פרשת וירא: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת וירא מפי הרב דוד הכהן שליט"א: 

וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה: [בראשית יט. יז]

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח: [בראשית יט. כו]

היה שמח בסדום, חגיגה לילית, לוט, השופט החדש, נתפס בקלקלתו. עבר על החוק. שופט עבריין, איזה צירוף מנוגד. הכניס אורחים נגד התקנון. וכל אנשי העיר נסבו על ביתו מנער ועד זקן, התגודדות מחאה.

רק היום התמנה וכבר עומד הוא להשריש נורמות חדשות. לא ניתן, נלמדו לקח. בסופו של דבר הוכו בסנוורים, נאלצו להתפזר. הבטיחו לעצמם שיהיה לזה המשך. לא יעברו לסדר היום, עלו על יצועם בהחלטה נחושה להמשיך מחר בצעדים הנדרשים.

אבל הם לא קמו. מטר של גופרית ואש מחה אותם מתחת השמים. הירדן שטף את הבקעה, ים המלח התהווה

מאורע היסטורי רב-משמעות שעד היום רואים את התוצאה. באזור בקעת הירדן סמוך לים המלח המקום הכי נמוך בעולם שם שכנו שתי הערים סדום ועמורה.

במקור המקום לא היה כפי שהוא היום. בזמן בריאת העולם האזור שם לא היה נמוך כל כך, לא היה שם ים כמו שהוא היום. הייתה שם ימה קטנה עם מים מתוקים. הירדן זורם מהכנרת מגיע לבקעת הירדן ומגיע לאזור ים המלח.

המקום היה פורה מאוד, שפע של פירות וירקות וכל טוב היה שם. היום המצב שונה לחלוטין, זאת בעקבות הסיפור של פרשת מהפכת סדום ועמורה

סדום ועמורה שתי ערים שתושביהם ניהלו אורח חיים מושחת ואכזרי במיוחד ובעקבות כך שלח הקב"ה שני מלאכים  ש"יהפכו" את הערים על כל יושביהם.

אחד מתושבי סדום החשובים היה לוט, אחיינו של אברהם אבינו. בזכותו של אברהם אבינו נשלחו המלאכים לסדום ערב הפיכת סדום כדי להציל את לוט ואת בני ביתו, אשתו, בנותיו, חתניו ונכדיו.

חתניו של לוט לגלגו על אזהרות המלאכים מפני האסון הקרב ונשארו מרצונם בתוך העיר יחד עם נשיהם ובניהם. ואילו את לוט, אשתו ושתי בנותיהם הוציאו המלאכים בכוח מן העיר לאחר שהתמהמהו ולא ברחו מרצונם.

כשהיו מחוץ לעיר, הורו להם המלאכים להימלט על נפשם מהבקעה אל ההר מבלי להביט אחורנית. בהסכמת המלאכים ברחו לוט ואשתו ובנותיהם לעבר העיר צוֹעַר וכך ניצלו חייהם.

אבל אז קורה דבר מענין ומוזר ביותר: אשתו של לוט מביטה לאחור, בניגוד לאזהרת המלאכים, והופכת ל"נְצִיב מֶלַח" (כלומר: תל של מלח).

מוזר מאוד! זה אמיתי, או שזה איזו אגדה? הייתכן? אשה הופכת פתאום לנציב מלח, איך אפשר להבין זאת, הקב"ה שכולו חסד ורחמים לוקח אשה חיה, נושמת, הולכת והופך אותה לנציב מלח שעומד שם כבר ארבעת אלפים שנה, למה, מה היא עשתה?

ובכן, מי הייתה אשת לוט? במה חטאה? ומדוע נהפכה לנציב מלח?

אשת לוט, ששמה היה עירית, הייתה בת למשפחה מקומית של אנשי סדום.  שלא כמו בעלה לוט, התנהגותה של עירית הייתה מושחתת ואכזרית כמו יתר תושבי המקום.

גם כאשר לוט סיכן את חייו והפציר במלאכים להתארח בביתו, הוא לבדו דאג לצרכיהם אשתו לא סייעה לו בכלום, היא ראתה את מעשה הכנסת האורחים בעין רעה, שכן בחוקי סדום ועמורה נחשב כל מעשה של חסד ועזרה לזולת לפשע חמור.

על מה הביטה אשת לוט?

לכשנתבונן בפסוקי התורה לא נמצא את הסיבה שבגללה נאסר על לוט ומשפחתו להביט לאחור. ומה גרם לאשת לוט שלא לציית לאזהרה זו.

אחד ההסברים בחז"ל רואה באזהרה של המלאכים שלא להביט לאחור דרישה להתנתק לא רק פיזית אלא גם רגשית מהרכוש והנכסים שהשאירו מאחוריהם. אשת לוט לא שעתה לאזהרת המלאכים ותוך כדי הבריחה מתוך ההַפֵכה המשיכה לדאוג לרכוש שאבד לה ולכן הביטה לאחור

מדוע נהפכה דווקא לנציב מלח?

העונש שקיבלה אשת לוט לא היה רק עונש חמור במיוחד אלא גם חריג ומוזר ביותר.

המדרש מסביר שהיא נענשה במלח בגלל שחטאה במלח: כאשר לוט אירח את המלאכים בביתם הוא ביקש מאשתו להביא להם מעט מלח. במקום לשתף פעולה עם הכנסת האורחים של בעלה, היא התחכמה וניצלה את בקשתו כדי לרכל לתושבי העיר על "החטא" החמור שנעשה בביתה.

מה עשתה? הלכה לכל שכנותיה וביקשה מלח "עבור האורחים", כששמעו השכנים שיש אורחים זרים בביתם התקבצו כולם סביב הבית כדי להתעלל ולפגוע בהם.

מפשט דברי המדרש נראה שהיא נענשה להיות נציב מלח משום שבמקרה, זה היה המצרך שבעלה ביקש ממנה לספק לאורחיו, מלח. ולפי מדרש זה אפשר לומר שאשת לוט לא נענשה בגלל שהביטה לאחור להיכן שהיה אסור לה להביט, אלא משום שיום קודם לכן חטאה נגד האורחים של בעלה והשאלה היא, מדוע אם כן נענשה רק כאשר הביטה לאחוריה בשעה שברחו מסדום?

כדי לברר מה בדיוק החטא שבגינו נענשה אשת לוט, יש להבין קודם את המשמעות העמוקה הרמוזה במוטיב המלח בסיפור שהמדרש מספר:

המלח של הכסף

הגמרא במסכת כתובות [דף סו עמוד ב] מספרת שלאחר חורבן בית המקדש יצא רבן יוחנן בן זכאי  מירושלים וראה אישה ענייה מלקטת שעורים מבין גללי החמורים. כשראתה האישה את רבן יוחנן הזדהתה בפניו כבתו של נקדימון בן גוריון שהיה אחד משלושת העשירים הגדולים של ירושלים.

רבן יוחנן תמה מאוד למראה השפל אליו הגיעה בתו של העשיר הגדול, ושאל אותה: "בתי, ממון של בית אביך היכן הלך?!"

השיבה לו: "וכי אינך מכיר את המשל שהיה מקובל בפיהם של אנשי ירושלים 'מלח ממון – חסר'?"

בירושלים היה מקובל לומר ש'החומר המשמר' של הכסף הוא נתינת צדקה: כשם שמלח משמש כחומר משמר למזון שלא יתקלקל, כך כשאדם מחסר מממונו לצדקה בכך הוא למעשה משמר ומבטח את כספו.

כלומר, היא רמזה לרבן יוחנן שמעשה הצדקה והחסד הגדולים של אביה העשיר והנדבן היו פחות ממה שבאמת היה מסוגל לתת ולכן עושרו לא השתמר והיא הפכה לענייה.

מעשה זה שופך אור על ה"מלח" שבו חטאה אשת לוט:

כיתר אנשי סדום, גם אשת לוט לא רצתה בשום אופן שמשהו מרכושה וממונה ייחסר לטובת הזולת, גם לא דבר פעוט וזול ביותר כמו מלח. אנשי סדום סברו שכך יצליחו לשמור את כל רכושם לעצמם.

אולם בסופו של דבר התברר שגישה מקולקלת ורעה זו הביאה את התוצאה ההפוכה, בגלל האכזריות והאנוכיות שלהם נגזרה על כל רכושם גזרת כיליון והשמדה.

רק בזכות היותה אשתו של לוט, אחיינו של אברהם אבינו, קיבלה גם היא את הזכות להינצל. אבל בתנאי אחד: שתיגמל מהרכושניות הקיצונית והרעה של אנשי סדום. לכן ציוו אותה המלאכים לשכוח מכל הרכוש והנכסים שלה שנשארו בתוך ההַפֵכָה ולוותר עליהם, אם תעמוד במבחן ותבחר בדרך של וויתור וחמלה – תזכה להינצל.

למרבה הצער, גם תוך כדי ההמולה והחורבן, כשכל העיר מושמדת ורק היא זוכה להינצל יחד עם משפחתה, המשיכה אשת לוט לדבוק בדרכם הרעה של אנשי סדום ולא הפסיקה להצטער על אבדן רכושה.

לכן נענשה במלח, במידה כנגד מידה: מי שחשבה שתדאג רק לעצמה ותשמר את הממון שלה בכל מחיר מבלי להתחשב באחרים, סופה שהפכה לגוש מלח ונעשתה כל כולה חומר משמר, בעוד ממנה עצמה ומכל רכושה לא נותר מאומה.

על אנשי סדום אומרת התורה: "רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית, יג, יג) ו"חטאתם כי כבדה מאוד" (בראשית יח, כ).

סדום ועמורה הערים שהפכו להיות סמל לעיר של חטאים. ערים מושחתות עליהן נגזר חורבן עד היסוד, עונש עליו מספרת התורה בפרשתנו.

בתלמוד ובמדרשים ישנם סיפורים מסמרי שיער שאירעו בסדום, סיפורים המסמלים חיים של חטאים ושחיתות – הן בין אדם לחברו והן בין אדם לבוראו.

חז"ל מספרים לנו, שכאשר היה מגיע רוכל לסדום, היה כל אחד ניגש ונוטל ממנו פריט קטנטן, שן של שום, גרגיר שומשום, וכך חוסלה כל הסחורה מבלי שירוויח פרוטה, עוד הפסיד את הקרן. זה לא היה עושק לשמו, סתם רשעות.

היה כאן רעיון מבריק. כאילו הסבירו לאותו רוכל מסכן: אל תכעס עלינו, תבין אותנו. כפי שאתה זועק חמס על שן של שום, על שום דבר, משום שזה נוטל גרגיר וההוא נוטל גרגיר והכל מתחסל, כך פוחדים אנו מעזרה לזולת ופתיחת יד. יבוא עני ועוד עני, עוד רוכל ועוד פושט יד, ועושרנו יתפוגג.

ומעשה בנערה שהבחינה בעני מעולף. מזה שלושה ימים שלא בא לפיו דבר, כי הסדומיים שומרי חוק היו, והחוק אסר מתן אוכל לזרים. מה עשתה, הביאה לו בהיחבא, בכד בו יצאה לשאוב מים ונתפסה. מספרת הגמרא: טחו את גופה בדבש והעמידוה על החומה, למען יראו וייראו. באו המוני דבורים ועקצוה למוות. (סנהדרין קט ע"ב)

גם זו לא היתה אכזריות לשמה, גם כאן צפון רעיון חינוכי ברוח סדום: חשבת להיות בעלת חסד מתוקה מדבש? אבל הדבש מזמין דבורים עוקצות, על כך לא חשבת... מעקיצה אחת לא מתים, נכון. אבל הדבש מזמין נחילי דבורים. ומהם מתים! זה מה שעלול לקרות לנו אם נהיה מתוקים מדי, מכניסי אורחים. נאום אנשי סדום.

הלקח עבורנו

רבים מהחטאים שביצעו אנשי סדום נבעו מתכונה שלילית אחת: האנוכיות. הם ביקשו לדאוג לעצמם בלבד כשהם מתעלמים מצרכי האורחים חסרי היכולת ואפילו משכניהם וידידיהם בעת צרה.

המשנה באבות אומרת:

"האומר שלי – שלי, ושלך – שלך, זו מידה בינונית; ויש אומרים זו מידת סדום." שכן אמירה כזו, למרות שהיא צודקת מעיקרה, יכולה להוביל אדם לתהומות של חוסר מוסריות ואי אכפתיות מהאחר.

אנשי סדום עברו על עריות וחטאו בממונם, נשבעו לשווא וחטאו בעבודה זרה ובשפיכות דמים, אך לא בגלל עבירות אלו נספו, אלא על וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה, הם חטאו באטימות חברתית, כל אחד ראה רק את עצמו, לא היה אכפת להם משום אחד אחר, אטמו אזניהם ועיניהם מעניים, מאביונים, מזעקת אלמנות, אומר הקב"ה אנשים אטומים שלא רואים שום אחד רק את עצמם אין להם קיום בעולם שלי

הגמרא (בסנהדרין קט.) אומרת: "תנו רבנן, אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא. ומה כתיב בהם: אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ: מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ: (איוב כח' ה-ו.). אמרו: וכי מאחר שארצנו ממנה יצא לחם ועפרות זהב לנו, למה לנו עוברי דרכים, שאינם באים אלינו אלא לחסרנו ממוננו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו!".

זו השקפה סדומית, שבעטיה איבדו את עולמם, את זכות קיומם, את רכושם וחייהם כאחד!

יהודי מתחנך לתת, להעניק. קיבלת יבול? תן! תן ביכורים, חלה, תרומה גדולה, מעשר, תרומת מעשר, מעשר שני, מעשר עני. תשמח ביכולת שלך לתת: "ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר, והיתום, והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו, למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה". יתן לך עוד ועוד כדי שתוכל לתת עוד ועוד.