליב אותי

הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל "החפץ חיים", יום אחד ירד במדרגות ביתו ללכת לבית המדרש, ולא ראה שהיתה קליפת פרי זרוקה במדרגות, והחליק והתגלגל עד סוף המדרגות. ראו זאת כמה בחורים ליצנים, צחקו צחוק גדול ולעגו לרב לאמר: תראו איך הרב מתגלגל כמו חבית.

כל אותו היום לא פסק פיו של הרב מלחייך ולשמוח. כשנכנס לבית המדרש שאלוהו תלמידיו, רבנו מה היום מיומיים שאתה כל כך שמח וטוב לב? אמר להם תראו, אף אחד לא מעליב אותי ולא מבזה אותי, רק עושים לי כבוד.

ומה עם העוונות שלי, מה יכפר לי עליהם, הלא הבושה היא הדבר הכי טוב לכפרת העוונות? אך היום שזכיתי שביישו אותי אותם בחורים ולעגו לי, בודאי שהתכפרו לי העוונות, במקום לקבל ייסורים, לכן שמח אני מאוד.

כוחה של בושה

רציתי לספר סיפור מזעזע ומרטיט שהייתי עדה להתרחשותו מתחילתו ועד סופו. היה זה בערב חיזוק לנשים, עם הרצאות, דוכנים ומכירות. בשלב כלשהו הכריזו על שמה של מרצה, אמנם לא ממש ידועה, אך הנושא שלה היה מאוד מעניין, ואט אט החלו הנשים להתקבץ לאולם ההרצאות, והמרצה החלה לצעוד אל דוכן המרצים. היא עמדה שם והמתינה שהקהל ישתתק, ומי שמכיר ציבור של נשים, ועוד בערב נשים, יודע שמדובר במשימה לא פשוטה.

לפתע ניגשה לכיוונה של המרצה אשה בעלת מבנה גוף רחב וגבוה, נעמדה מולה והתחילה לצעוק: "אני מזהה אותך, את פגעת בי והעלבת אותי לפני שנים, את הרסת לי את החיים! הלבנת את פניי!"

כל זאת לפני מאות נשים.

המרצה החווירה. היא ניסתה לומר "אבל אני לא מכירה אותך...", אבל זו מיד ענתה לה בתקיפות "ודאי שאת לא מכירה, זה היה לפני הרבה שנים, אבל אני לא שכחתי!". כאן חטפה מידה של המרצה את המיקרופון והחלה לצעוק: "אסור להקשיב לאשה הזו, היא רוצחת! היא רצחה אותי לפני שנים, היא פגעה בי קבל עם ועולם! צריך להוקיע אותה!!!"

אחת המארגנות ניגשה אליה וניסתה לבקש בעדינות שתחדל, אך היא כלל לא שמעה אותה. עוד שתיים ממארגנות הערב ניגשו וניסו להוציא מידה את המיקרופון, אך היא, במבנה גופה החזק, הדפה אותן והמשיכה לחרף ולגדף את המרצה.

האמת חייבת להיאמר - למרות ההתנהגות האלימה שהפגינה, הרי שדבריה יצאו מן הלב ועלה מהם סיפור על עלבון נורא ופגיעה איומה שחוותה מהמרצה.

כולן פשוט ריחמו על המרצה, מפני שהיא נראתה כאילו חבטו בה במקלות וגלגלו אותה בבוץ. איזו נפש של בן אדם יכולה לעמוד מול השפלה כזו, במיוחד כשהיא אמורה לשאת דברי תורה?... ניסו לצעוק עליה ולהשתיק אותה, אך זה לא עזר. המרצה ברחה החוצה ממררת בבכי.

מספר נשים ניגשו להרגיע אותה, בעוד ההיא נואמת ומדברת בגנותה. אני הייתי בין השתיים שהגישו למרצה כוס מים. לפתע, מתוך בכי התמרורים, היא ביקשה: "תעשו לי טובה, תשיגו מיד את רחל - - ", וכאן נקבה בשם משפחה מסוים.

"איזו רחל, למה רחל?", לא הבנו מה הקשר.

"זה עניין של פיקוח נפש. תכריזו ברמקול שרחל תיגש אלי".

הבטנו זו בזו, היססנו בדעתנו, אך היא מתוך שיברה, ביקשה שוב: "תקראו לה ותבינו למה".

ניגשתי למיקרופון אחר, ניתקתי את המיקרופון האחוז בידיה של האשה האלמונית, וקראתי: "רחל - - -, נא הגיעי מיידית לכניסת האולם". חזרתי למרצה שישבה כולה בוכייה, והמתנו יחד לרחל האלמונית. זו אכן פילסה דרכה והגיעה.

"מישהו חיפש אותי?", שאלה. "כן אני", אמרה המרצה. "את מכירה אותי, אני חברה של אמא שלך". היא שמה את ידיה על ראשה של אותה רחל ואמרה: "ברגעים אלו של שברון נפש, כשפוגעים בי וצערי מגיע עד כסא הכבוד, אני מבקשת ומתחננת שתיפקדי בפרי בטן עוד השנה. אנא השם, אני מתחננת שכל הייסורים הנוראיים שהם מנת חלקי כרגע יהפכו לזכויות בעבור רחל בת ...".

הבטנו במחזה כלא מאמינות. רחל האלמונית נראתה נבוכה ביותר והסתלקה משם, והמרצה נראתה כאילו הדבר נסך בה כוחות חדשים. היא ניגבה את דמעותיה ואמרה לנו: "שיהיה לכן ברור שהאשה הזו טועה. אין לי שום מושג על מה היא מדברת".

בינתיים האשה האלמונית עוד אחזה במיקרופון שלא פעל, אבל קולה היה גבוה דיו כדי שישמעו אותה גם כך. אחת המארגנות, אשה נמרצת ואסרטיבית, ניגשה לבמה ושאלה את המתפרצת: "תגידי לי, את יודעת מה שמה של המרצה?".

"אני לא יודעת מה השם שלה היום, אבל לפני החתונה קראו לה כהן. היא היתה מדריכה אצלנו ופגעה בי...", וכאן החלה לתאר מחדש את הסיפור הנורא ואת מסכת ההשפלות והעלבות שעברה אצל המדריכה כהן. בינתיים, לבקשת המארגנת, המרצה פשפשה בתיקה, הוציאה את תעודת הזהות שלה ומסרה למארגנת.

זו האחרונה ניגשה אל האשה שהשתלטה על הכנס, תלשה ממנה את המיקרופון, סימנה באצבעה לחבר אותו מחדש ואז אמרה לה: "מעולם לא קראו לה כהן, שם המשפחה המקורי שלה לפני שנישאה הוא "חן". אני חושבת שהיא פשוט דומה לזו שפגעה בך...".

זה היה הרגע הראשון בו האלמונית השתתקה. היא חטפה את תעודת הזהות, הביטה בה מכל הכיוונים ואפילו שלפה את הספח. לאחר מכן פנתה למרצה ושאלה, "אז את לא מרים כהן"?

"לא, אני לא, ומעולם לא הייתי".

"ואולי זו אחותך?".

כל הקהל צחק, והאשה הבינה איזו שטות אמרה.

"אני מצטערת... כנראה טעיתי בכתובת", אמרה וחזרה למקומה.

הקהל פשוט התנפל עליה: "תתביישי לך! אפילו סליחה אינך מבקשת? איך העזת לפגוע כך במרצה הזו מבלי לבדוק את זהותה אפילו?", היא נראתה נבוכה ולא ידעה מה לעשות עם עצמה.

אך אז נשמע קולה של המרצה: "אני מציעה שלא נחזור על הטעות שכבר נעשתה כאן, מה עוד שזה יכול להביא תועלת...".

הקהל השתתק וציפה להסבר, אך המרצה לא נידבה אותו, והחלה את ההרצאה שהיתה מיוחדת מאוד. לאחר שסיימה והלכה, התפנו הנשים לדבר על מה שקרה שם. מיותר לציין שהאשה הפוגעת הסתלקה מהשטח.

אני גמרתי אומר בליבי לעקוב אחר הפרשה, ורשמתי את שם המרצה, כמו גם את שמה של האשה המתברכת.

מסתבר שהאשה הזו, רחל, היתה חשוכת ילדים במשך 12 שנה, וברוך ה' כעבור 10 חודשים מהברכה, היא חבקה בן...

כשפגשתי את המרצה לאחר מכן, אמרתי לה כי אני הייתי בין השתיים ששמעו את הברכה לרחל, ושאני רואה קשר ברור בין ברכתה לבין הנס שקרה לה. ביקשתי ממנה להסביר לי מה קרה שם, ומדוע היה לה דחוף לברך אותה בשעה קשה זו.

בתחילה היא ניסתה להתחמק ולהעמיד פנים שאין לה קשר לזה, אך אני לא הרפיתי וביקשתי שתספר לי. היא התרככה והסבירה לי: "כתוב: 'שמחנו כימות עיניתנו'. כשאדם מתענה ולבו נשבר, נפשו קשורה מאוד לכסא הכבוד, ועלבון הוא העינוי הכי גדול שבן אדם יכול לסבול.

לא לחינם נאמר שהמלבין פני חברו ברבים, הרי הוא כאילו שופך דמים. מי שמעליבים אותו, חש כאילו רוצחים אותו ממש. זה מה שחשתי באותם רגעים של השפלה נוראה וסבל. חשבתי לעצמי, כיצד אוכל להועיל בסבל שאני חשה, ואז נזכרתי באותה אשה חשוכת ילדים, שהיא בתה של חברתי, וברכתי אותה. הברכה יצאה מעומק הלב, והיא כנראה הגיעה היישר למעלה אל כסא הכבוד ופעלה את פעולתה". (עלון "הידברות" פרשת ראה ה'תשע"ג)