תושבי גן יבנה כותבים: אורלי קנת

"עשרות שנים אנחנו מציינים את יום השואה אבל השנה קרה משהו יוצא דופן. אתמול בערב אמא שלי התקשרה, ממררת בבכי כפי שלא שמעתי אותה מעולם, ואמרה שהשנה (בגיל 85) היא פתאם קולטת את משמעות השואה אחרת לגמרי מבכל השנים הקודמות.

השנה היא פתאם שמה לב שכל הניצולים ממעטים לדבר על מה שקרה בתופת של המלחמה ומתרכזים בלספר על הילדים, הנכדים והנינים שלהם. הדגש שלהם הוא על העשייה המקצועית והאישית שלהם, על ההישגים שלהם בבניית המדינה, המשפחה והחברה שהם היו שותפים בהקמתה.

הבכי שלה לא בכי של צער אלא בכי של התרגשות. בכי של גאווה, של הכרה בכך שניצולי השואה יצרו בידיהם הפצועות ובליבם השרוט והמצולק יש מאין. שהם בחרו לנצח את היטלר לא בכוח ובאלימות אלא בלידת ילדים, בניית עסק, עבודה משמעותית וחיים של עשיה.

אני חושבת על כך שאמא שלי, חדורת פחדים וחרדות, גידלה שתי בנות שקטות, רגועות , ללא מטען של רתיעה וחשש מבני אדם ומבינה פתאם לעומק את משמעות הציווי "ובחרת בחיים".

_____________________________________________________________

זה אולי הלקח הכי משמעותי שסבתי ז"ל ואמא שלי הנחילו לי על אלימות, שנאה, גזענות ורוע מגיבים בבניה, בעשייה, באמון בבני אדם ובהקמת מסגרות חברתיות שעושות טוב- כמו זיקה, כמו "עם הטבע" כמו כל הדברים הטובים שכולנו עושים כדי לברוא מדינה ועולם טוב יותר!"