הטור השבועי של דן וקנין: "הכיור של אמירה"

הכיור של אמירה / דן וקנין

אנשים יורשים כל מיני דברים.

היא ירשה כיורים.

 ילדה סגורה ומופנמת. בת יחידה לאמא סגורה ומופנמת ולאבא עצבני. מאוד!

את הכיור הראשון שלה ירשה בגיל שבע או שמונה. לא חלמה ולא ביקשה אבל קיבלה. בפקודה.

כשאמא שלה עוד היתה בבית, היתה הילדה עומדת ליד הכיור ועוזרת. היא ראתה בזה משחק ולא ידעה אז שזה גורל. אמא שטפה וניגבה והילדה סידרה.

ולא סתם סידרה.

אהבה מאוד לסדר לפי סדר קבוע ומדוייק את הסכו"ם במגרות ואת הצלחות הלבנות במדף התחתון. היא זכרה כמה פריטים יש מכל סוג והקפידה לוודא שוב ושוב כי בתא של הסכינים יהיה בדיוק אותו מספר סכינים, כשכולם מונחים באותו כיוון, כמו חיילים במסדר. אותו דבר עם המזלגות, הכפות והכפיות. לפעמים, כשנוכחה לדעת כי חסרה סכין או כפית היתה מחפשת בכל החדרים ובכל הפינות עד שמצאה את החסר והשלימה בתא המתאים.  אם קרה ולא מצאה, היתה נתקפת זעם שקט ומסתובבת בבית חסרת מנוחה כשבראשה כל הזמן תמונת המגירה עם מספר הכלים הלא תואם. מחפשת ומדקלמת לעצמה במהירות רבה וברצף את כל שמות המדינות בעולם ואת כל ערי הבירה שלהן.

אותו דבר היה גם בכיתה.

הייתה מתיישבת לשולחן הרבה לפני הצלצול ומתחילה לספור ולסדר את כל הדברים שבקלמר. תמיד אותו מספר עפרונות וצבעים ותמיד באותו סדר: ראשון משמאל הטוש הסגול, אחריו הצהוב, האדום, הכחול והשחור, ואחריהם עפרון מחודד, מחק שלם ובלי חורים, וסרגל פלסטיק קטן. לא שינה לה בכלל שהשיעור כבר התחיל והמורה כבר דיברה והסבירה. מבחינתה הדבר היחידי החשוב היה הסדר הקבוע של החפצים ומספרם..

בכיתה חשבו שהיא מוזרה.

כשדיברו אתה הביטה תמיד הצידה ומעולם לא יצרה קשר עין.

גם לא דיברה הרבה.

כל הילדים צחקו עליה, אמרו שהיא טיפשה, ובכל הזדמנות הרסו לה  את הסדר על השולחן.

אחרי כל פעם כזאת ראו אותה מתיישבת בשפתיים חשוקות ליד השולחן ומסדרת שוב את כל הצבעים והעפרונות לפי הסדר כשהיא מלווה את עצמה בדקלום:" ...בחריין- מנאמה, בהוטאן – תימפו,  בנגלדש – דאקה, גיאורגיה -טיביליסי..."  לקצב הדקלום סידרה יפה את הטוש הסגול ראשון משמאל  ואחריו לפי הסדר, הצהוב, האדום, הכחול והשחור, ואחריהם  עפרון מחודד, מחק שלם ובלי חורים וסרגל פלסטיק קטן.

לפעמים כשהיו מעלימים לה עפרון או צבע, היתה מחפשת וכשלא מצאה היתה משמיעה קולות מפחידים וצעקות חנוקות ודופקת את הראש בשולחן או בקיר לקול צחוקם של הילדים, עד שמישהו היה מרחם עליה ומוסר לה את הפריט החסר.

המורים כולם הגדירו אותה כעצלנית, לא משתלבת , לא מתפקדת.

 ולא אמרו עליה אפילו פעם אחת שהיא יכולה יותר.

כולם זלזלו בה והתנשאו עליה ואף אחד לא ראה אותה. 

גם  אבא.

הזיכרון הנחמד היחידי שנשאה איתה היה רגע עמום שבו זכרה או אולי חלמה, את עצמה כילדה קטנה לבושה שמלונת ורודה. על השולחן עוגה עם נרות דולקים ואמא שלה שאותה בקושי זכרה רוקדת איתה בסלון, צוחקת באושר "ורודפת" אחריה בין הרהיטים כשהיא שרה לה:" עכבר עכבר הישמר, פן החתול יבוא מהר..."

                                              *             *            *

אחרי עוד אחת הפעמים שאבא התעצבן על אמא, והפך את הבית כשהוא צועק שהיא מטומטמת ומשוגעת,  אישפזו את אמא באיזה מוסד.

. שם הצליחו לטפל יפה בפצעים שלה.

 בנפש לא כל כך.

.היא חזרה הביתה עם אבא וקיבלה בירושה את הכיור של אמא.

למחרת הגיע אבא הביתה עם הדום פלסטיק אפור שמצא ברחוב ופקד:

"בואי, תעלי פה על הכסא הזה שהבאתי לך. נראה אם הוא מתאים."

כשעלתה על הכסא הצמוד לכיור התמוגג האיש:" יופי! את רואה, עכשיו יהיה לך קל להגיע אל השיש ואל הברזים." דיבר בהתלהבות מזוייפת ולא שמע, או לא רצה לשמוע את הילדה ממלמלת כאילו לעצמה: "אוזבקיסטן – טשקנט, אזרבייג'אן – באקו, אינדונזיה – ג'אקרטה, אירן – טהראן....."

עכשיו כשנפתרה בעיית הגובה ,הפכה הילדה רשמית לאחראית כיור. אבא בישל והיא שטפה כלים.

לא פעם שברה כוס או צלחת ואז אבא היה צועק:

"מטומטמת ! תראי מה עשית!  נמאס לי ממך, את כמו אמא שלך!"

הוא בכלל לא ראה, אף פעם, איך היא מתכווצת , ואיך הלב שלה רועד.

הוא רק שמע בכל פעם שמות של מדינות וערי בירה והתעצבן עוד יותר.

עם הזמן התחילו החברות השונות של אבא לבשל והיא שטפה את הכלים.

עם הזמן גם למדה לאהוב את הכיור שלה.

זה היה המקום היחידי שבו לא הרגישה זרות וחוסר שייכות.

היא סיבנה כל מזלג וכל צלחת באופן יסודי ואחר כך סידרה אותם יפה וספרה כל סוג שוב ושוב ושוב ושוב.

כל סירי האלומיניום החבוטים הבריקו.

השיש הסדוק קיבל חיים חדשים ואבא היה מרוצה ופחות עצבני.

לא פעם ראתה דמויות נשיות חומקות בעירום מלא או חלקי מחדר השינה לשירותים או למקלחת, ולא פעם שמעה אותן אומרות לאבא:

" תגיד, מה יש לילדה שלך הזאתי? היא ממש מפחידה, מסתכלת תמיד הצידה בעיניים מתות כאלה, לא מחייכת ולא אומרת כלום וכל הזמן רק מדקלמת כל מיני שמות.."

לפעמים שמעה את אבא עונה:

" וואלק , אני בעצמי לא יודע, זאתי חולה כמו אמא שלה, שותקת ומסתכלת הצידה וכל הזמן לומדת שמות של מדינות ועיר בירה.."

יום אחד כשהטבע עשה את שלו, מצא אותה אביה על רצפת המקלחת כשהיא מיבבת ומשמיעה קולות מוזרים. כתמים גדולים של דם נראו  על מכנסיה  ועל הרצפה סביבה. אחת החברות של אבא שהוזעקה למקום, הביאה איתה כמה תחבושות הגייניות עבות, עזרה לילדה להישטף ולימדה אותה מה ואיך לעשות כשמגיע  המחזור החודשי.

                                                     *          *         *

אחרי כמה שנים מתישות  ואחרי הרבה שיחות חסרות סיכוי עם היועצת החינוכית ועם האבא העצבני, הוחלט פה אחד  כי עדיף להיפרד ובתחילת כיתה יוד נפרדה הנערה סופית ממערכת החינוך וחזרה אל הכיור שלה.

                                                          *          *         *

השנתיים הבאות עברו עליה ליד הכיור הפרטי שלה וליד עוד כמה כיורי נירוסטה גדולים של מסעדות סמוכות בהן מצאה עבודה כשוטפת כלים בעידודו הנמרץ של אביה  שנוכחותה השרתה עליו תמיד חוסר שקט והעלתה את מפלס הכעס שלו.

היא עשתה חייל בעבודתה. לא דיברה עם איש ולא ביזבזה זמן. הכיורים  שלה היו תמיד מצוחצחים וכל הכלים היו מסודרים למופת.. בעלי מסעדות המליצו עליה בשמחה לקולגות שלהם וכך  יצא  שהיא הכירה כיורים רבים ושונים וגם חסכה לא מעט כסף שאת רובו הצליחה להסתיר מאביה.

כשהגיע הזמן, נקראה כמו כולם להתגייס לצבא.

נתוני דפ''ר וקב''א נמוכים במיוחד הביאו את צה''ל לוותר על שרותיה והאשה הצעירה מצאה את עצמה תקועה בבית עם אבא עצבני שהיה טרוד בעיקר בהנאותיו, ולא חיפש, ואם חיפש- לא מצא דרך אל בתו.

                                                   *              *             *

את נסיון ההתאבדות הראשון שלה עשתה אחרי שאבא סירב לדרישתה לקחתה לביקור אצל אמא במוסד. היא עמדה ליד הכיור ומול עיניו הנדהמות נטלה את סבון הכלים, פתחה את הפקק ולגמה. היא הספיקה לשתות חצי בקבוק לפני שהוא יצא מהקיפאון והעיף את הבקבוק מידיה.

לקח אותה למיון וסיפר כי התבלבלה בבקבוקים ושתתה בטעות קצת סבון. אחרי שטיפת קיבה ובדיקות שיחררו אותה והם חזרו הבית.

לא לאורך זמן.

הוא חשב כי ויתרה על דרישתה ונוכח כי טעה כשחזר הביתה ומצא אותה שוכבת חסרת הכרה ליד הכיור שלה.

התברר כי היא אספה ובלעה את כל הכדורים שמצאה בבית.

היא התעוררה בטיפול נמרץ בבית החולים לאחר שטיפת קיבה. כשהתאוששה הועברה לאשפוז במרכז לבריאות הנפש. אחרי שלושה חודשים הועברה לאשפוז יום. עם הזמן ובעזרת כדורים צבעוניים שונים, השתפר מצבה והיא שוחררה הביתה .

גם במצבה הרעוע התקשתה להחמיץ את מפח נפשו של אביה מחזרתה הביתה.

מדי פעם חזרו למרכז הבריאות לביקורת ולחידוש מרשמי התרופות ושם כשהמתינה לאביה שמעה לראשונה או חשבה ששמעה מעבר לדלת הסגורה את הפסיכיאטרית של משרד הרווחה אומרת לאבא הרבה דברים שלא הבינה וביניהם מילים כמו : על הרצף, ספקטרום, חוסר תפקוד, מוסד, ושוב מוסד ועוד כמה מילים לועזיות.

לא ממש היתה בטוחה ששמעה נכון ולא היתה בטוחה שהבינה את המילים.

אבל את קולו הרם של אבא שמעה ממש ברור וגם הבינה הכל:

"מה אני יעשה עם הילדה המשוגעת הזאת? היא דפוקה כמו אמא שלה.. אלוהים, כמה נמאס לי מהמטומטמת הזאת..."

                                                    *           *          *

חזרה לעבודתה כשוטפת כלים במסעדה.

באחד הימים התארכה העבודה  וכשסיימה היה כבר חושך.

היה לה מוזר ומפחיד לצעוד בחושך כשרק פנסי הרחוב החיוורים מאירים את דרכה.

מעולם  לא היתה מחוץ לבית בשעות כאלה.

כשחלפה ליד קיוסק מואר חייך אליה איש. היא הופתעה.

מעולם לא חייכו אליה ככה.

האיש התקרב , ברך אותה בערב טוב, שאל שאלות ולא הוטרד מכך שהיא לא הוציאה הגה ובכלל לא הסתכלה עליו.

קנה לה ארטיק שוקולד, אחר כך בקבוק קולה, אחר כך נתן לה סיגריה, ולא הפסיק לחייך אליה.

היא לא הבינה את החיוך אבל זה עשה לה נעים.

הלכה עם האיש לביתו ולא הגיבה כשהושיב אותה על הספה.

היא גם לא הגיבה כשהשכיב אותה על הספה והשתמש בגופה.

חזרה הביתה ולא החמיצה את מורת רוחו של אביה שקיווה כי לא תחזור.

אחר כך היו הרבה לילות והיו הרבה גברים.

זקנים, צעירים, מסריחים ונקיים. חלק היו ממש נחמדים אליה ועשו לה קצת נעים בגוף , חלק דחפו לה ליד כמה שטרות של כסף , אבל רובם הכאיבו לה ולא הבינו מה היא מדקלמת לעצמה כל הזמן כאילו שהיא לבד.. לפעמים נאספו כמה גברים, נתנו לה קצת לשתות כל מיני, ונתנו לה לעשן עוד כל מיני, ואחר כך עשו עליה מה שהם קראו "רכבת", וכשהם סיימו, כל הגוף שלה הרגיש כאילו נדרס על ידי רכבת.

וגם הנפש...   

                                                       *            *           *

בוקר אחד, גיששה את דרכה הביתה כשהיא חבולה ומעורפלת אחרי שעברה עליה "רכבת" ארוכה ודורסנית במיוחד. מצאה עצמה בפתחו של בית מאפה קטן בשכונה לא מוכרת.  נכנסה וקרסה על הרצפה מול עיניה הנדהמות של בעלת המקום.

                                                       *              *             *

היא התעוררה לאיטה למגע יד רכה וחמה שליטפה את פניה ולמשמע קול רך ונעים שהפציר בה להתעורר. היא פקחה את עיניה וראתה מולה ,קרוב מאוד, זוג עיניים טובות ורכות שהביטו בה בדאגה. בעלת העיניים הטובות תמכה בה ועזרה לה לקום ולהתיישב על כסא עץ. דקה אחר כך הגישה לה האשה הטובה כוס חלב חם ומתוק ולצידו קרואסון שוקולד ריחני וטעים. היא לגמה באיטיות וצבטה באצבעות חלשות פירורי קרואסון שאותם נגסה בתיאבון הולך וגובר.

כשהתאוששה דיה, הוליכה אותה האשה אל השירותים, שטפה את פניה במים קרים והגישה לה מגבת קטנה.. אחר כך הכינה לה כריך מלחם טרי , גבינה צהובה ועגבניה והכריחה אותה לאכול.

בינתיים התחילו הלקוחות הראשונים להיכנס לבית המאפה.

המאפים הרבים הפיצו ניחוחות משכרים וחיכו ליד שתיקח אותם והלקוחות שרובם כבר הכירו את המקום אכן מילאו שקיות נייר וקופסאות קרטון דקיקות, הרעיפו מחמאות על האשה, ויצאו כשחיוך על שפתותיהם בדרכם לפתוח את הבוקר במאפה חם עם אהוביהם.

כשנרגעה קצת ההמולה וזרם הלקוחות פסק, פנתה אליה האשה בחיוך שכולו חיבוק:

"אני שמחה שאת בסדר. איך קוראים לך.?"

היא בקושי האמינה למשמע אוזניה. כבר שנים שאיש לא שאל לשמה וגם אלה שידעו את שמה לא השתמשו בו וקראו לה רק בשמות.

גם אבא.

" אהההה, אני, אני קוראים לי אמירה."

"איזה יופי של שם. אמירה!," התמוגגה בעלת העיניים המחבקות. " לי קוראים אסתר. נעים לי מאוד להכיר אותך. אני מקווה שאת בסדר עכשיו. נכון?"

אמירה השפילה עיניה והנהנה במבוכה..

אסתר חייכה אליה שוב, ליטפה את פניה ביד חמה וסירבה בתוקף לקבל את השטר המקומט שאמירה הגישה לה ביד רועדת.

אחר כך מילאה שקית נייר במאפים טריים ושילחה אותה לדרכה, לא לפני שהשתכנעה סופית שאמירה בסדר.

                                                 *            *            *

בימים הבאים מיהרה אמירה לסיים את עבודתה בכיורים השונים וחזרה הביתה ללא עיכובים וללא היענות לגברים שפגשה בדרכה. הייתה מתקלחת, ישנה כמה שעות ומתעוררת באשמורת אחרונה. מתלבשת בשקט וממהרת לצעוד בחושך אל בית המאפה של אסתר.

היתה עומדת בחושך , בחוץ, ומציצה דרך הויטרינה הגדולה אל בית המאפה המואר. אסתר כבר היתה טרודה בלישה והתפחה, מריחה וחיתוך, ביד אחת ממיסה שוקולד בבאן מארי על הכיריים וביד השנייה מורחת חלמון צהוב על מגש בורקס לפני הכנסתו לתנור האפייה הגדול.

אמירה התבוננה מבחוץ  וליבה יצא לאסתר. להיות שם איתה ולעזור לה..

כשאסתר היתה פותחת את בית המאפה, קצת לפני שהלקוחות הראשונים מגיעים, היתה אמירה מתיישבת ראשונה ליד השולחן הקטן. אסתר היתה מתיישבת מולה באנחה כבדה, כשכל גופה משדר עייפות, מחייכת אליה את החיוך הכי מחבק שלה, מוזגת לה כוס חלב חם ומתוק ומגישה לה אחד המאפים החמים שיצאו זה עתה מהתנור.

אסתר שאלה שאלות ואמירה ענתה במשפטים קצרים .

מיום ליום נעשו המשפטים ארוכים יותר והעיניים של אמירה כבר לא ברחו רק לצדדים.

הימים עברו והפכו לשבועות ושתי הנשים נהנו מכל רגע.

אמירה סיפרה קצת יותר על עצמה ורוב הזמן הקשיבה.

אסתר מצידה דיברה וסיפרה, וצחקה ודמעה, סיפרה על עצמה ועל אחרים. סיפרה על אהבות נכזבות, על גבר שהבטיח ולא קיים, על גבר אחר שקיים ובגד, על בדידות ומאבק הישרדות של אשה בת ארבעים שנאבקת לבדה, המשילה משלים ואמרה דברי חכמים שבצידם מוסר השכל , וכל הזמן  הקפידה שאמירה תאכל ותשתה.

אחרי ימים אמרה פתאום אמירה :" אני רוצה לעזור לך."

אסתר הסתכלה בה נדהמת.

אחר כך אמרה: " את יודעת אמירה, זאת עבודה ממש קשה. השעות מטורפות. מתחילים ללוש ולהתפיח כבר בשתים עשרה בלילה, אין זמן לשבת ולנוח , יש המון כלים לשטוף, וגם כשמסיימים את האפייה צריך עוד לשרת את הלקוחות, לנסות למכור את כל המאפים, לשטוף ולנקות הכל ורק אז אפשר לנוח כדי להתחיל שוב בלילה את כל התהליך."

אמירה  הביטה הפעם ישר לתוך העיניים הטובות:

" אני לא איכפת לי. באמת. אני רוצה לעבוד פה. איתך."

לחלוחית קלה זהרה בעיניה של אסתר. היא חשבה קצת ואמרה.:

"בסדר, בואי ננסה כמה ימים. נראה איך הולך ונחליט."

לראשונה מזה שנים, עלה חיוך על שפתותיה של אמירה. ולראשונה בחייה התקרבה מרצונה לבן אנוש ונתנה חיבוק מגושם ונבוך לאסתר שעכשיו כבר לא יכלה או לא ניסתה לעצור את הדמעות שנשרו מעיניה ללא קול.

                                                         *            *            *

בימים הבאים הקפידה אמירה להגיע בשעה שנקבעה אל בית המאפה. בשעות האלה, פגשה אסתר אחרת: רצינית, קפדנית, ממעטת לדבר ועובדת מהר ככל יכולתה. בהתחלה נעזרה באמירה רק לשטיפת כלים, לפינוי אשפה, ניגוב שולחן כשהחליפו סוג בצק ודברים כאלה.

אחר כך נתנה לאמירה למרוח ביצה על המאפים, לפזר שומשום וקצח על  הבורקסים, למלא את השטרודל במלית תפוחי עץ ואגוזים ולפזר קינמון ודברים כאלה.

אחרי שבוע של עבודה מאומצת  הושיבה אסתר את אמירה בבית המאפה השומם והנקי, הסתכלה עליה ושמחה כשאמירה לא השפילה מבט ולא הפנתה עיניים הצידה.

" נו אמירה, .מה את אומרת? את עדיין רוצה לעבוד איתי?"

" כן בטח. בטח שאני רוצה. אני אוהבת פה. וזה בכלל לא קשה לי!"

אסתר נאנחה , שלחה באמירה את אחד המבטים הטובים ואמרה בשקט:

תראי אמירה, אני לא יודעת מאיפה באת לי, אבל שתדעי, שקצת לפני שהגעת אלי, אני כבר שקלתי לסגור את המקום. נגמר לי הכוח. העבודה הזאת בלילות הרגה אותי לגמרי. הגוף שלי כבר עייף וראיתי שאני לא מצליחה לחיות. כמו שאת רואה, אני לבד פה. פעם עוד היו לי בני זוג ואפילו אהבתי מישהו, אבל מי המשוגע שירצה לחיות עם אשה שעובדת כל לילה? אנשים רוצים לישון עם האשה שהם אוהבים. לא כיף לישון לבד כל הזמן..." שקעה בהרהורים ואמירה הסתכלה והקשיבה בשקט.

" את עדיין צעירה, ואני לא בטוחה שכדאי לך להרוס לעצמך את החיים כמוני בעבודה הזאת. את צריכה לחשוב טוב טוב לפני שאת מחליטה"

"אני כבר חשבתי על זה" קטעה אותה אמירה בלהט ומיד התנצלה, שכן מעודה לא קטעה דיבורו של איש.." אני יודעת שזה מה שאני רוצה. הכי חשוב לי לעבוד איתך ולא איכפת לי מכלום."

                                               *             *           *

עוד באותו יום אספה אמירה את חפציה המעטים ואת הכסף שחסכה ועזבה את הבית בלי להיפרד ובלי להביט אחורה.

אנחת הרווחה של אביה נשמעה עד קצה הרחוב.

בינתיים סידרה לה אסתר חדר בביתה. הציעה לה מיטה במצעים ריחניים, הציבה כורסא ישנה בפינת החדר, פרשה מפה צבעונית על השולחן הקטן והעמידה עליו אגרטל קטן עם פרחי בוגונביליה שקטפה בגינה.

עזרה לאסתר לסדר את חפציה המעטים ונותרה ללא מילים כשאמירה הושיטה לה צרור גדוש בשטרות.:

" הנה, קחי, זה אני עבדתי  והרווחתי. לא גנבתי."

אסתר ההמומה ספרה את השטרות ופקדה על אמירה : "בואי!".

היא נעלה את בית המאפה והובילה את אמירה אל הבנק  בקצה הרחוב. היא הושיבה אותה מול הפקידה, עזרה לה לפתוח חשבון על שמה ובו הופקד כל הכסף, הזמינה לה פנקסי המחאות ועדכן לבנקומט ולימדה אותה לחתום את שמה.

אחר כך חזרו לבית המאפה.

למחרת אחרי העבודה כשנעלו את בית המאפה וסיימו לשטוף ולהבריק הכל, הכינה אסתר  כריכים לשתיהן , נגסה בכריך שלה ופנתה לאמירה:

אתמול כשהיינו בבנק הבנתי כי בשבוע הבא את חוגגת יום הולדת עשרים. זה גיל מאוד יפה וחשוב. מה את רוצה ליום ההולדת שלך"?

אמירה כמעט לא נשמה. מעולם לא שאלו אותה שאלה כזאת ואיש מעולם לא ביקש לחגוג לה..

אחרי מחשבה ארוכה דיברה לאט ובזהירות:

" אני רוצה ללבוש ביום הולדת שלי שמלה ורודה, וגם עוגה עם נרות ואני רוצה שתשירי לי "עכבר עכבר הישמר, פן החתול יבוא מהר..."

ביום המיועד סיימו הנשים לעבוד מוקדם, ובערב שלפה אסתר שמלה ורודה יפיפיה שקנתה מבעוד מועד, עזרה לאמירה להתלבש ולקשור את כל הסרטים והמלמלות, הוציאה מהמזווה עוגת יום הולדת מדהימה ביופיה כשעליה עשרים נרות ועוד אחד לשנה הבאה, הזכירה לאמירה לבקש משאלה בלב ולכבות את הנרות ואז שרה לה :" עכבר עכבר הישמר.." אמירה ישבה על הכסא מול העוגה ולא ניסתה אפילו לעצור את שטף הדמעות. כל גופה הטלטל ביבבות בכי שנאגר בתוכה במשך עשרים שנה. אסתר חיבקה אותה בחום  ולחשה באוזנה:" תבכי ילדה, תבכי, תוציאי הכל. כאן מותר לך לבכות. תבכי , תבכי..

                                             *            *           *

באותו לילה ישנו שתי הנשים יחד במיטתה הרחבה של אסתר, ואמירה , לראשונה בחייה היתה ממש מאושרת ורגועה.

גם אסתר.

                                               *             *            *

אחרי זמן נתלה שלט חדש על קיר בית המאפה. הצייר המוכשר צייר שם בייגלה מוזהב בצורת לב מעוטר בכוכבי שומשום זוהרים, ובתוך הלב היה כתוב באותיות אדומות:

                                בית מאפה א. א.

                                אסתר ואמירה

                               מאפים של אהבה