כפרה עלייך, העבר עבר!

אחד הדברים הטובים ביותר בלגור בעיר כמו תל אביב זה מידי פעם לצאת ממנה. ולנו דור ה"פומו", שתמיד חרד שהוא מחמיץ משהו יש פשוט הזדמנויות שצריך לדעת לחטוף בשתי ידיים.

כמו סגר שנוי במחלוקת שאמור להכריח אותנו לחזור לתוך הבתים, תקופת חגים ויותר מהכל - הגעגוע לבית.
זאת תקופה שבה כל אחד חוזר לבית שלו. זה שגדלנו בו וזה שנמצא בתוכנו, השורשים שלנו. הגעתי להורים שלי אחרי חודש וחצי שלא הייתי בבית. מתוך התקופה הזאת שבועיים בבידוד ומאוד התפלאתי על עצמי שבמקום לרוץ אל החברות ולצאת לאיזה קוקטייל בשביל לחגוג את חרותי, בחרתי דווקא לברוח קודם כל לים. עם הלב שלי, ומיד אחרי זה לאמא ואבא. לשורשים.



נכנסתי לחדר שלי אצל ההורים והתחלתי לסדר אותו קצת לקראת החג ולקראת הרגע שכל-כך חיכיתי לו: להיכנס למיטה וחצי הישנה שלי, להקשיב לשקט שכל-כך חסר פה בעיר ופשוט לישון. בשלושה הימים הראשונים אצל ההורים לא הצלחתי לישון, ובלילה הרביעי אני לא בטוחה אם באמת נרדמתי או שפשוט איבדתי הכרה. אלה היו ימים של הסתגלות למקום חדש מבחינתי.
השקט היה שקט לי מידי, הקצב היה לי איטי מידי והמקרר היה מלא לי מידי!

תוך כדי סידור החדר חיטטתי בדברים ישנים שהוחבאו תקופה ארוכה בארון הבגדים שלי. מאחורי וילון של שמלות על קולבים, יש לי מזכרות מהעבר בתוך קופסאות. מכתבים שקיבלתי, מכתבים שעד היום לא שלחתי, יומנים על גבי יומנים, תמונות, וכל מיני חפצים קטנים כאלה שהיו אמורים להזכיר לי כנראה רגעים מסוימים.

כשאנחנו ילדים, אנחנו שומרים דברים מהעבר כדי שנזכור בעתיד. לפעמים זה עובד אבל לרוב זה פשוט לא.    
קראתי את היומנים שלי מפעם. התגלגלתי מצחוק וגם התמלאתי במבוכה ובזיכרונות שהשנים הספיקו להשכיח.
כשישבנו לארוחת שבת, לא יכולתי להפסיק לחשוב על אותה ילדה שקראתי את היומנים שלה. כן זה היה משעשע מצד אחד לראות איזה חיה בסרט הייתי אבל משום מה, בהסתכלות כנה על הילדה שהכפה לאישה של היום, מה השתנה? לא הרבה.

"טוב מתוקים אני זזה לישון" אחותי דיווחה וקמה מהשולחן.
"כן אני גם אזוז כבר מאוחר, תודה על הארוחה!" הצטרף אליה אחי.
אחותי הלכה עם כוס תה לחדר, אח שלי הלך עם הכלב שלו לדירתו ואני הלכתי לשטוף כלים בתהייה האם מתישהו בחיים אנחנו באמת משתנים? או שההפקה פשוט מחליפה שחקנים?
אותה ילדה שכתבה את היומן הראשון בגיל 11 עם שגיאות כתיב איומות, בגיל 14 כתבה יומנים עם סיפורים די דומים. שנים אחרות, שחקנים שונים, אותו תסריט.

כל שנה מחדש אותה הילדה הכריזה בפני היומן שלה שכנראה הכירה את אהבת חייה! התרגשות ולבבות שמקשטות את הדף בצבעים של מרקרים זוהרים. ואז, כמה עמודים אחרי זה: "מה עובר עליו הוא קצת השתנה" והזכירה גם את המקרים המוכרים מכל: "היום שוב פעם חבורת הבנות הזאת התעלמה ממני, עשיתי משהו רע?"
ועוד הרבה דברים שקראו לי אי שם בעבר ועדין הרגישו די מוכרים גם בהווה. חוויות שרצות על אותם קווי דמיון רק שהפעם הם יחד עם יין, בגרות , וואצאפ וטיפה יותר פאסון.

את הילדה שהייתי לא אוכל לשנות, היא בעצם הפכה אותי למי שאני היום. ובתקופה כזאת שעסוקים בהרבה תיקונים, שינויים ובעבודה על האדם שהפכנו להיות עם בוא הזמן, האם אפשר לעבוד ולתקן את האדם שהיינו בעבר?

בחיים, יש אירועים מסוימים מתרחשים לעיתים רחוקות, וכשהם קורים יש להקדיש אליהם תשומת לב מיוחדת- כמו זה שקרה השבוע כשבעצב רב נפרדנו ממירית הררי ז"ל אישה שללא ספק השאירה כאן חותם עצום ושינתה לכולנו את ההסתכלות על החיים וגרמה לנו לעצור רגע ובאמת לחשוב. איכשהו כולנו הרגשנו קרובים אליה, כמה קסומה ומופלאה את יכולה להיות כדי לגעת בכל-כך הרבה לבבות? השבוע קראתי את הריאיון האחרון שלה ב"לאישה". לא יכולתי להפסיק לקרוא אותה, זה הרגיש כאילו הייתי שם והיא ידעה בידיוק מה אני צריכה לשמוע. באחת השאלות היא נשאלה: "מה מירית של היום הייתה אומרת למירית של פעם?" והיא ענתה: "פחות להתווכח עם המציאות ולא לקחת ללב. הייתי אובר רגישה ולא ידעתי לקחת את החופש שלי מתוך הכבלים, הייתי לוקחת את החופש שלי במנות גדולות יותר."



אולי אי אפשר לתקן את מה שהיינו, אבל מה שכן אפשר לתקן את הפרשנות, כמו להחליף עדשה. בהבנה כנה ורחמנית שהדברים קראו פשוט כמו שהם היו צריכים לקרות, גם אם לא הבנו את זה בזמן אמת.

בחשבון נפש של ממש, לקראת יום כיפור, אני כן מצטערת, אתוודה ואעבוד על דברים שפגעו באנשים סביבי, שפגעו בי, שפגעו בדרך שלי. על דברים שפגעו בערכים שלי, בעקרונות שלי. אבל עם העבר שלי? איתו למדתי לא להתעסק יותר, השלמתי איתו. וזה בזכותה, בזכות מירית.

שיהיה לכולנו חזרה נעימה לבית, חשבון נפש מעצים וכמובן - צום קל.
ממני אליכם, עם המון סליחה ואהבה-
שניה