הטור השבועי של דן וקנין: "אֵלָה"

דן וקנין / אֵלָה

הים היה הבית השני שלו.

הוא בילה כל שעה פנויה  בים. שם מצא מרגוע לנפשו ואם לא היה מתבייש היה אומר  שהים תמיד מקשיב לו ושם הוא מוצא תשובות להרבה שאלות חשובות.

גם את אלת הים שלו הוא מצא על חוף הים.

היא היתה בלונדינית עם שיער ארוך וצרוב משמש. שזופה, צחקנית ויפה. פשוט יפה.

היא יצאה מהמים קצת לפני השקיעה. נענעה את ראשה בתנועה נמרצת שמאלה וימינה וטיפות של זהב  ניתזו משערותיה וזהרו בקרני השמש  כמו יהלומים.

ככה בדיוק הגדיר לעצמו את הטיפות. יהלומים.

הוא היה נער משכונת התקווה.

אצלו בשכונה ראה רק בנות  רגילות ואף אחת מהן לא היתה אלה של שום דבר.

הוא  השליך את המטקה  על החול ולא טרח אפילו  להסביר לשותפו למשחק על מה ולמה.

הלך לצידה וניסה לפתוח בשיחה  סתמית אך היא רק צחקה בשיניים לבנות ונעלמה בין המוני האדם.

 מאותו יום הקפיד לחזור לחוף הזה באותה שעה בתקווה לפגוש אותה שוב.

אחרי שכבר כמעט התייאש ראה אותה שוב.

ואחרי כמה ימים ראה אותה שוב.

בסוף, לאחר לא מעט ניסיונות סרק נאותה האלה לדבר אתו. דבר הוביל לדבר ואחרי כמה שבועות כאלה  כבר הסכימה  לאכול אתו גלידה ולספר על עצמה.

קראו לה אלה והיא היתה מהצפון. תלמידת חמישית בתיכון  מיוחס. מתנדבת במד"א,  מדריכה בתנועה ולומדת נגינה על פסנתר.

הוא ידע שהוא חייב לעצמו אותה.

 הצליח לסדר לעצמו העברה לבית הספר שלה וכבר ביום הראשון הבין שהגיע ליקום אחר.

הילדים שפגש בבית הספר החדש היו שונים מכל מה שהכיר . הבגדים שלהם, הנעליים שלהם, הסנדוויץ שלהם.... אפילו העברית שלהם היתה שונה.. מה שאצלו בשכונה קראו בלעג עברית של שבת היתה פה עברית של יום יום.. עברית עם הרבה פתגמים וביטויים, הרבה מילים יפות ובעיקר בלי שגיאות ובלי להרוג את השפה.

אבל כל זה לא היה חשוב. מה שהיה באמת חשוב זה שהוא ראה את אלה כל יום וטיפח את החלום שליווה אותו מאותו רגע ראשון כשיצאה ככה מהמים מול עיניו הנדהמות...

דבר ראשון  הוריד את הגורמטים מהידיים ואת השרשרת מהצוואר.

הוא לימד את עצמו לדבר. בלי עיצורים גרוניים ובלי ררריש מתגלגלת. ישב שעות בבית, שינן פתגמים וביטויים ולמד לשלב אותם בשיחה...

הילדים בשכונה צחקו עליו ואמרו שהוא מדבר כמו אשכנזי.

אבל הוא לא שמע אותם.

הוא שמע רק את הלב שלו הומה ודופק את השם שלה בכל פעימה.

כשהיה מגיע לחוף היה חורץ את שמה באותיות גדולות  על החול: אלה...אלה..אלה..

כשמישהו היה אומר לו בהפתעה :"מה אתה אומר??אתה בכלל לא נשמע תימני" היה הלב שלו מסמיק במבוכה ובגאווה מטופשת.

לא ידע להחליט אם הוא שמח על כך.

או אולי בכלל הוא מתבייש בעצמו.

אבל לא הכל היה ורוד. גם בשיא מסע ההתבוללות שלו היו תמיד אנשים שדאגו להזכיר לו שהוא שונה. היו ילדים ומבוגרים שתמיד פגעו, לעגו והציקו. לא פעם שמע  סביבו את  הביטוי "א- שוורצע- חייה" שהורי הילדים אמרו אחד לשני בקול רם מתוך מחשבה  שאין סיכוי שתימני מהשכונה יבין את הביטוי האידי הנאור הזה.

או שפשוט לא היה איכפת להם שישמע ויפגע.

 אבל הוא שמע טוב, נפגע , מחל על כבודו והמשיך לחזר אחרי אלה.

 לפעמים היה ממש עייף ומותש  מהצורך התמידי לעמוד על הבמה שבנה לעצמו ולשחק  את החיקוי האשכנזי  שאימץ לעצמו. לפעמים התגעגע  להיות הוא כמו שזכר את עצמו עם החבר'ה בשכונה, עם  העיצורים ועם השטויות... אבל כשראה את אלה ידע שאין כאן בכלל סימני שאלה וידע שהוא יעשה הכל כדי להיות איתה.

הוא הצטרף לנוער העובד בקן שבו הדריכה ילדים  ועם הזמן הפך למין נושא כלים שלה. בכל פעולה שלה דאג לכל  הציוד הדרוש, סידר את הקן,  הביא דברים מהמחסן ואחר כך החזיר למחסן וכשזיכתה אותו בחיוך מלא שיניים לבנות היה הכי מאושר בעולם וידע  שכדאי. כדאי לספוג כל עלבון ולהשקיע כל מאמץ רק כדי לזכות באותן שברירי שנייה של אושר.

בשלוש השנים הבאות  עד לסיום הלימודים כבר ידעו כולם שהוא ואלה זוג. ולא שלא היו לה מחזרים ! כאלה היו בשפע אבל איכשהו כולם קיפלו את הזנב ונסוגו  ורק הוא החזיק מעמד וזכה בפי החבר'ה לתואר המחמיא : החבר של אלה..

אבל מה שהיה ברור לכולם לא ממש היה ברור לו.

 הוא חלם על חיבוקים ונישוקים ו.. ו...והיא הסתפקה בהיותם ידידים קרובים, הם בילו המון שעות ביחד : הלכו לשחות בים, אכלו גלידה, ראו סרט, התכוננו למבחנים ודיברו. ממש דיברו.   היו להם המון שיחות נפש  מהסוג שגורם לאנשים התעלות נפש של ממש ופתיחות שגובלת באהבה אמיתית , וזהו. הוא ניסה לא פעם להעלות את יחסיהם  לדרגה קצת יותר גבוהה מאשר ידידות אבל איכשהו, בלי מילים ובלי דרמות זה פשוט לא קרה.

בסיום הלימודים התנדב יחד עם אלה לשנת שרות בקן של התנועה בשדרות. הוא בחיים לא חלם להתנדב ולתרום ככה סתם שנה מהחיים אבל היה ברור לו שזה מה שהוא צריך לעשות אם הוא  רוצה להיות  בקרבתה .

הם הדריכו ילדים באחת משכונות המצוקה ולא פעם כשעמד מולם, ראה בהם את עצמו כפי שהיה בגילם בשכונה שלו. מצד אחד היה שמח וגאה על השינוי הגדול  שעבר אבל מצד שני, לא פעם קינא בילדים האלה שחיים בלי מסיכות ובלי הצגות. לא פעם רצה לקרוע במו ידיו את המסיכה שאימץ לו, ופשוט להצטרף אליהם כשהוא צועק בקול רם את כל העיצורים הגרוניים של בית אבא שהשאיר מאחוריו על מזבח  אהבתו לאלה.

 במהלך שנת השירות סיימו שניהם את המיונים והמבדקים לקראת גיוסם לצבא. אלה דיברה בלהט רב על גיוס ליחידות מיוחדות ועל שירות משמעותי ותרומה למדינה  ולאור זאת , לא נשארה לו ברירה והוא הבין שאם  ברצונו להרשים אותה עליו לעשות משהו ממש מיוחד.

כשהגיע מועד הגיוס התנדב לצנחנים.

לשמחתו הרבה מצאו אצלו איזו בעייה רפואית שבגללה או בזכותה לא התאים לשירות קרבי ונשלח לעבוד במטבח המחנה. בתחילה היה  ממש מיואש והתבייש בעצמו, ובעיקר הוטרד מהמחשבה על תגובתה של אלה.

להפתעתו ולשמחתו משסיפר לה על כך והראה לה את האישור הרפואי על הליקוי הגופני הקטן, היא חיבקה אותו ואמרה בלהט :" לא חשוב.! מה שחשוב זה שרצית לעשות שירות משמעותי והתנדבת לצנחנים. אתה לא אשם שלא קיבלו אותך ומבחינתי אתה נהדר גם בתור טבח."...

היא עצמה קיבלה הצבה למחנה סירקין כפקידת  הקמ"ן והוא ידע ששום דבר לא ימנע ממנו לשרת כטבח במחנה סירקין. טבח בצבא עובד במשמרות של שבוע בבסיס ושבוע במחנה ועבורו זה היה סידור נהדר.

הוא פתח עם חבר דוכן פלאפל קטן בצומת סירקין ושניהם עשו חייל. הדוכן הקטן הפך לדוכן גדול ועוד לפני  שסיים את שירותו הצבאי כבר הפך הדוכן לפונדק גדול ששירת מאות חיילים ביום.  הכסף  הקטן הפך לכסף גדול ועד מהרה גילה שכסף מאפשר חיים טובים ולא מעט פינוקים. הוא קנה מכונית קטנה ועמד הכן להסיע את אלה אהובתו בכל שעה משעות היממה לכל מקום  שרצתה.

במקביל, אולי בזכות  השירות המשותף במחנה סירקין ואולי פשוט הטבע עשה את שלו, אלה "הפשירה" סוף סוף  והסכימה לאושרו הרב להפסיק להיות ידידה ולהפוך להיות לו לחברה ולבת זוג במלוא מובן המילה. שניהם  גילו יחד את חדוות המין, וגילו גם את הנאות החיים.  כסף לא היה חסר לו והם שניהם נהנו עד מאוד  לטייל ולבלות יחד בכל הזדמנות.

 הם לא דיברו על עתיד משותף ועל מיסוד הקשר אבל הוא ידע  שזה מה שהוא רוצה והיה בטוח שזה מה שהם יעשו כשיגיע הזמן...

 הוא שמח כשאלה התבקשה על ידי המפקד שלה לחתום שנתיים קבע. הוא  עצמו סיים את שרות החובה שלו אחרי שלוש שנים כמקובל והתמסר לפיתוח הפונדק שלו ולביקור יומי  במשרדה של אלה.

 כשאלה סיימה את שרות הקבע והשתחררה אירגן לה  טיול מפנק לאילת  ושם שלף טבעת מרשימה והציע לה  נישואין. היא היססה קצת, נראתה כעוסה, נשכה שפתיים בעצבנות, בכתה הרבה  והתלבטה ובסוף, אחרי יום, אמרה לו בקול רפה ובחוסר התלהבות : "בסדר..".

 הוא חיבק אותה בשמחה וניסה  להשתיק את  הקול הפנימי שצעק  והזהיר שמשהו כאן לא כל כך בסדר.

כשחזרו מאילת  הזמין אותה לשכונה כדי להכיר  את הוריו.

כשהגיעו לשכונה היא התחילה להתגרד בחוסר נוחות והסתכלה סביבה בבוז מהול בתיעוב. בקושי דיברה אבל הוא הבין את המסר.

הבליג על העלבון ואמר לעצמו שהכי חשוב שהיא אוהבת אותו.

" אז מה אם היא לא אהבה את השכונה? יש הרבה אנשים שלא אוהבים את השכונה והכל בסדר!"

 אבל שום דבר לא היה בסדר.

אלה התחילה להתחמק ממנו והיה ברור שמשהו לא טוב קורה.

 הוא  ניסה בכל דרך לדובב אותה ולהבין מה מפריע לה, אך ללא הצלחה.

הוא  שקע בביצה של ייאוש ועצב והרגיש כי מבחינתו נגמרו החיים ואבדה הסיבה לחיות. אפילו העבודה בפונדק כבר לא עניינה אותו. הוא הפקיר את העסק בידי שותפו והתחיל לשוטט חסר מטרה ברחובות ובגנים.

יום אחד, בערב, ממש לפני השקיעה מצא את עצמו על חוף הים.

הוא חרט על החול הלח כתובת גדולה , באותיות ענק כמו אז כשרק הכירו :
             אני אוהב את אלה.

החושך ירד, הגלים שטפו את המילים ומתוך החושך ענה לו הים:

אבל היא לא אוהבת אותך !

בכי עמוק טלטל את כל גופו למשמע התשובה. בכה בחושך. הרבה זמן. ואחר כך ירדה עליו  שלווה גדולה. הלב עדיין כאב ובכה אבל הוא הבין פתאום שאולי הים צודק ואולי עדיף להשלים עם המצב כי זה ממש לא תלוי בו.

 אחרי שבועות של ייסורים והתחבטויות נודע לו כי אלה והקמ"ן שלה עברו לגור ביחד ומתכננים להינשא.

באותו שבוע, מכר את חלקו בפונדק, החליף את המכונית הקטנה  במכונית של החבר'ה : ב.מ.וו. שחורה, קנה דירה קטנה בשכונה, שם עליו חזרה את הגורמטים על הידיים ואת השרשרת לצוואר, התחיל שוב לדבר עם ררריש מתגלגלת ועם עין ועם חית, והרגיש שירדה לו אבן גדולה מהלב. אבן שסחב איתו שנים ולא ידע..

אחרי זמן התחתן עם נערה נחמדה שהכיר בשכונה עוד מילדותו, ועכשיו הוא יושב עם החבר'ה בכל יום שישי, משחק פוקר, שותה בירה וסוף סוף מרגיש חופשי, בעור של עצמו במקום הכי טבעי שלו, או כמו שאומר בועז שרעבי הגדול בשיר:
"רק להיות חופשי ומאושר..."

 .