חיי הגיהינום של ראשי ארגוני הפשע

בעולם הפשע החדש - חייהם של ראשי וחיילי ארגוני הפשע הפכו לגיהינום בשנים האחרונות וזה רק מחמיר ככל שהקודים בעולם הפשע נעלמו ונחצו כל קווים האדומים. המטרה הפכה להיות - לפגוע בצד השני בכל מחיר, גם אם זה אומר לפגוע בילדים ובנשים, העיקר להשפיל ולנקום באופן הכי אכזרי שיש במלחמת ההשרדות האין סופית.

בדור הקודם עוד אפשר היה לעשות סולחות. בדור החדש, לאחר שהכי קרובים נרצחו והקודים נחצו, זה כבר לא ניתן. 

בדור החדש של עולם הפשע, גם למילה אין ערך - אין מילת ברזל לאף אחד, בכיר וחזק ככל שיהיה.
אם על מילה לא ניתן לסמוך ואין בתי משפט והבוררים נגועים, אז אין דין ואין דיין - כל אחד לעצמו.

אנשי הפשע הבכירים של הדור החדש חיים בפחד מתמיד, מסתגרים בביתם ומפחדים לצאת לאור היום. בכל מקום אורבים להם מי שמבקשים לחסל אותם, אם בירי, אם בדקירות, אם בהנחת מטעני נפץ והשלחת רימונים. כל אחד יכול להיות זה שהוא, או מי מטעמו פגע בו, או במי ממקורביו...והם פגעו בהרבה.
ובכל פעם שהם מתניעים את הרכב, זה כמו רולטה רוסית - הלב דופק בחוזקה - האם הרכב יתפוצץ עליהם?

ואיזה פחד שמכונית עם חלונות כהים חולפת לידך?..ועוד יותר מפחיד זה שאופנוע מתקרב....

האויבים מגיעים גם לבתיהם להניח מטעני חבלה והיום יש להם יכולת לשלוח טילים ממרחק... אז הם בורחים לגור במגדלי דירות...ואז מפוצצים להם את הרכבים בחניונים (וגם של השכנים נשרפים), סתם בשביל להציק ושיהפכו להיות סיוט לכל מי שגר בבניין. ובגלל שעברתם למגדלים, בעולם הפשע כבר רוכשים רחפני נפץ שיתקפו גם שם.

העבריינים יודעים היום שהמשפחות שלהם כבר לא מוגנות ברגע שהם יוצאות מביתן -

אשת עבריין כבר נרצחה בדם קר לעיני ילדיה בזמן שבעלה היה בכלא. אישה אחרת התפוצצה עם ילדיה הקטנים בתוך הרכב וחייהם ניצלו רק בנס. לכלה בחופתה שמו מטען  שהתפוצץ באמצע האירוע ופצע אותה. לאחרת שרפו את רכב היוקרה בזמן שבעלה שהה בכלא.
פעם מי שפגע בנשים וילדים לא היה גבר. היום אין גברים. וגם  אתה, אם אתה לא יכול להגן על אישתך וילדיך... אז איזה מין גבר גם אתה? מה אתה שווה ומה שווה כל זה???

היום גם חברים אין בעולם הפשע, הכל זמני ואינטרסנטי. מסתבר שגם הכי קרובים, ממש חברי ילדות יכולים להפוך לעדי מדינה ולהתהפך עליהם. אין במי לבטוח. כל אחד מבקש לשמור על עורו ואפילו הבכירים ביותר והקשוחים שבאנשי הפשע, פתחו את הפה והסגירו את הבוסים והחברים שלהם למשטרה תמורת חיים חדשים.

חיילים גם עורקים מארגון לארגון תמורת בצע כסף ואין להם על מי לסמוך אלא אל אביהם שבשמיים, אבל מסתבר שהכיפה השחורה שחלקם הגדול מניחים על הראש אולי מעידה שהם שומרים על מצוות של בין אדם למקום (שבת וכו') אבל לא מעידה על שמירת מצוות שבין אדם לחברו (לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד ועוד).

כנראה שהעונש משמיים הוא הגיהנום בו הם כבר נמצאים היום – החיים בפחד מתמיד, לב מלא שנאה, צורך מתמיד לנקמה, להראות תמיד מפחידים פן יתהפכו עליהם. בלי יכולת ליהנות מהמשפחה, מהילדים, משינה מתוקה, משלווה פנימית ולו לכמה רגעים. 3 האופציות שלהם - כלא, חיים בפחד או מוות (או הכל ביחד). אם זה לא הגיהנום. מהו הגיהנום?

אי אפשר לעצור לרגע את המירוץ של הפשיעה -
האויבים חמושים היטב וכל מי שרוצה לשרוד, חייב להקים לעצמו צבא וצבא עולה הרבה כסף וכסף צריך לייצר, אבל קשה לייצר כי ישנה תחרות בין ארגוני הפשיעה על טריטוריות, על שליטה במוקדי פשיעה שמייצרים כסף מזומן. אבל אי אפשר לעצור כי אם הגלגל של הכסף יעצר, הם יהיו מחוסלים ללא יכולת להגן על עצמם ולשלם על השמירה היקרה שלהם ועל מעמדם.

בלי כסף והרבה, אין חברים, אין שומרים, אין הגנה ואין יכולת להגן על המשפחה.

הכסף בורח:

אותם ראשי ארגונים וחיילים בכירים, הגם שמייצרים הרבה כסף, מתקשים לשמור אותו – איך ישמרו אותו? נכסים הם לא יכולים לקנות כי מיד הם יצטרכו להסביר לרשויות – מהיכן הם יצרו את הכסף ואם לא יצליחו להסביר – הכול יוחרם והם יכנסו לכלא על עבירות מס.

אז הם חיים מיום ליום כדי לבזבז את המזומנים שהם יוצרים באמצעות הפשיעה – סמים, הימורים לא חוקיים, פרוטקשיין ועוד ועוד.

כדי לבזבז את המזומנים, הם קונים בגדים יקרים, אוכל ואלכוהול, רכבי יוקרה בליסינג, משלמים לשומרי ראש כאילו אין מחר וסביר להניח שלא יהיה מחר.

הם חוששים לצאת למקומות בילוי, בטח לא יכולים לצאת ליום כיף עם הילדים או האישה ולאחרונה אפילו לא לאירועים של הקרובים ביותר הם מפחדים ללכת (לאחר מטען החבלה שהונח באירוע של עמוס לביא). בבית הסוהר הם בטוחים בהרבה מאשר בחוץ.

אז כן, הם חיים ברמת חיים גבוהה – אבל איכות החיים שלהם היא הכי ירודה שיש - 

עניים מרודים חיים באיכות חיים גבוהה יותר. הם לפחות יכולים ליהנות מגידול ילדים, משינה מתוקה, מהדברים הכי פשוטים והכי חשובים באמת - לבכות שעצוב, אהבה טהורה, חופש, בטחון ועוד ועוד.

חברי וראשי ארגוני הפשיעה חיים בפחד מתמיד, עם שנאה בלב וכעסים פנימיים עצומים.  בלי יכולת לשתף אף אחד מה מתחולל אצלהם עמוק בלב. הם לא חיים את החיים, הם חיים את הפחד והשנאה.

אף אדם לא היה מייחל ומאחל לעצמו את החיים האלו.

זאת המציאות של ארגוני הפשע שלנו.

לא זו בלבד, רובם ככולם כבר לא יכולים לצאת מהמעגל שסוגר אותם, אפילו לא לברוח לחו"ל שם לא יקבלו אותם בגלל עברם הפלילי. גם אם יבקשו לחיות בחור נידח אי שם בצפון או בנגב, תמיד יהיה מישהו שיוכל לזהות אותם... ואז... כן, גם התקווה כבר לא קיימת עבורם, רק הצורך לשרוד את היום.

אם היה מי שקינא בחיים הראוותנים שהיו מנת חלקם של עבריינים רבים - אז מסתבר שאין על מה לקנא, הם אלו שמקנאים היום גם במתדלק בתחנת הדלק שמרגיש חופשי פיזית וחופשי נפשי, חופשי מהפחד ומכל מי שרק עובר לידך. חופשי לאהוב, חופשי לחלום.

ולמי שהתחיל ודרך את רגלו בעולם הזה, כי קיווה לכבוד וכסף ומעמד או סתם מלחץ חברתי... אם הוא עדין יכול לצאת מחיי הבלוף האלו, שינצל את ההזדמנות עכשיו לפני שיתמקם בגיהנום - כי לא בטוח שתהיה לו הזדמנות שנייה או לאן לחזור.

לכל הכתבות על אירגוני הפשיעה הפועלים באשדוד - תוכלו ללחוץ, להכנס ולקרוא כאן