תושבי גן יבנה כותבים: דן וקנין

בֵּית הַחֹופֶשׁ - דן וקנין 5.2.2023

"אֲנַחְנוּ כֻּולָּנוּ מַגְדִּירִים בַּיִת בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה.
כָּל אֶחָד לְפִי הַבַּיִת שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹ בּוֹנֶה.
לְרֻובֵּנוּ, כִּמְעַט כָּל מָקוֹם עִם חַלּוֹן, גַּג וְקִיר,
הוּא בַּיִת אֲמִיתִּי שֶׁאוֹתוֹ יֵשׁ לְטַפֵּחַ וּלְהוֹקִיר.

בַּיִת הוּא אַהֲבָה, חִבּוּק, שֻׁלְחָן וּמַפָּה עִם פֶּרַח,
כֻּורְסָא נוֹחָה, אֵשׁ בְּאָח וְכוֹס מיץ עִם קֶרַח.
חָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁבַּיִת זֶה רַק חלומות וְקִירוֹת,
אֲבָל כָּל זֶה הִשְׁתַּנָּה פתאום בַּיּוֹם הַבְּחִירוֹת.

פִּתְאוֹם הֵבַנְתִּי שֶׁבַּיִת זֶה לֹא רַק מִבְנֶה עִם גִּינָּה,
כִּי בַּיִת פְּרָטִי אוֹ לְאֻומִּי הוּא גַּם דֵּמוֹקְרַטְיָה וּמְדִינָה.
בַּיִת זֶה חֹפֶשׁ מִכְּפִיָּה, דְּאָגָה לַחַלָּשׁ, זְכוּיוֹת וְחֹפֶשׁ,
וּכְשֶׁאֵלֶּה בְּסַכָּנָה, אַתָּה נִלְחָם וְלֹא יוֹצֵא לְנֹופֶשׁ.

בָּנִינוּ לְעַצְמֵנוּ אִישׁ אִישׁ בַּיִת עִם דֶּלֶת וְקִירוֹת,
וְלֹא חָלַמְנוּ שֶׁכָּל הַבַּיִת הַזֶּה יִסָּדֵק בִּגְלַל הַחֲקִירוֹת.
וּפִתְאוֹם, הַסִּיכּוּן לְאָבְדַן הַחֹופֶשׁ וְהַגְבָּלָתוֹ בְּחוֹבוֹת
מוֹצִיא אֲנָשִׁים כָּמוֹנִי לְהַפְגִּין ברְחוֹבוֹת.

בַּיִת עֲבוּרִי הוּא שָׂפָה, עֲרָכִים , תַּרְבּוּת וְעִיתּוֹן,
חופְשִׁיִּים, וְנוֹשְׁכִים וְלֹא תְּלוּיִים בִּרְצוֹן הַשִּׁלְטוֹן.
בַּבַּיִת שֶׁלִּי אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹת וְלִרְאוֹת צְבָעִים
שֶׁל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים מִכָּל הַסּוּגִים, וּמִכָּל הַגְּזָעִים.

הַבַּיִת שֶׁלִּי הוּא פֹּה כִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה גָּדַלְתִּי וְזָקַנְתִּי,
פֹּה אִבַּדְתִּי רֵעִים וַחֲבֵרִים וְעָלָיו חִנַּכְתִּי וְלְחַמְתִּי.
יֵשׁ כַּנִּרְאֶה בָּעוֹלָם (אוּלַי..) מְקוֹמוֹת טוֹבִים מִמֶּנּוּ,
אֲבָל אֲנִי מְשֻׁחָד וְקוֹבֵעַ שֶׁאֵין מָקוֹם טוֹב כָּמוֹהוּ.

מִבְּחִינָתִי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה לִי בַּיִת אַחֵר וְאֶרֶץ אַחֶרֶת
וְלָכֵן לֹא אֶשְׁתֹּוק כְּשֶׁאַרְצִי עוֹבֶרֶת שִׁנּוּי וּמַמָּשׁ בּוֹעֶרֶת.
הַבַּיִת הַפְּרָטִי וְהַלְּאֻומִּי שֶׁלִּי הוּא בְּעֵינַי סוּג שֶׁל נֵס
וְלֹא אַסְכִּים לִרְאוֹת אֵיךְ מִישֶׁהוּ אֶת הַנֵּס הַזֶּה הוֹרֵס.

הוֹרֵינוּ בָּנוּ לָנוּ פֹּה מֵעָפָר וָאֵפֶר אֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
וּבֶאֱמֶת חָלְמוּ שֶׁכאן תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת.
נָהַרְנוּ הֵנָּה שְׁבָטִים וּקְבוּצוֹת מִכָּל הַגָּלוּיוֹת.
וְהקמנו אַחְלָה מְדִינָה לַמְרוֹת שֶׁעָשִׂינוּ טָעוּיוֹת. .

הַנָּבִיא חָלַם עַל זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְעל נָמֵר הַמִּתְגּוֹרֵר עִם גְּדִי,
וַאֲנַחְנוּ הִגְשַׁמְנוּ זֹאת וְהֵקַמְנוּ כָּאן בַּיִת לְכָל הָעָם הַיְּהוּדִי.
לָמַדְנוּ בַּכִּתָּה וְשִׂחַקְנוּ בַּשְּׁכוּנָה: הרוֹמָנִי הגָּנַב עִם מָרוֹקוֹ סַכִּין,
עִירָאקִי פִּיגָ'מָה עִם פַּרְסִי קַמְצָן, וְהוּנְגָּרִי חִיווֵּר עִם "תִּמּוֹנִי מַסְכִּין "

וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁבָּנִינוּ וּנְכָדֵינוּ כְּבָר בין עדות לֹא מַבְדִּילִים,
מוֹפִיעִים כָּאן מַנְהִיגֵי הַמְּדִינָה וכל הזמן מזכירים.
כי עֲבוּרָם כָּל מִשְׁפָּט מְטֻופָּשׁ שֶׁל מִישֶׁהוּ חֲסַר אַחְרָיוּת,
הוּא גַּפְרוּר נֶהֱדָר לְהַדְלָקַת מְדוּרָה של שִׂנְאָה וַעֲדָתִיּוֹת.

הַיּוֹם הָאָרֶץ הַיָּפָה שֶׁלִּי סוֹעֶרֶת וְנִיצַּבְתָּ עַל פִּי תְּהוֹמוֹת
וְאוֹתוֹ כּוּר הִתּוּךְ לאומִי מִתְנַפֵּץ וְהוֹפֵךְ לְמַחֲנוֹת.
פַּעַם אֲנָשִׁים הִתְבַּייְּשׁוּ לְשַׁקֵּר, לִגְנֹב, לְמֵעֹול וּלְרָמוֹת,
אֲבָל הַיּוֹם לְצַעֲרִי אֲנַחְנוּ בְּסִיּוּמָהּ שֶׁל הַתְּקוּפָה הַזֹּאת.

מַנְהִיגֵי הַמְּדִינָה חוֹלְמִים עַל בַּיִת שְׁלִישִׁי וְעַל סִיפּוּחַ,
וְלֹא מַפְסִיקִים לְרֶגַע לְטַפֵּחַ וּלְנַפֵּחַ אֶת רִגְשׁוֹת הַקִּיפּוּחַ.
עַכְשָׁיו שׁוֹלֵטים כָּאן הַסתה ופִּילּוּג וְחוֹגְגוֹת הַמַּחְלוֹקוֹת,
וְלָכֵן בְּכָל יוֹם שׁוֹמְעִים כָּאן עַל רֶצַח אַלִּימוּת וּמַכּוֹת.

הַחֲלוּצִים, הַלּוֹחֲמִים, הַגִּיבּוֹרִים שֶׁהִקְרִיבוּ וְהַמְּיַיסְּדִים,
הָפְכוּ בִּמְחִי תַּעֲמוּלָה נִבְזִית וּמְרֻשַּׁעַת לְבוֹגְדִים.
וּמִנֶּגֶד הָעֲבַרְיָינִים, הַגַּנָּבִים וְהַנֶּאֱשָׁמִים, בַּצַּד צוֹחֲקִים,
כִּי עַכְשָׁיו הוֹדוֹת לַדֵּמוֹקְרַטְיָה הֵם הָפְכוּ לִמְחוֹקְקִים

כָּל בֹּקֶר הם מְטִיחִים כָּאן אֶגְרוֹף בִּפְנֵי הַצִּבּוּר,
וְאוּלַי דֵּי בְּקָרוֹב יַגְבִּילוּ אֶת חֹפֶשׁ הַדִּבּוּר.
הָפְכוּ פֹּה יוֹצְרוֹת וְשָׁבְרוּ מֻסְכָּמוֹת חֶבְרָתִיּוֹת,
וְכִמְעַט כָּל דָּבָר נִשְׁפַּט עַכְשָׁיו בְּמִשְׁקָפַיִם עֲדָתִיּוֹת.

אֲנִי רוֹאֶה סְבִיבִי אֲנָשִׁים שֶׁרוֹדְפִים אַחֲרֵי כָּבוֹד וְתֹאַר,
וּמוּכָנִים לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל קְצָת פִּרְסוּם וְזֹהַר.
אֵלֶּה הֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁרוֹדְפִים אַחֲרֵי שִׁלְטוֹן וּשְׂרָרָה,
וּלְשֵׁם כָּךְ הֵם זוֹמְמִים לְשַׁנּוֹת פֹּה הַכֹּל לְלֹא הַכָּרָה.

יֵשׁ בֵּינֵיהֶם כָּאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁמָעִים כְּמוֹ קָרִיקָטוּרָה
וּבְטוּחִים שֶׁלֹּא נוֹרָא אִם תִּהְיֶה פֹּה דִּיקְטָטוּרָה.
מִצִּדָּם לֹא נוֹרָא אִם נִחְיֶה פֹּה בְּלִי עֲרָכִים וּמוּסָר
וּמִבְּחִינָתָם, רַק הֵם קוֹבְעִים מָה אָסוּר וּמָה מֻתָּר.

לִפְעָמִים מִתְמַנֶּה פֹּה לַקְקָן מִצְטַיֵּין לְתַפְקִיד שֶׁל שַׂר
וְהָאֶידְיוֹט בָּטוּחַ שֶׁקִּבֵּל אֶת הַתַּפְקִיד כִּי הוּא מֻכְשָׁר.
וְאָז אֲנִי מְשַׁפְשֵׁף עֵינַייִם בְּתַדְהֵמָה וְאוֹמֵר יָהּ אַלְלָה!
אֵיךְ הַפִּשְׁפֵּשׁ הֲלֹא רָאוּי הַזֶּה עָלָה לְמַעְלָה??

הַיּוֹם כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ שֶׁאֲנַחְנוּ עַם סְגֻלָּה,
אֲנִי צוֹחֵק וּבוֹכֶה וּמַרְגִּישׁ בַּגָּרוֹן אֶת הַגּוּלָה.
לְצַעֲרִי, לַמְרוֹת חֲזוֹן הַנְּבִיאִים עַל אַחֲרִית הַיָּמִים
אֲנַחְנוּ כְּבָר מִזְּמַן עַם אָפֹר וְרָגִיל כְּמוֹ כָּל הָעַמִּים.

אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה מְאוֹד לְהַאֲמִין, לְקַוּוֹת וּלְהִתְנַחֵם,
שֶׁאוּלַי, אִם אֱלֹוהִים עֲדַיִן אִתָּנוּ, הוּא קְצָת יְרַחֵם.
אוּלַי בַּסּוֹף הוּא יִזְכֹּור שֶׁהוּא בָּחַר בָּנוּ הַיְּהוּדִים
וּכְפִי שֶׁהִבְטִיחַ פַּעַם, יַהֲפֹוךְ אוֹתָנוּ לְאוֹר לַגּוֹיִים.

וְאָז כְּפִי שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ הַנְּבִיאִים בַּחֲזוֹנָם הָאוּטוֹפִּי
יִהְיֶה פֹּה שִׁפּוּר מַמָּשׁ עֲנָק וְלֹא מִיקְרוֹסְקוֹפִּי
פּוֹלִיטִיקָאִים יְדַבְּרוּ בְּנִימוּס עִם שְׂמֹאל וְעִם יָמִין
וּכְשֶׁמַּנְהִיג יִנְאַם וְיַבְטִיחַ כֻּולָּנוּ נִמְחָא כַּפַּיִם וְנַאֲמִין."

דן וקנין -גן יבנה – 5.2.2023