הטור השבועי של דן וקנין: "מראת הקסמים"

מראת הקסמים / דן וקנין

זה היה ממש מזמן, בארץ רחוקה שאת שמה אין איש זוכר. האדם כבר ידע לגדל חיטה, להדליק אש, ולצוד.  הוא ידע גם להתיך מתכות, לבנות  בתים מאבן, לאגור מים בבורות,  לגדל בעלי חיים, לנטוע עצים, להטות פלגי מים ועוד כיוצא באלה.

הוא גם ידע כבר  להרוג באמצעות  חרבות, קשתות וחיצים.

אבל יחד עם זאת אנשי אותה תקופה, עבדו אלילים, האמינו  ברוחות ושדים, והעסיקו קוראים בכוכבים, פותרי חלומות, מנבאי עתידות וקוסמים ויידעונים.

המלך של אותה ארץ רחוקה היה חכם, נדיב מאוד, טוב לב, ו.... קצת נמוך..

..זאת אומרת...אה...נו....המלך שלנו לא היה מאוד גבוה, כלומר... סליחה..נו..... הוא היה ממש גמד.

אבל, הוא לא  ידע שהוא גמד.

למעשה, לא פעם הוא חשב שהוא גדול ואפשר להבין למה:

הכרוז המלכותי תמיד הכריז בקול תרועה : "יחי מלכנו הגדול."!

 הנתינים שעמדו לפניו למשפט היו תמיד כורעים ברך וממלמלים :"כן מלכי הגדול.."

התושבים שעל פניהם עבר במרכבתו  כשהוא מלווה בפרשים לבושים מדי שרד ובתריסר חצוצרות שהודיעו על בואו, תמיד עמדו בצד הדרך וצעקו :" יחי מלכנו הגדול."!

רוב שעות היום הוא ישב על כסא מלכותו המוזהב וטיפל בענייני המדינה או שפט בעלי דין שהובאו לפניו.  כס המלכות היה מוגבה וכדי להתיישב עליו צריך היה לטפס כמה מדרגות. כך יצא שכאשר המלך ישב על כסאו, הוא היה הרבה יותר גבוה מהאנשים שעמדו על רצפת השייש מולו. הוא צריך היה להרכין ראשו כדי לראותם והם צריכים היו להגביה ראשם ולמתוח צווארם.

 בשעות  שלא ישב על כס מלכותו, נאלצו כל הסובבים אותו להנמיך קומתם  או פשוט להתכופף או יותר גרוע, להלך על ברכיהם שכן החוק  קבע שראשו של המלך חייב להיות הגבוה ביותר בכל שעה ובכל מקום.

לכן, לא פלא שהמלך לא ידע שהוא גמד...

הוא ידע כמובן שהוא מלך, וכמלך, ניהל את ענייני המדינה, שפט את בני עמו ויצא לא פעם בראש חייליו למלחמה שנכפתה עליו או מלחמה שהוא יזם.

אבל, מלחמות לא היו הצד החזק שלו  ועד כה הובס ברוב המלחמות שניהל.. אולי בגלל שבני עמו לא היו ממש לוחמים טובים ואולי בגלל שהוא עצמו היה חסר בטחון ותמיד הרגיש קטן וחלש  כשעמד מול המלכים שנלחמו בו.

 כשהמלך שהוא גם מפקד הצבא מרגיש חוסר בטחון, גם החיילים ואפילו הסוסים מרגישים זאת ואז הם נלחמים ממש בהיסוס וברוב המקרים הם ניגפים בקרב.

בין שלל המשרתים, הקוסמים, היועצים ושאר חסרי תועלת שגדשו את החצר שלו היה גם איש אחד יוצא דופן. הוא היה נווד שביקר בארצות רבות וראה פלאים שעין לא ראתה. הוא ידע לספר סיפורים מרתקים, ידע  לקרוא בכף היד וידע אפילו לעשות חישובים מסובכים  שהסתיימו בארבע ספרות. אבל יותר מהכל ידע האיש  לייצר זכוכית וללטש אותה כרצונו.

וכך קרה שהאיש המוכשר ראה את גובהו האמיתי של מלכו ועשה מעשה: הוא עמל וטרח ימים ולילות ובנה מראת זכוכית גדולה ולה מסגרת זהב מרשימה. עד אז, איש מאנשי הממלכה לא ראה ולא הכיר מראת זכוכית. אנשים ראו מדי פעם את בבואתם העמומה משתקפת במימי הנהר או  על מגן ברזל של אחד החיילים, אבל זה כמובן לא דומה למראת זכוכית מלוטשת היטב.

אבל זה לא היה העיקר.

  האיש החכם ליטש את המראה באופן כזה שכל חפץ שמונח מולה משתקף בה כשהוא גדול פי כמה וכמה מגודלו האמיתי.

הוא  עטף את המראה בשמיכת משי אדומה והגיש אותה כמתנה למלכו . הוא סיפר למלך כי המראה היא מראת קסמים ההופכת כל דמות המשתקפת בה  לבלתי מנוצחת. הוא גם שיכנע אותו  כי אסור לאיש אחר מלבדו לראות עצמו במראה אחרת  תאבד המראה מכוחה.

המלך שמעולם עד לאותו רגע, לא זכה לראות מראה, סילק מהחדר את כל הנוכחים, הסיט את השמיכה האדומה שכיסתה אותה וניצב בתנוחה מלכותית ורבת רושם מול מראת הקסמים. הוא ראה מולו ,במלוא הדרו, מלך גבוה מאוד, רחב כתפיים, בעל כפות ידיים גדולות וחזקות, וידיים ורגליים שריריות וחסונות.

הוא היה מאוד גאה בעצמו !

" איזה מלך גדול וחזק אני.! אין כמוני גדול בכל העולם!   אין איש שיכול לעמוד מולי."!..

כך עמד והעריץ את הדמות המרשימה שהשתקפה במראה. הוא נהנה מאוד ממראה עיניו, טפח על חזהו בביטחון רב  ובכל דקה שהביט במראה נהנה יותר ויותר מהדמות שנשקפה לו וצבר יותר ויותר בטחון.    

...ועם הביטחון הזה יצא למלחמה מול אחד מאוייביו הוותיקים.

לפני  הקרב המכריע עמד המלך במלוא גובהו מול חייליו ונשא נאום חוצב להבות. הוא דיבר בביטחון רב  והחדיר בחייליו ביטחון ואמונה כי הניצחון שלהם מובטח.

אפילו סוסי הקרבות הוותיקים הרגישו ביטחון וצהלו בהתרגשות לקראת הקרב הצפוי.

וכך אכן היה...

הקרב הוכרע חיש מהר והמלך בעל הבטחון העצמי  וצבאו שופע הביטחון הביסו את האוייבים ממש בקלות.

מאז נהג המלך להיכנס לבדו לגמרי אל חדר המראה. הוא היה מסיט בחרדת קודש את הווילון האדום  וחושף את הזכוכית הבוהקת. נעמד מול המראה,  מתפעל מעצמו ושואב בטחון מהדמות הגדולה שהשתקפה לו ממראת הפלאים. אחר כך היה יוצא שמח וטוב לבב לשפוט את עמו ולנהל את ארצו.

מדי פעם נאלץ לצאת לעוד מלחמה או שתיים אבל עם הזמן , פחת  רצונם של המלכים השכנים להילחם בו שכן ידעו כי לא יצליחו לגבור על צבא כה נלהב, צבא שאפילו סוסי הקרבות שלו מלאי בטחון, ובראשו עומד מלך גדול, עם בטחון עצמי כל כך גדול ...