זיכרון בסלון – לראשונה בגן יבנה
זיכרון בסלון הוא פרויקט ארצי שמטרתו להפגיש ניצולי שואה עם האנשים בישוב בגובה העיניים ולתת מימד נוסף
זיכרון בסלון הוא פרויקט ארצי שמטרתו להפגיש ניצולי שואה עם האנשים בישוב בגובה העיניים ולתת מימד נוסף ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. הסיפור האישי המסופר בצורה אינטימית וביתית מחזק את השפעת הסיפור על השומעים ומאפשר למספר פתיחות גדולה יותר.
השנה לראשונה, גם תושבי גן יבנה זכו להיפגש באופן אישי עם שני ניצולים שמתגוררים בישוב, ביוזמת המתנ"ס, מתנדבי תכנית זיקה – זהות יהודית ישראלית קהילתית ויחידת הנוער.
מרים אוסלנדר סיפרה לתושבים המבוגרים סיפור מופלא על חייה כנערה בהונגריה ומשפחתה שנושלו ממעמדם ונאלצו לנדוד ולעבוד בעבודות קשות בתנאים קשים. לאחר מכן הועברו ממקום למקום ברכבות בתנאים לא – תנאים תוך סיכון חיים והרג. מרים בת ה 93 סיפרה על קושי וגבורה מתוך זיכרון בהיר והעלאת שאלות ומחשבות קשות. תושבי גן יבנה התרגשו לשמוע את החוויות של מרים וישבו מרותקים לדבריה.
במהלך ההכנות לזיכרון בסלון, גילתה להפתעתה חוה הירש, מתנדבת בתכנית זיקה והמארחת, שבתה גיל-עד מכירה את מרים מהתנדבותה במסגרת מחויבות אישית בבית הספר, כך שזו היתה סגירת מעגל מרגשת לכולם.
לאחר מכן כתבה גיל-עד: "מגיל קטן, ידעתי שבמסגרת מחויבות אישית ארצה להיות בחברת ניצולי שואה. לעזור להם. להקשיב להם. לנסות להבין ולהקל. כך הכרתי את מרים אוסלנדר. בפגישותיי איתה דיברנו המון. יום אחד, שאלה אותי את אחת השאלות הכי חשובות שלשמן באתי. מדוע אני לא שואלת אותה שאלות על השואה. למה אני לא רוצה שהיא תדבר. הסברתי שאיני רוצה לצער אותה, ומכיוון שיום השואה בשנה שעברה קרב, החלטנו שנדבר על התקופה הקשה בחייה ביום הזה.
מרים הסבירה לי כי היא מתגאה לספר את סיפורה לדורות הבאים. היא מרגישה הקלה. היא החלה לספר לי מעט על התקופה הנוראה שהחלה מימי ילדותה, ואני מרותקת לסיפוריה.. השעה ללכת הגיעה. היא הבטיחה לי שבשבוע הבא, אנחנו נדבר על הכל. לאחר שבוע מצאתי דלת נעולה. אני מסתכלת בחלון לצד הדלת, ואני רואה את הכל חשוך. המון ארגזים ומרים לא שם. נבהלתי נורא. ומנקודה זו, החלו שבועיים בחיפושים אינטנסיביים אחר מרים. לאחר שבועיים הגיע טלפון שמרים נפלה והועברה לבית אבות. הייתי בהלם. קיבלתי את הטלפון שלה ודיברתי איתה. היא סיפרה לי שהיא בסדר גמור ושאין לי למה לדאוג. ומאז לא שמעתי ממנה. מאז חלפה שנה, ואנחנו בשנת 2016. יום השואה קרב ובא, ומשהו בו הרגיש לי חסר. יום אחד אמא מקבלת טלפון לגבי היוזמה "זיכרון בסלון" בביתנו השנה, ומספרים לה מי הוא הניצול שמגיע אלינו הביתה לספר את סיפורו. אמא קראה לי מהר והתברר כי מרים היא זו שמגיעה אלינו הביתה לספר על עצמה. התחלתי לרעוד והתרגשתי נורא. סוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות לדבר שוב. והנה יום השואה הגיע, ומרים מגיעה אלינו הביתה. באותו היום הרבה חששות עלו בי. אם היא לא תזכור אותי, אם היא מרגישה טוב כמו שהיא באמת אומרת, ואם היא עדיין חזקה וצלולה כמו שהייתה בעבר. . ואני רואה אותה שם, עם אותו הליכון שהיה לה בבית, עם הצעיף והבגדים הרקומים, והחיוך הרחב שהיה לה על הפנים. .לשמחתי היא שמחה נורא. היא זכרה אותי. בדיוק כמו פעם. התרגשתי מאוד. המשכנו מאותה הנקודה אשר בדיוק בה עצרנו לפני שנה. בסלון ביתי שמעתי את סיפורה של מרים לראשונה. חלק מהקטעים כבר ידעתי, ואת חלקם לא. אבל מרותקת נשארתי. . הלכתי לישון אתמול שלמה. מלאת גאווה ואושר שהיא בסדר. את הצפירה שהייתה היום הקדשתי למרים. כאשר כולם עמדו בשקט, ועולות המון מחשבות לראש, אני חשבתי על מרים. העברתי את סיפור חייה נגד עיניי, ואת המפגש שהיה לנו אתמול, ואף ירדו לי כמה דמעות. הדמעות הללו היו דמעות של ניצחון. של הניצחון של מרים. תמיד אמרתי שיום השואה הוא היום המשמעותי ביותר בחיי. אך ימי השואה בשנתיים האחרונות, היו הכי מיוחדים בחיים שלי. בשנה שעברה, זכיתי למצוא את מרים ולדעת שהיא בסדר, והשנה, בזכות מיזם 'זיכרון בסלון', פגשתי אותה שוב.."
בני בנט, שנפגש עם בני הנוער, תיאר את החוויה שעבר: "זאת הפעם הראשונה שהעברתי את הסיפור שלי לנוער שאינו מבני משפחתי. זה מרגיש אחרת. אני מקווה שהנוער הבין את מה שניסיתי להעביר".
בביתם של חוה ויהודה הירש, התארחה מרים אוסלנדר שדיברה בפני כ-70 תושבים ואילו עשרות בני נוער אירחו את בני בנט במתנ"ס, צפו בסרט על חייו ושמעו את סיפורו האישי.
מרים אוסלנדר סיפרה לתושבים המבוגרים סיפור מופלא על חייה כנערה בהונגריה ומשפחתה שנושלו ממעמדם ונאלצו לנדוד ולעבוד בעבודות קשות בתנאים קשים. לאחר מכן הועברו ממקום למקום ברכבות בתנאים לא – תנאים תוך סיכון חיים והרג. מרים בת ה 93 סיפרה על קושי וגבורה מתוך זיכרון בהיר והעלאת שאלות ומחשבות קשות. תושבי גן יבנה התרגשו לשמוע את החוויות של מרים וישבו מרותקים לדבריה.
במהלך ההכנות לזיכרון בסלון, גילתה להפתעתה חוה הירש, מתנדבת בתכנית זיקה והמארחת, שבתה גיל-עד מכירה את מרים מהתנדבותה במסגרת מחויבות אישית בבית הספר, כך שזו היתה סגירת מעגל מרגשת לכולם.
לאחר מכן כתבה גיל-עד: "מגיל קטן, ידעתי שבמסגרת מחויבות אישית ארצה להיות בחברת ניצולי שואה. לעזור להם. להקשיב להם. לנסות להבין ולהקל. כך הכרתי את מרים אוסלנדר. בפגישותיי איתה דיברנו המון. יום אחד, שאלה אותי את אחת השאלות הכי חשובות שלשמן באתי. מדוע אני לא שואלת אותה שאלות על השואה. למה אני לא רוצה שהיא תדבר. הסברתי שאיני רוצה לצער אותה, ומכיוון שיום השואה בשנה שעברה קרב, החלטנו שנדבר על התקופה הקשה בחייה ביום הזה.
מרים הסבירה לי כי היא מתגאה לספר את סיפורה לדורות הבאים. היא מרגישה הקלה. היא החלה לספר לי מעט על התקופה הנוראה שהחלה מימי ילדותה, ואני מרותקת לסיפוריה.. השעה ללכת הגיעה. היא הבטיחה לי שבשבוע הבא, אנחנו נדבר על הכל. לאחר שבוע מצאתי דלת נעולה. אני מסתכלת בחלון לצד הדלת, ואני רואה את הכל חשוך. המון ארגזים ומרים לא שם. נבהלתי נורא. ומנקודה זו, החלו שבועיים בחיפושים אינטנסיביים אחר מרים. לאחר שבועיים הגיע טלפון שמרים נפלה והועברה לבית אבות. הייתי בהלם. קיבלתי את הטלפון שלה ודיברתי איתה. היא סיפרה לי שהיא בסדר גמור ושאין לי למה לדאוג. ומאז לא שמעתי ממנה. מאז חלפה שנה, ואנחנו בשנת 2016. יום השואה קרב ובא, ומשהו בו הרגיש לי חסר. יום אחד אמא מקבלת טלפון לגבי היוזמה "זיכרון בסלון" בביתנו השנה, ומספרים לה מי הוא הניצול שמגיע אלינו הביתה לספר את סיפורו. אמא קראה לי מהר והתברר כי מרים היא זו שמגיעה אלינו הביתה לספר על עצמה. התחלתי לרעוד והתרגשתי נורא. סוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות לדבר שוב. והנה יום השואה הגיע, ומרים מגיעה אלינו הביתה. באותו היום הרבה חששות עלו בי. אם היא לא תזכור אותי, אם היא מרגישה טוב כמו שהיא באמת אומרת, ואם היא עדיין חזקה וצלולה כמו שהייתה בעבר. . ואני רואה אותה שם, עם אותו הליכון שהיה לה בבית, עם הצעיף והבגדים הרקומים, והחיוך הרחב שהיה לה על הפנים. .לשמחתי היא שמחה נורא. היא זכרה אותי. בדיוק כמו פעם. התרגשתי מאוד. המשכנו מאותה הנקודה אשר בדיוק בה עצרנו לפני שנה. בסלון ביתי שמעתי את סיפורה של מרים לראשונה. חלק מהקטעים כבר ידעתי, ואת חלקם לא. אבל מרותקת נשארתי. . הלכתי לישון אתמול שלמה. מלאת גאווה ואושר שהיא בסדר. את הצפירה שהייתה היום הקדשתי למרים. כאשר כולם עמדו בשקט, ועולות המון מחשבות לראש, אני חשבתי על מרים. העברתי את סיפור חייה נגד עיניי, ואת המפגש שהיה לנו אתמול, ואף ירדו לי כמה דמעות. הדמעות הללו היו דמעות של ניצחון. של הניצחון של מרים. תמיד אמרתי שיום השואה הוא היום המשמעותי ביותר בחיי. אך ימי השואה בשנתיים האחרונות, היו הכי מיוחדים בחיים שלי. בשנה שעברה, זכיתי למצוא את מרים ולדעת שהיא בסדר, והשנה, בזכות מיזם 'זיכרון בסלון', פגשתי אותה שוב.."
בני בנט, שנפגש עם בני הנוער, תיאר את החוויה שעבר: "זאת הפעם הראשונה שהעברתי את הסיפור שלי לנוער שאינו מבני משפחתי. זה מרגיש אחרת. אני מקווה שהנוער הבין את מה שניסיתי להעביר".
---------------------
יש לכם סקופ? מצאתם טעות בכתבה? לחצו כאן להתחיל איתנו צ'אט בוואטספ
--------------------
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים שמגיעים לידינו. אם זיהיתם באתר צילום בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות הקישור כאן
