הכחשות קשות

כשאת נמצאת בתוך סדר יום שבו הבלבולים, הדאגות והשינויים תופסים לך את כל הלו"ז, כל מה שאת צריכה זה שנ"צ ספונטני באמצע השבוע ושיחת טלפון אחת טובה שתוציאו אותך לרגע אחד מהעולם שנשאבת אליו אל תוך סדר המציאות.

שיחה כזאת פשוטה וקלילה עם אמת שרק ילדים יודעים להוציא. ילדים ויודה. שנכון יותר לרשום את השם שלו יהודה אבל כולם קורים לו יודה. גם הוא.

יודה הוא חבר שלי, חבר שלא מוצאים בהרבה מקומות, ולעיתים לצערי לא שמים לב אליו. הוא עבד בחדר אוכל באותה חברה שאני עובדת בה היום מהבית, רק שהוא יצא לחל"ת בלי תשובה מתי יחזור ממנה לחזל"ש.



יהודה בן 45, והוא על הספקטרום האוטיסטי. הוא לגמרי יכול ללמד הרבה מאיתנו על החיים. אין לו ילדים והוא גר עדיין אצל אמא שלו עם אחותו שגם כמוהו. עם הזמן הכרתי גם את אמו דרך השיחות טלפון שהוא נוהג לעשות אחת לכמה זמן איתי מהטלפון הקווי בבית אימו. פעם השיחות מיודה היו בתכיפות של אחת לשבוע אבל גם על יודה עברו שינויים והוא לפחות יודע לשמור על קשר.

השיחה החודשית הזאת הגיעה אחרי שהתעוררתי משנ"צ ספונטני בצהריי יום רביעי, אחרי שהמחשבות והדאגות המעייפות שנמצאות אצל רובנו בתקופה כזאת ניצחו והרדימו אותי לישון. הוא התקשר בדיוק איך שפתחתי את העיניים, הסתכלתי על המסך ולא ידעתי אם יש לי כוח לזה עכשיו אבל לא יכולתי לפספס את ההזדמנות לשמוע מהחבר הוותיק שלי.

"שניה מה נשמע? זה יודה".
הוא כל שיחה דואג לוודא שאני מזהה שזה יודה החבר שלי מדבר איתי ולא כל יהודה אחר.
"היי יודה חבר שלי מה שלומך? מלא זמן לא דיברנו!"

ניסיתי להסתיר את הצרידות מהקימה של 20 דקות חסד של שינה באמצע היום. אבל יודה לא התרגש מידי וישר ניגש לעניין. הוא סיפר לי על זה שנמאס לו שהוא לא חוזר לעבוד ושהוא רוצה למצוא עבודה חדשה והציע לי שנתחיל לעבוד שנינו במפעל של אריזות קרטון כדי שנוכל לחזור לעבוד ביחד. צחקתי ואמרתי לו שזה רעיון מהמם ושכל מה שהוא ירצה להיות הוא יהיה רק אם ירצה בזה באמת, אבל בלי להתייחס להצעה המפתה שגם אני אעבוד שם.

יודה יודע והוא גם מרגיש. בדיוק כמו שילד מרגיש. הוא שמע את זה, את הקול שלי שעסוק בלהשמיע שהכל בסדר. וככה בלי שום הכנה, הוא אמר את זה : "אוי מסכנה, אני יודע שאת עצובה. קשה לך ממש הגעגוע אליי אה שניה?"  זה היה כל כך חמוד ואמיתי שלא יכולתי שלא להסכים.
אולי אני באמת מי שנשאבת למחשבות ולדאות שלה יותר מידי היא באמת מסכנה?



השיחה עם יודה החזירה אותי לקרקעית המציאות. או ליתר דיוק לאנשים שרוצים שנחיה בה.
העולם אומר לנו להיות מציאותיים כל הזמן, אבל מה קורה כשהחיים במציאות פירושה בשינויים, בכאב או בפחד? ולא רק בעבודה מסודרת, שגרה, משפחה וחברים? אם מנגנון הגנה יכול לעזור לנו בעתות מצוקה, כמה זמן עוד נצטרך להתעלם ממנו, לשים קוד שישתיק אותו ולהמשיך במציאות?

בחיים קורה שאנחנו מוצאים את עצמנו בצומת דרכים. כל כך הרבה דרכים, כל כך הרבה מעקפים, בחירות, כל כך הרבה החלטות וכלכך הרבה טעויות. בזמן הנסיעה בכביש הזה שנקרא "החיים" או "מי שאנחנו מקווים להיות" קשה לי שלא לשאול בקול מתבכיין "נו הגענו כבר?" אבל הוויז משנה לנו כל פעם מחדש את המסלול כי פספסנו שוב את היציאה שהיינו צריכים לצאת בה, אבל הוא ממשיך עם הדרך החדשה אל היעד המבוקש.

יודה לא מכחיש דבר, הוא חיי את המציאות שלו כמו שהיא. ואולי הדבר שהכי אפשר ללמוד מאנשים כמו יודה הוא שהכחשת העובדה שחיינו משתנים תהיה ילדותית. אולי הדרך תתארך מעט אבל היעד כבר נמצא בתוך המערכת.
"תודה יודה, זה כל כך עושה לי טוב לשמוע ממך! אני כבר מחכה לשיחה הבאה.."

ניתקתי את השיחה, הסתכלתי על המסך וחייכתי. הוא ידע בדיוק מה הייתי צריכה עכשיו,
מנת אספרסו חזקה וכפולה של המציאות.