בסיבוב

"אפשר ללמוד מכל אחד משהו" אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי. והיא צודקת. היא תמיד צודקת. ולכן, כשהיא סיפרה לי על סדנת כתיבה בזום מפי אחת הסופרות ילדים היותר מוערכות שיש היום בקהילת הסופרים אמרתי לה בהתחלה "מה הקשר?"
אבל אמרתי ישר "נשמע שונה, אבל מגניב".

באמת, בחדר הקטן שלי, בדירה שלי התרחש השיעור הראשון. פעם ראשונה שיכלתי להבין על מה כולם מדברים ומה הילדים והסטודנטים עוברים היום ושמעו – לא פשוט. במיוחד לכאלה עם הפרעות קשב כמו שלי זה לא פשוט. ראיתי לאט לא את שאר המשתתפים בסדנא מתחברים ומצטרפים אליי לחדר הקטן שלי בדירה שלי, יושבים וממתינים לקסם שיתחיל...והוא התחיל:
"....ואני התחלתי לכתוב לילדים לגמרי במקרה, והיום אני שמחה להעיד על עצמי שאני סופרת מצוינת! קיבלתי את פרס לאה גולדברג, וקיבלתי את פרס ביאליק וזכיתי לאות הוכרה מאת המחזאי...ואני בכלל לא ידעתי לקרוא ולכתוב עד כיתה ג'!"



פה כבר התעוררתי. יש גבול להתנשאות גברת סופרת מוכרת חשבתי לעצמי בראש. עד כיתה ג' לא ידעת קורא וכתוב גברת סופרת? ואאלה? ממש טרגי, איך היה לחיות עם הקיפוח, עם המידור כל אותם השנים? הילדים בכיתה היו מתנשאים מעלייך עם ספרים של עמוס עוז? כי הספרים היחידים שידעתי לקרוא בכיתה ג' היו מחברות המדבקות של "קטנטנות" ו"סופרגול".
והיא המשיכה לדבר, ואני המשכתי לכתוב את מה שאני רושמת כאן, וגם התעניינתי במה שהיא אמרה אבל יותר מהכל שמתי לב למשהו שונה אצלי.

למה אני כל כך עצבנית וצינית אפילו אם זה רק בתוך הראש שלי? ממתי נהייתי אדם כלכך שיפוטי ולא רק כלפי עצמי? אולי זה עוד כעסים שיש בי מהילדות שלא כמוה ידעתי לקרוא ולכתוב לא עד כיתה ג' אלא עד כיתה ה' כי הקצב שלי היה איטי יותר, אולי זה כי אני עוברת חודשים שהביאו איתם קשיים גם בזוגיות גם בקריירה וגם בביטחון העצמי והדרך הקלה ביותר היא לשפוט את כל הסביבה שלי חוץ מאת עצמי. מה קורה לי?

תהפוכות החיים קוראים לזה. כמו הסביבון של חנוכה ככה גם החיים שלנו. פתאום מסתובבים, פתאום מתהפכים, פתאום משתנים.. השינויים האלה שקוראים לנו בחיים ככה פתאום מאיפה הם נופלים עלינו? איך מישהי לא ידעה לקרוא ולכתוב עד כיתה ג' (רחמנא ליצלן) והיום היא אחת הסופרות ילדים היותר גדולה בשוק הסופרים? מעבירה הרצאות, סדנאות וקוטפת כל תואר אפשרי?
אדם לא יכול להבין כנראה למה כל התהפוכות והסיבובים האלה קוראים לו, וגם אני כשהמציאות שלי השתנתה, והעבודות הוקפאו, והצילומים נדחו, והלב נשבר.. הרגשתי שהעולם שלי עושה עליי סיבוב גדול מידי מכדי שאצליח לעצור אותו בזמן לפני שאפול. ואז מגיעות לידייך שתי אפשרויות.



האחת: לתת לעצמך ליפול. והשנייה: אחריות עצמית
יצר הישרדותי כזה שגורם לך לפעול ולא משנה מה זה יהיה, העיקר שנמשי לזוז כדי לא ליפול.
ואלו הם הבחירות שלנו. במה אנחנו בוחרים? בחירות זה דבר באמת קשה, כל יום אנחנו בוחרים בערך שלושת אלפים בחירות שמתוכם בערך רק 270 על אוכל. מה אני אוכל? איפה אני אוכל?
אולי הבחירה הראשונה שלנו היא באמונה שכל מה שקורה לנו הוא מסיבה מסויימת. למרות הכל, סיבוב הוא בעצם סוג של תנועה, הוא מזיז אותנו מהמקום הקבוע והרגיל שלנו אל מקום של שינויי, של הסתגלות חדשה, של אופציות חדשות ולכו תדעו לאן תגיעו בזכות אותו סיבוב.


וכמו שאמא שלי אמרה – "מכל אחד אפשר ללמוד" , גם מסביבון אפשר ללמוד.
לאן הסיבוב הבא ייקח אותנו? על איזה אות הוא ייפול? זאת המשאלה שלנו.
ואנחנו רק צריכים להמשיך להאמין ולקוות.

ממני אליכם, עם המון אהבה
שניה.