אולי בשנה הבאה

תקופת חגי תשרי. אולי התקופה הכי ישראלית שיש אם שמים בצד את יום העצמאות, מריחים חופש בכל מקום, כאילו חזרנו לרגע לחופש הגדול, לקיץ ותחושת החופש שהייתה לנו ממש לפני רגע, כאילו המורה לא נתנה לילדים מיליון עבודות, כאילו לא חוזרים מחר לצבא, כאילו הראיון עבודה לא מלחיץ אותנו, כאילו לא התחילו למכור את קולקציית החורף כבר בחנויות. רק בכאילו. בתקופה הזו הסופרים תמיד מפוצצים ומשום מה כולם תמיד חוזרים מהם עם המשפט של: "לא היה כלום, כנראה סיימו הכל לפני שהגעתי". ואני שואלת, מי סיים? אם לכולם לא נשאר דבר, יש איזה אדם שבא ואוסף את המוצרים לפני שכולם מספיקים? או שמראש הסופר עושה לנו תרגיל מסחרי כלשהו כדי שנמשיך לחזור אליו?

אנחנו קונים עוד סטייק ועוד קבבים, חבילת חיסכון של חומוס ועוד חבילת פיתות שחס וחלילה לא יחסר כלום! כי הרי כבר עשינו קנייה של 900 שקל במקרה הטוב, עכשיו זה רק ההשלמות. כי הרי אנחנו מתלוננים על  העומס ועל התורים, על הפקקים ועל זה שאנחנו צרכנים פראיירים ושמרמים אותנו אך למרות כל זה אנחנו ממשיכים לקנות, כאלה הם הישראלים. כי הרי ארוחת חג אחת לא מספיקה לנו, צריך שתיים, פלוס על האש שיסגור כמו שצריך את החג ואת העורקים ואז יש חג שני וכדי שהוא לא ירגיש תחושת קיפוח גם בו אנחנו לא חוסכים. אז התרבות שלנו בעצם מבוססת על אוכל וצרכנות? גם, אבל לא רק.

היא מבוססת גם על משפחתיות, כי מי יאכל את כל האוכל הזה אם לא המשפחה שלנו? היא מבוססת על אהבה, כי אוכל עושים באהבה או שלא עושים בכלל, היא מבוססת על יחד ואחדות, על אותו הסיפור שאבא מספר לך כל חג על זה ששלחו אותו בקיץ לקיבוץ שילמד מה זה חינוך ובמקום ללמוד הוא בחר להתגנב שם לבריכה, על המרמור של סבתא "למה אנחנו לא אוכלים?", כי גם אחרי שתי מנות שלמות וכל הסלטים והמנות פתיחה זה לא מספיק לה, היא מבוססת על רצון שיהיה שלום, שלום בית, שלום אזורי והויכוחים האין סופיים עליו, היא מבוססת על תקווה ואופטימיות שיהיה יותר טוב כי תמיד צריך לשאוף לשם, היא מבוססת על קניות ואז לגלות שחבר שלך קנה את אותו המוצר בחצי מחיר ועל תחושת הפראייריות שאנחנו כה אוהבים להיתקע עליה, היא מבוססת על נופים מדהימים וטיולים חווייתיים, על צבא וערכים, על ציונות, על "פעם היה פה יותר טוב" בלי לזכור שגם פעם היה פעם וצריך לעבור הלאה, על סיפורי דורות, על ריכולים, על שידוכים, לרווק/ רווקה של המשפחה, על הפיכה של ריב למקצוע והפיכה של חיבוקים ונשיקות למשרה שנייה, היא מבוססת על שמחה ואירועים, על ירידות בלתי פוסקות על המקום שאתה גר בו וברגע שתצא ממנו תגן עליו בכל כוחותייך כאילו הקמת אותו במו ידייך.

היא מבוססת על אנשים. שונים אחד מהשני, דעות ותרבויות שונות, סבים וסבתות שהגיעו ממקומות שונים, שכל אחד מאמין במשהו אחר ומביא את ה'אני מאמין' שלו והדבר היחיד שגורם לזה לא להתפוצץ לאלפי חתיכות הוא העובדה שכולם בחרו לחיות ולהישאר כן, בישראל.

אני אמנם לא אוהבת את תקופת חגי תשרי, אבל היא מזכירה לי כל שנה כמה אני אוהבת את הארץ הזאת ויותר מזה, אני אוהבת את המשפחה שלי.

השנה הזו היא שונה, אחרת, כבר חגגנו את פסח לבדנו או עם המשפחה הגרעינית בלבד, בלב כבד בלי סבתא וסבתא, התקופה הזו גרמה להרבה דברים להתגמד ושינתה את העולם הקטן שלנו ואת העולם בכלל מן הקצה אל הקצה.

עוד חג שנחגוג לבד, מינוס חיבוק, מינוס נשיקה, חוסר מגע שהפך את חלקנו לאנטי-סוציאלים והפך להיות דבר שבשגרה. הישראליות לא התנתקה מאיתנו היא פשוט נחה לה בינתיים מחכה שנחזור בכל עוצמתנו או שמא יגידו אנשים כי היא יותר עוצמתית ובועטת מאי פעם. זוהי תקופה של חשבון נפש ושמחה, גם אם בצורה מצומצמת וצנועה יותר ממה שאנו רגילים.

ואני? שלא חיבבתי את חגי תשרי עם רצון עז לברוח לחו"ל השנה אני מתגעגעת לכל הרעש וההמולה, מתגעגעת למשפחה, גדולה או קטנה.

אז אני לא אסיים בתקווה ש.. או יהיה בסדר.. אבל אולי בקרוב נפסיק לשבת במרפסת ונספור ציפורים נודדות במקום אחר, אולי בשנה הבאה, מי יודע?