לתת שמות לרגשות

מגיל צעיר אנחנו לומדים לקרוא לדברים בשמות. אנחנו מסתכלים על אמא ולומדים שזהו השם שלה. אבא נקרא אבא וכסא נלמד להיקרא כסא. לתהליך הזה קוראים ״שיום״ -  אנחנו לומדים לתת שמות לדברים בזכות התיוג הזה אנחנו יוצרים שפה משותפת ויכולים להתקשר עם בני האדם.

בגיל מאוחר יותר אנחנו לומדים לתת שמות לרגשות שלנו. בתחילת הדרך אוצר המילים הרגשי שלנו מתמצה ב ״אני כועס״, ״אני עצוב״, ״אוהב״ ״שונא". לאט לאט -  כשכבר יש התפתחות רגשית וקוגניטיבית אנחנו לומדים להפריד בין כעס לעלבון, בין פחד לאימה ובין עצב לדאגה או חוסר ביטחון. כל רגש בסיסי נפתח להיות מניפת רגשות עם שיומים שונים והתכוננות אחרת. תהליך שיום הרגשות מתפתח לאורך כל ימי חיינו – וכל הזמן אנחנו בתנועת דיוק לבטא את מה שאנחנו מרגישים.

החיים הדינמיים של היום השאירו אוכלוסיה שלמה שהיא בגדר ״תיירים״ על פני כדור הארץ. מושגים השתנו, שיומים חדשים נכנסו ללקסיקון השפה העברית ועולם טכנולוגי חדש הביא עימו שפה חדשה.

לא תמיד בני הגיל השלישי חשים בנוח מול מפגש בין דורי. ואפשר בהחלט להבין זאת- יש פה שפה חדשה שיש לרכוש על מנת לתקשר וזה מאיים ומרתיע. יחד עם זה – יש פה הזדמנות פז לקרב בין הדורות.

אם נסיר את החשש שלנו מהשפה הזרה הזו, או אם נשנה את השיום מפחד לסקרנות, אולי נפתח את עצמנו לעולם מרתק.

הנכדים שלכם מדברים בשפה שזרה לכם – אתם יכולים לנסות ללמוד אותה ואתם יכולים להתכחש לה ולהיאבק בה – הבחירה בידכם. ניקח את הכעס שלכם כלפי הנכדים בעניין השפה החדשה הזו וננסה לשיים אותו באופן מדויק יותר.

״אני כועס שהם באים אליו כל הזמן במכשירים שלהם״ אמר לי סב מתוסכל אחד. את המילה ״כעס״ כפי שהוא מרגיש אותה. ניסינו לדייק אותה יותר ויותר עד שהגענו למקום שבו הוא חש מדויק ביותר לגבי רגשותיו. ״כשהם במכשירים שלהם אני מרגיש לבד, אני מרגיש שהם לא רוצים להיות איתי וזה מעליב אותי מאוד״. יש פה שיום אחר לגמרי לרגשות שלו מהמשפט הראשוני.

נכון, יכול להיות שזה לא ישנה דבר והנכדים וגם הילדים ימשיכו להיות במסכים שלהם – החשוב הוא שהחוויה שלו השתנתה מכעס לעלבון – ופה אפשר להתחיל לעבוד על העלבון.

יחד עם זאת, כאשר אני מנסה להגיד לנכדים שלי ״אתם מכעיסים אותי״ זה יוצר אצלם ריחוק. כשאני אומר ״אני חש עלבון כי אני מרגיש שאני לבד גם כשאתם באים אלי״ – פה כבר יש מקום לפתח אמפתיה ולפתוח בשיחה מקדמת.

סיפרה לי מטופלת שמאז שיצאה לפנסיה היא כל הזמן כועסת. הפכה להיות רגזנית וקצרת רוח. בעבודה הבנו שהכעס הוא סימפטום לתחושת התסכול שהיא מרגישה – וזה היה הדיוק שממנו יכולנו להתפתח. נתנו שם,  שיום לרגש שהיא מרגישה.

בשנים האחרונות אנחנו מנסים יותר ויותר לדייק את עצמנו ואת הרגשות שלנו. לעיתים זה מוליד מילים חדשות שנותנות שם לתחושה שלא הכרנו. כל אחד שמגיע אלי לטיפול עובר זיקוק ודיוק של התחושות שלו, הרגשות שלו ואופן התגובה שלו. כשאתה מגיע אל האמת המדויקת שנמצאת בתוכך אתה בשל לעבור תהליך מקדם ומעצים.

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. ניתן ליצור קשר במייל, בפייסבוק  או בטלפון 050-6803313.