הטור השבועי של דן וקנין: "זמן"

זמן / דן וקנין

[ " לְכָל זְמַן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם." קֹהֶלֶת, ג'1]

אלברט ישב בשקם הצבאי.

כבר שנים הוא יושב בשקם הזה.

אזרח עובד צהל.

אף אחד במערכת הגדולה לא זכר אותו ולא תהה.

רק המחשב היודע כל המשיך להפקיד בכל ראשון לחודש משכורת לפקודת אלברט אזולאי.

בכל בוקר פתח את השקם באותה שעה.

מעולם לא איחר או נעדר.

איש לא התעניין בו וממילא איש לא ידע לספר עליו פרטים.

גם טליה.

היא היתה קצינה בקבע.

 מאוד עסוקה ומאוד מבוקשת.

כולם הסתובבו סביבה וחיפשו סיבות להיכנס למשרדה הצר. להגיד משהו שנון ולפתוח איתה בשיחה שתמיד גלשה לנסיונות פלירטוט מגושמים.

לטליה לא היה זמן לשטויות.

היא היתה קצינה רצינית, מלאת מחשבות ,רצון טוב ותוכניות גדולות.

היו לה משקפיים, והיו לה רגליים מדהימות ושפתיים מושלמות.

המשרד של טליה היה צמוד לקיר השקם.

רק חלון זכוכית גדול הפריד בין אלברט לבין טליה.

הוא הגיע בכל בוקר מוקדם כדי לתפוס עמדה בפינת הדלפק. משם יכול היה לראות היטב את טליה מגיעה למשרדה ומתחילה את יומה.

ככה זה בצבא. הכל מתנהל לפי לוח זמנים.

אנשים מתמסרים לשעון, וחיים לפי דקות ושעות.

היא לא היתה מודעת לנוכחותו של אלברט מעבר לחלון הגדול  ואפשר שאף לא הבחינה בקיומו.

בפעמים הנדירות שהרימה ראשה מהניירת, היתה מעיפה מבט חטוף  לעבר השקם וכל מה שראתה היה רק ריהוט.

תמיד.

גם כשראתה את אלברט ראתה רק ריהוט.

אבל אלברט ראה רק את טליה.

בכל בוקר היה שולף את מחברת הציורים שלו, את עיפרון הפחם, ומחדד את עפרון הגואש האדום.

היה עורך הכל לפניו. ומחכה.

בשעה הקבועה היתה טליה מגיעה למשרד שמעבר לחלון הזכוכית.

 בקיץ היתה מדליקה את המזגן, מרתיחה מים לקפה ומתיישבת לשולחן.

כשהפנים שלה בדיוק מול אלברט.

בחורף היתה מגיעה, מדליקה את המזגן, מרתיחה מים לקפה, פושטת את המעיל החורפי ומתיישבת לשולחן כשהפנים שלה בדיוק מול אלברט.

טליה לא ראתה את אלברט.

היא לא היתה מודעת לאלברט שיושב מול החלון שלה.

היא היתה עסוקה.. מאוד עסוקה!

היו לה משימות ומטלות, דברים שיש להתחיל ולסיים בהקדם.

בחורה אחראית ומלאת אמביציה.

הוא לעומת זאת, ראה אותה היטב בכל בוקר.

כשהתיישבה לשולחן, היה אלברט מתחיל לצייר אותה.

הוא ידע שעומדות לרשותו שעתיים ורבע שבהן הוא חופשי לנפשו עד שיגיע הזמן לפתוח את השקם עבור החיילים המשתוקקים למצופה ואורנג'דה.

הוא צייר בתשומת לב כל הבעה בפניה, וכל קמט או קמטוט.

בסוף בסוף היה מצייר בגואש האדום את השפתיים המושלמות.

עם הזמן צייר אותה במגוון תסרוקות ותספורות.

צייר אותה עם כמה וכמה משקפיים שהחליפה.

צייר גם עגילים חדשים,

או שרשרת

או צמיד.

אבל תמיד תמיד  צייר אותה עם אותן שפתיים אדומות ומושלמות.

עם כל ציור הלך אלברט והתאהב יותר ויותר בטליה.

אהבה חסרת סיכוי וחסרת עתיד אבל אהבה בלתי מתפשרת ומקווה לטובות.

צייד בודד הוא הלב וברוב המקרים הוא נכשל בנסיונו לצוד לב אחר.

אלברט מילא הרבה מחברות.

וחידד עפרונות פחם ועפרונות גואש אדומים לעשרות.

השנים הראשונות שחלפו  חרטו הרבה קווים חדשים בפניה של טליה.

אלברט צייר את כולם.

קווים של מרירות

אכזבות

אהבות רעות

אי קידום בתפקיד

יאוש

עייפות.

כשחלפו עוד שנים נחרטו עוד קווים, עמוקים יותר בפניה של טליה.

ואלברט צייר גם אותם.

קווים של חוסר סיפוק,

קו של חתונה שהתבטלה

איבוד בטחון עצמי

אכזבה ועוד אכזבה,

ובעיקר בדידות.

אבל, כל הקווים החדשים לא הצליחו  לעמעם את השפתיים האדומות המושלמות.

יום אחד אחרי הרבה שנים הרימה טליה את עיניה ופתאום ראתה את אלברט.

היא קלטה שהוא מצייר או משרטט.

היא התחילה לעקוב אחריו מזווית העין ואחר כך  נעזרה במראה שהציבה בזווית מתאימה.

אחרי זמן הבינה בדיוק מה הוא עושה.

אבל לא הבינה לשם מה ומה יוצא לו מזה.

כדי לא לעורר חשדו של אלברט, הוסיפה טליה עוד מראה ועכשיו יכלה להיראות עסוקה או משועממת ולעקוב בעניין אחרי ידיו של אלברט מציירות אותה או מחדדות את עפרון הגואש האדום.

בכל יום חולף ראתה את אלברט יותר טוב.

הייתה עוקבת אחריו ממרחק בטוח של שתי מראות

ומתאהבת.

עכשיו נוספו קווים חדשים לפניה של טליה.

ואלברט צייר את כולם.

קווים של שמחה

תקווה

אמונה

ואהבה חדשה..

"היה או לא היה, הפשר לא נודע לי.." כתב אלכסנדר פן:

בוקר אחד קמה טליה משולחנה בהחלטיות ועזבה את המשרד.

אלברט נותר עם עפרון הפחם ביד ועם סימני שאלה.

לא להרבה זמן.

טליה נכנסה אל השקם השומם והתקרבה אל הדלפק שעליו צייר אלברט.

הוא לא הספיק להסתיר את הציור החדש,

ואולי לא רצה להסתיר.

טליה נטלה את המחברת בידיה וראתה מולה את עצמה.

עם כל הקווים

עם המשקפיים החדשים.

עם שרשרת הזהב הדקה שהיתה פעם של אמה.

ועם שפתיים אדומות ומושלמות.

היא העבירה דף.

ושוב ראתה את עצמה.

עוד דף, ועוד הרבה דפים ובכולם ראתה את עצמה מצויירת ביד אוהבת ובעין טובה.

ליבה הלם בחוזקה.

וריד כחלחל קטן פעם בצווארה הלבן.

היא שאלה: יש עוד?

אלברט הנהן וביד רועדת פתח לפניה את הארונית הנעולה שמתחת לדלפק.

טליה משכה מחברת,

ועוד מחברת, ועוד עשרות מחברות.

על כל מחברת היה תאריך התחלה וסיום וטליה הבינה אחרי חישוב מהיר כי  אלברט מצייר אותה באהבה כבר יותר מחמש עשרה שנה.

כל יום והציור שלו.

בלילה, אחרי החתונה הקטנה שלהם,  היא שאלה בשקט:

" אתה משוגע? לצייר אותי כל הזמן הזה"?

ואלברט אמר: " מה זה בכלל זמן"?

וחשב: "איך אמלא עכשיו את השעתיים ורבע הראשונות של כל יום בשקם".?