הלוחשת לחתולים: שיילי בת ה-24 מעניקה מידי יום חום ואהבה לחתולים פצועים וחולים

כששיילי ברנבוים (24) הייתה בכיתה י"א היא ידעה שהיא רוצה לעסוק בעבודה עם בעלי חיים. עוד קודם לכן היא מעידה כי נמשכה לעולם החיות, ולקראת גיוסה לשירות הלאומי היא חשבה שאולי הגיע הזמן להגשים את החלום, אך מקום בו תוכל לממש את משאלתה לא היה בנמצא באזור אשדוד.

מועד הגיוס לשירות הלאומי הלך והתקרב ודווקא שחשבה כבר להתגייס לשירות בכלבייה העירונית באשקלון, בשמיים כאילו שמעו את בקשתה הכנה וכלבייה עירונית חדשה הוקמה באשדוד.

עבור שיילי היה זה רגע מרגש ומיוחד. התזמון הייחודי של הקמת הכלבייה לאחר שנתיים של חיפושים, היה כמו סימן או יותר נכון "חותמת" מהיקום שהיא אכן נמצאת במקום הנכון ובזמן הנכון. כך היא החלה את דרכה בכלבייה, בתחילה כבת השירות הלאומי ולאחר מכן כעובדת מן המניין.

"ידעתי שאני רוצה לעבוד עם חיות, לא עניינו אותי דברים אחרים" – היא מספרת, "ובאמת הגעתי לכאן, הצוות קיבל אותי בברכה ומאז אני מרגישה שאני הרבה יותר טובה עם בעלי חיים. אם זה הזמן שלי איתם, אני מדברת איתם, מלטפת אותם בודקת שהכל בסדר שלא חסר להם שום דבר".

"באופן כללי אני חושבת שאין דבר כזה שאדם לא יכול להשיג את מה שהוא רוצה" – היא מוסיפה. "הוא פשוט צריך להאמין בעצמו ולהתמיד. זה מה שאני מאמינה בו, וגם עשיתי את זה. אני זוכרת איך כל יום רשמתי לעצמי על פתק שאני רוצה לעבוד עם בעלי חיים".

באופן מאוד טבעי (על כך גם מעידים צוות הכלבייה), שיילי ברגישותה הייחודית ויוצאת הדופן לבעלי חיים, הפכה לאחראית על החתולייה שמידי יום מפונים אליה לקבלת טיפול חתולים חולים או כאלה שנפצעו מפגיעה ברחוב.

היא אמנם גם משמשת כאסיסטנטית בניתוחים, מסייעת לצוות הרופאים ומעניקה טיפולים ודואגת לכלל בעלי החיים החוסים, אך כולם בכלבייה מעידים על הקשר המיוחד שנרקם בינה לבין החתולים כל פעם מחדש.

"החתולייה היא הממלכה של שיילי והיא מתפקדת שם כמו אחות בבי"ח" – אומרת ד"ר דנית כהן. "היא דואגת שלכולם יש אוכל ומים, שירותים נקיים ומיטה חמה להיות בה, היא גם העיניים של הצוות הרפואי בשטח ומדווחת אם ישנה התנהגות מחשידה של אחד החתולים שמצביעה על כך שהוא לא מרגיש טוב".

"החתולים הם למעשה ה"פציינטים" שדורשים הכי הרבה יחס כי הם בד"כ מגיעים לכלבייה כשהם חולים ונזקקים לטיפול" – היא מסבירה, "אך הם לא תמיד מבינים שאנחנו כאן לטובתם והם מנסים לתקוף, לכן יש צורך בהמון רגישות שיש לשיילי בדרך המיוחדת שלה לתת להם. בסוף הם צריכים לחזור חזקים לרחוב".

שיילי אומרת: "זה די מאתגר. מצד אחד יש חתולים שיכולים להיות מאוד נחמדים, אבל אחרים עלולים להיות תוקפניים ואתה צריך למצוא את הדרך להגיע אליהם בצורה נעימה וטובה. תמיד משמח אותי לראות חתול כזה שאחרי כמה פעמים משנה את הגישה שלו ומתחיל להתלטף".

בתור מרפאת החיות שנותנת מענה לבעלי החיים בתחומיה של העיר השישית בגודלה בישראל, העבודה בכלבייה העירונית ידועה כעבודה מאוד אינטנסיבית שלא מעט פעמים אף גולשת מעבר לשעות הפעילות, אך זה לא מה שירתיע את שיילי שלדבריה צריך לדעת גם להציב גבולות.

"נכון זה קשה, אבל יש זמנים בבית שאני לא מתעסקת בנושאים שקשורים לעבודה" – היא אומרת. "גם כשאני מקבלת פניות מחברים לגבי אימוץ של כלבים או חתולים ויש לא מעט חברים שאימצו כלבים או חתולים מהכלבייה...כמו שיש דברים שלא סובלים דיחוי, יש אחרים שיכולים לחכות למחר". 

מה החלום שלך?
"אין לי איזה חלום גדול, אני מרגישה כרגע במקום שאני רוצה להיות בו. אולי לפתוח ביום מן הימים פנסיון משלי לכלבים וחתולים בלי כלובים כדי שהם יוכלו לישון בחופשיות איפה שהם רוצים. אה ולחזור לטוס לחו"ל, אני חייבת איזו חופשה".

כמי שנחשפה לא פעם למצוקה שחווים כלבים שהוחזרו לכלבייה לאחר שאומצו, שיילי מבקשת להעביר מסר לאלו ששוקלים כעת לאמץ כלב: "תשקלו זאת ברצינות ותהיו אחראים, לא מדובר כאן בחפץ אלא בייצור חי עם צרכים שצריך למלא אותם. אין יותר כואב מלראות כלבים חוזרים לכלבייה אחרי שכבר התרגלו לבית החדש שלהם".