פרשת כי תבוא: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת השבוע מפי הרב דוד הכהן שליט"א: "קבצן", כך קראו לו הבריות. שמו כשם פרנסתו- משוטט מבוקר ועד ערב, מקבץ את רחמי הבריות, ובסופו של יום, מצליח לחזור הביתה עם פדיון של כמה פרוטות, המספיקות למחיה ליום אחד.

אילולא מידת הרחמנות, לא היה זוכה לקבל אפילו אגורה שחוקה בגלל אופיו הכעסני וכפיות הטובה שהיתה מנת חלקו. מעולם לא שמע אותו אדם אומר: "תודה". זו פשוט לא היתה קיימת בלקסיקון שלו. גם חיוך קל לא הפציע על פניו, כשחנן אותו אדם נדיב בשטר מכובד.

לא, הוא לא היה ביישן. הצעקות שהדהדו ברחבת השוק, כשאחד מבעלי החנויות דרש ממנו תשלום בעבור שלושת התפוחים שלקח, לא היו צעקות של ביישן. מנוסה היה בהפחדתם של בני העיר. ואם איתרע מזלם ונתקלו בו, העדיפו לפתוח את ידם ולנעול את פיהם, שלא ייפלו בטעות לתוך פיו של ה"קבצן".

אחד היה, שריחם עליו באמת ובתמים. הוא ראה את האיש שמאחורי מסכת ה"קבצן". הבין שהמרירות המפעפעת בקרבו היא הגורמת לו לשדר נוקשות, להיות דוקרני. בכל פעם שהיה הקבצן עובר בפינת הרחוב שבה עמד דוכן הפיס שלו, היה מזמין אותו להיכנס פנימה, מוזג לו משקה חם או קר, בהתאם ליום, דוחף לידו פרוטה קטנה ומברך אותו בחום.

גם אדם זה לא שמע מעולם מילת תודה, אבל הוא המשיך לקרבו בחום. ידע בליבו שזה המקום היחיד בעיר שבו מאירים פנים לאיש מסכן זה.

מדי פעם היה פונה אל ה"קבצן" ושואל: מדוע לא תקנה כרטיס פיס? אולי יתמזל מזלך ולא תצטרך לקבץ נדבות? התגובה התמידית היתה סירוב: "לחם לאכול אין לי, על כרטיס פיס אתה מדבר? מניין יש לי כסף?!" היה מתרעם.

אך הוא לא התייאש. באמת האמין שייתכן שיתמזל המזל והאיש יזכה. צריך רק לנסות.

כשעמד סכום ההגרלה על ארבעים מיליון, החליט שהפעם יקבל ה"קבצן" את ההזדמנות בעל כורחו. חייבים לעזור לו, אמר לעצמו, וניגש להציע לקבצן הצעה שאי אפשר לסרב לה.

"שמע, ידידי, אני אתן לך כרטיס הגרלה על תנאי. כלומר, אם זכית שילמת, לא זכית לא שילמת". ה"קבצן" עשה עצמו כמי שמהסס: "נו, אם אתה רוצה כל כך, שיהיה. תן לי את הכרטיס".

קיפל את הכרטיס, הכניס אותו באחד מקפלי מעילו והמשיך בקיבוץ נדבות.

מספר ימים חלפו. בחצות הלילה של אמצע השבוע נערכה ההגרלה הגדולה. המספר שזכה בפיס פורסם חיש מהר. המונים אצו לבדוק את התוצאות. גם בעל דוכן הפיס בדק, ומצא שכרטיסו של ה"קבצן" הוא הכרטיס הזוכה.

טלפון לא היה בביתו של ה"קבצן", אך הוא לא רצה לדחות את הבשורה הנפלאה ליום המחרת. אם באפשרותו לגרום ללילה מאושר בחייו של אדם, הוא רוצה לעשות זאת.

בחוץ שרר כפור אימים. פתיתי שלג כיסו את הקרקע במעטה חלקלק, הרוח צלפה בפנים. בהחלט לא מפתה לצאת. מה גם ש"הקבצן" גר בקצה השני של העיר, במקום שהוא ספק עיר ספק כפר.

אך ליבו הכריח אותו לשמח יהודי, לגרום לו אושר.

כך בוסס בשלג במשך שעה ארוכה. אפו הפך זה מכבר לשלגון, ורגליו סוחבות בקושי. קר לו, אך הוא הולך לחמם את ליבו של ה"קבצן".

בקושי רב הוא מוצא את הבית, ליתר דיוק, צריף עלוב. מפלס דרך בתוך ערמת גרוטאות, מטפס על כמה מדרגות ברזל חורקות ודופק על הדלת. תחילה בקצב חלש, משאין תגובה, מגביר הוא את קצב הדפיקות עד שה"קבצן" מתעורר.

"מי שם?" נשמעת השאלה.

"זה אני, מדוכן הפיס. פתח לי, אני קופא מקור".

"מה אתה רוצה?"

"רק תפתח לי, ואגיד לך הכול", מתחנן בעל הדוכן על נפשו.

האיש שמעבר לדלת מתעקש שלא לפתוח.

"זכית בפיס, אתה מיליונר, ידידי. רציתי לבשר לך את הבשורה הטובה. פתח לי כבר, אני קופא".

הדלת נפתחת כדי סדק צר, רק האף מציץ החוצה.

"איני מבין איך אתה מעז לדפוק בשעה כזאת?! מילא, כולם חושבים שאני סתם קבצן... אבל אתה, אתה הרי יודע שאני מיליונר, אז איך אתה מעז לדפוק אצל מיליונר כמוני באמצע הלילה?!"...

בפרשתנו פרשת כי תבא התורה מדברת על יהודי שמביא ביכורים לכהן בבית המקדש. אומרת התורה:

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (דברים כו. ג)

אומר רש"י ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה: (רש"י)

מהי התכונה החשובה ביותר לאישיותו של האדם? ומהי התכונה הרעה ביותר? לפחות לפי דעה אחת, אלו הן מידות הכרת הטוב וכפיות טובה. האדם הזוכר תמיד את מי שגמל לו טובה, לעולם לא יחטא לאלוקיו.

"ואילו כפוי הטובה הוא הגאוותן, זה שמתבייש להודות כי הוא צריך טובה מאדם אחר, ובליבו הוא אומר כי הוא האדם הכי חכם וגיבור בעולם."

והמדרש אף הוא מתבטא בצורה דומה: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא."

פעמים רבות בתורה אנו נתקלים ברעיון זה, החובה להכיר תודה והאיסור להיות כפויי טובה. הדבר אף מוצא ביטוי משמעותי בספרי ההלכות המורות לאדם כיצד להתנהג בחיי היומיום.

מתברר כי מידת כפיות טובה היא עתיקת יומין וגילה כגיל היקום עצמו. הראשון שהיה כפוי טובה היה לא אחר מ...אדם הראשון בכבודו ובעצמו.

היה זה לאחר חטא עץ הדעת, כאשר בורא העולם פנה אל אדם הראשון ושאל האם הוא נכשל ואכל מפירות עץ הדעת.

אדם הראשון השיב:

"האישה אשר נתתה עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל".

אכן, הייתה זו חוה שנתנה לו לאכול מפרי העץ, אך אדם לא הסתפק באמירה כי האישה נתנה לו לאכול מן הפירות; הוא אמר כי הייתה זו האישה אשר נתתה עמדי, כביכול אתה – בורא העולם – אשם גם בכך שנכשלתי בחטא שכן אתה נתת לי את האישה.

כמובן הייתה זו כפיות טובה מן המדרגה הראשונה. בורא העולם ברא את האישה שתהיה עזר לאדם, אך ברגע שהוא לא הצליח להתגבר על יצרו הוא מיהר להפנות אצבע מאשימה כלפי האלוקים.

ידועה השאלה המפורסמת: מאחר שכבר נגזר על עם ישראל להשתעבד בגזרת בין הבתרים, מדוע מגיע למצרים עונש, הרי הם בסך הכל קיימו את רצון הבורא? ומיישבים שבברית בין הבתרים נאמר "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית טו, יג), אך לא נזכר באיזו ארץ ישתעבדו. והיה על המצרים להימנע מלשעבדם ולהותיר זאת לעם אחר, אחרי שהם חייבים לעם ישראל הכרת הטוב שאין כדוגמתה על שיוסף אביהם הציל את כל ארצם מרעב.

אך המצרים לא רק שלא הכירו טובה, אלא כפרו בטובה, כמו שנאמר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (לעיל א, ח). וצריך להבין שגם אם היה זה מלך חדש ממש, וכי באמת לא שמע על מלך בשם יוסף שהביא ברכה עצומה למצרים שנים מועטות קודם לכן? איך הוא מֵעֵז להתנכר ולהתאכזר כך לצאצאיו?

ואכן, חז"ל במסכת עירובין (נ"ג ע"א) מתייחסים לשאלה זו, ועונים שפרעה לא באמת לא ידע את יוסף, אלא "דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל" (=עשה עצמו כאילו אינו מכיר את יוסף). כל עוד יוסף חי, חשש פרעה שיגלה יוסף שהוא יודע שפה נוספת יותר ממנו, ולכן נהג בו בכבוד. אולם ברגע שיוסף הלך לבית עולמו והסתיימו נגיעותיו האישיות, הוא התכחש למפעליו העצומים של יוסף למען הממלכה, וכפר בטובתו. הוא התעלם בצורה מוחלטת מהעובדה שיוסף הוא זה שהפך את מצרים למעצמה הגדולה ביותר בעולם, ואת שלטונו של פרעה לשלטון מוחלט עד שכל אדמת מצרים ותושביה נמכרו לו. פרעה כפוי הטובה, לא רק שאינו מודה לצאצאיו של יוסף, אלא משיב להם רעה תחת טובה, מתנכר להם, מנסה להמעיטם ומענה אותם. זוהי כפיות טובה נוראה!

מכאן, אומרים חז"ל, הידרדר פרעה ביותר עד שהגיע לכפור בטובתו של הקב"ה ולומר "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (לעיל ה, ב). וחז"ל ממשילים זאת "למי שרגם איקונין (אנדרטה) של מלך, לקחו ושיחררו אותו, למחר רגם את המלך עצמו... שכל הכופר בטובתו של חברו, למחר הוא כופר בטובתו של קונו" (שמות רבה א'). מי שאינו מרגיש את החובה המינימלית להכיר טובה לחברו, הוא אדם כזה שבטוח שחייבים לו הכל, ומדוע שיחוש את חסד ה' עמו?

מה היה סופו של פרעה? - כל ארצו חלפה מן העולם.

כאשר אשת פוטיפר מפתה את יוסף הצדיק, הוא נזעק ואומר: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית לט, ט). המלים "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת", ו"חטאתי לאלוקים", הן בעצם אותה משמעות. מדוע כפל יוסף את דבריו?

מבאר האלשיך הקדוש: יוסף מדבר כאן על שתי דברים: "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת" - להיות כפוי טובה לבשר ודם, שאם כה אעשה, אהיה גם כפוי טובה לה', "וחטאתי לאלוקים".

ומפני כך, כשנס יוסף מפניה, הוא עזב בגדו בידה, ולא נאבק עמה לחטוף מידה בכח את הבגד, למרות שבזה העצים את העלילה נגדו, וכפי שכותב הרמב"ן (בראשית לט, יב), שמכוח רגשות הכרת הטוב שנתנה לו אכסניה בביתה, לא היה יוסף מסוגל לעשות לה כזאת, "לכבוד גבירתו לא רצה להוציאו מידה בכוחו הגדול ממנה והסיר אותו מעליו".

ואותו יוסף, כאשר הוא שולח את אשר על ביתו לרדוף אחרי האחים, הוא פוקד עליו לשאול אותם "למה שילמתם רעה תחת טובה" (בראשית מד, ד). ומדוע לא שאלם שאלה עניינית פשוטה: ''למה גנבתם את גביעי?''. הגאון רבי אברהם מנחם רפא זצ"ל (מחכמי איטליה) בספרו ''מנחה בלולה'' לומד מכאן כי גדול עוון כפיות טובה מעוון של גניבה בידיים...

יציאת מצרים הייתה אחד האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל. מעם של עבדים הנתונים לחסדי פרעה האכזר, בניסים גלויים העם השתחרר, יצא לחירות, קיבל את התורה על הר סיני ונסע במדבר במשך ארבעים שנה תוך שהוא רואה ניסים ונפלאות.

עם זאת, העובדה שהעם קיבל את כל צרכיו על מגש של כסף גרמה לו לפעמים לשכוח את ידו של האלוקים שהגינה עליהם בכל אשר ילכו.

דבר זה אירע כמה פעמים במשך נסיעתם במדבר.

זמן קצר לאחר היציאה ממצרים הגיע העם לרפידים שם לא היה להם מים לשתות. העם הצמא התלונן על משה רבינו ואף שאל: "היש ה' בקרבנו, אם אין?"

זמן קצר לאחר-מכן הופיע עמלק ונלחם בעם. המדרש מציין כי כפיות הטובה של העם היא זו שהביאה עליהם את מלחמת עמלק. "משל לאדם שהרכיב את בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי! והוא נותן לו. וכן שניה, וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו."

בהמשך הנדודים במדבר, עם ישראל קיבל את המן – לחם שירד מן השמיים וסיפק את כל צרכיהם. אך בשלב מסויים, במקום להודות על הלחם הניסי שהם מקבלים מדי יום, הם הכריזו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל!" כעונש על כך שלח בורא העולם את הנחשים שהרגו רבים מהם.

מה גורם לאדם להיות כפוי טובה? מידת הגאווה הטמונה בליבו, היא הדוחפת אותו להאמין שכל הצלחותיו הן פרי ה'אני' שלו. ואילו, בכל כשלון שיצא מתחת ידו יאשים את זולתו. הגאווה גם מונעת ממנו להכיר טובה לזולתו, מפני שבכך הוא מודה שהוא זקוק לחסדי אחרים, ואינו יכול להשיג את הכל בעצמו. כשאדם מכיר טובה לזולתו, נוצר אצלו שעבוד לאותו אדם, דבר העומד בניגוד למידת הגאווה.

אדם הראשון שלא רצה להודות בכישלונו, תלה את חטאו בבורא, שכביכול, כפה עליו את קבלת האשה, שהיא זו שגרמה לו לחטוא.

גם אצל בני דור הפלגה נמצאת אותה מידה. מי שיש לו את מידת הכרת הטוב, ככל שהקב"ה מיטיב לו, הוא מרבה לשעבד את עצמו לנותן הטוב.

כיצד אנשים כה חכמים כאנשי דור הפלגה, מסוגלים להגיע לכפירה ולמחשבה מוזרה שבכוחם להילחם בבורא? בודאי הדבר נובע מכפיות טובה ששורשה נעוץ בגאווה.

בני דור הפלגה, שהיו הדור העשירי למבול, היו צריכים להודות לה' שעזר להם לבנות את העולם מחדש. אם לא עשו כך, אלא עשו את ההיפך הגמור, ברור שהדבר נובע ממידת "כפיות טובה".

נפש האדם הינו מורכב ביותר. יש בה כוחות רבים, שונים ומנוגדים. יתכן שיהיה האדם בעל חסד מצד אחד, ואכזר מצד שני. כך נוצרת תופעה מעניינת. יתכן שהאדם מוכר כאיש טוב ומיטיב, "בעל חסד" שאין שני לו, כולם אומרים עליו שהוא ממש מלאך, ואילו כלפי הוריו או אשתו, הוא יתייחס באופן גרוע. גם כמלאך אך מלאך חבלה. ואנו עומדים ומשתאים, כיצד יתכן הדבר? איך יתכן שאדם יהיה דו-פרצופי? כל מכיריו, לאורך שנים ארוכות, מכירים אותו כאדם רגוע ושקט. ואילו בבית, הוא אדם חסר מעצורים?

הסיבה לכך היא: כשהוא גומל חסד לאנשים, הוא לא משפיל את עצמו, אדרבא, הדבר מרומם אותו בעיני עצמו, ומעלה את ערך מידת הגאווה הטמונה בו. אולם אותו אדם אינו מוכן לגמול חסד להוריו או לאשתו, ואף לא להתנהג עימם באופן שוויוני, מפני שבכך הוא מודה שהוא חייב להם. לתובנה זו מתנגדת מידת "כפיות הטובה" המקננת בקרבו.

תיקון מידת כפיות הטובה מתחיל בתיקונה של הגאוה השוכנת במעמקי הלב.

בפרשתנו אנו קוראים על הברכות והקללות בהר גריזים ובהר עיבל. במסגרת הקללות מפורטים 12 איסורים הפותחים במילה "ארור". הצד השווה לכולם, כפי שהסבירו המפרשים, הוא היותם עבירות הנעשות בסתר, הרחק מאור הזרקורים. לדוגמה, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה... ושם בסתר", "ארור מסיג גבול רעהו" – שזהו גזל שאינו מורגש, או איסורי עריות בתוך הבית. אחד האיסורים הללו מופיע בפסוק: "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דברים כז, טז).

מיקום האיסור בינות לכל ה"ארורים" מלמדנו שגם עבירת "מקלה אביו ואמו" היא עבירה הנעשית בסתר. אין מדובר כאן באדם שמתחצף להוריו או שפוגע בכבודם בצורה זו או אחרת, אלא באדם שבז להוריו בלבו. זוהי עבירה שבלב.

איסור זה קשה להבנה. וכי מה יעשה אדם שהוריו נראים לו מיושנים, נעדרי השכלה או חסרי ערכים? הרי רק טבעי-הוא שיבוז להם. באה התורה ומתרה באדם: עליך להפנים ולזכור שאלו ההורים שלך! הם אלו שנתנו לך את חייך במתנה, בלעדיהם לא היית בעולם. אסור לך לחשוב עליהם מחשבות שליליות – חובה עליך לחפש ולמצוא או האור שבהם ולהעריך בהם את כל הראוי להערכה. את החסרונות ואת הפגמים תתרץ לעצמך באיזו דרך שתבחר, אך תמיד תנצור בלבך שהם הוריך והם ראויים להערכתך, יהיו אשר יהיו תכונותיהם ואורח חייהם.

התורה מלמדת אותנו שהכרת הטובה הנדרשת מהאדם אינה באה לידי ביטוי רק במעשים. מי שמקלה את הוריו, כלומר שהוריו אינם נחשבים בעיניו, הריהו לוקה בכפיות טובה.

כמו כן יראה האדם להכיר טובה גם לזולת, לחברו שגמלו טוב. הנה מצינו כי רבותינו דרשו "דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר, טרם יתחיל האדם לעמול בתורה צריך הוא לדעת לנהוג על פי כללים מסוימים הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו המכונים ביהדות "דרך ארץ". ולדברי רבותינו יש משמעויות עמוקות לכך. לימדונו חז"ל כי אדם שאין לו דרך ארץ, לא שייך בכלל שיתחיל ללמוד תורה! ללמדך כי דרך ארץ היא תנאי מוקדם ויסודי ללימוד תורה. דומה הדבר לכלי שצריך שתהיה לו צורת כלי ושיהיה בעל יכולת קבול כדי שיהיה ניתן לצקת לתוכו. כך האדם טרם תחילת לימוד תורה חייב הוא להיות בעל קיבולת. אשר על כן, אם נעדר האדם דרך ארץ הרי שאין שום ערך ללימוד התורה שלו. וכך קבעו חז"ל כאשר ביקשו ליצור זיקה בין הנהגת האדם לחברו לבין בוראו ואמרו:                                          

"הכופר בטובת חברו סופו  לכפור בטובתו של מקום". כפיות טובה גובלת עם שחיתות וגסות רוח, משום שמראה במעשיו שהכל שלו, וכֻלם חייבים לו. וכבר אמר שלמה המלך במשלי (י"ז י"ג): "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". וכל זה רק מחמת שאינו מכיר טובה לאנשים, וסופו שלא יכיר בטובת השם יתברך, ויגיע לידי לכפירה.

ההיסטוריה הוכיחה כי כפיות טובה ואי הכרת טובה בין בני אדם הובילו לאי הכרת הטובה של הקב"ה. כך מצינו בפרעה, שאמרה עליו התורה (שמות א' ח'): "ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף". ומה כתיב ביה בסוף (שמות ה' ב'): "מי ה' אשר אשמע בקולו וכו', לא ידעתי את ה"'. פרעה הרשע כפר בטובתו של יוסף, סופו שכפר בטובתו של השם יתברך.

בגמרא במסכת כתובות (סב.): מצינו, שרחל בתו של כלבא שבוע ראתה את רבי עקיבא, שהיה אדם צנוע ובעל מדות טובות, שאלה אותו: "אם אני מתחתנת אתך, אתה עוסק בתורה?" השיבה: שאכן הוא מסכים לזה. עמדה והתקדשה לו במסירות נפש.

אביה שהיה העשיר הגדול סלקה מביתו והדירה מכל נכסיו, והם גרו במתבן - בבית התבן, שם ישנו ועליו אכלו, וחיי צער חיו. רבי עקיבא הלך ונתגדל עד שבא עם עשרים וארבע אלף תלמידים, וכשהגיע רבי עקיבא לעיר, יצאה אשתו רחל לקראתו, נדחפה בין ההמון ורצתה לפֹל לרגליו של בעלה - גדול הדור. באו התלמידים ובקשו לדחפה אחורנית. אך מיד כשראה זאת רבי עקיבא אמר: הניחוה, שלי ושלכם - שלה הוא. מעשה נפלא של הכרת הטוב.

רבי עקיבא מלמד את התלמידים, לא להסתחרר מכבוד או ממעמד, דע וזכור מאין באת, בזכות מי הגעת לאן שהגעת, זכֹר ותן תודה ותכיר טובה למי שעשה עמך טוב.

דוגמא נוספת מצינו בתורה צווי מפורש (שמות נ"ב ל'): "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו". ובמה זכה הכלב שישליכו לו בשר טרפה? מפני שכאשר יצאו ישראל ממצרים לא חרץ כלב לשונו. ורבותינו מביאים מדוע נצטוו ישראל בכסוי הדם דוקא בעופות? מפני שכאשר הרג קין את הבל באו הציפורים והעופות וכיסו את דמו. וכן כאשר באה רבקה אמנו על הגמל וראתה את יצחק, נפלה מעל הגמל ונשרו בתוליה. באו העופות וכיסו את דמה, אמר הקדוש ברוך הוא: "אתם חסים על דמם של הבריות שלא יתבזה. חייכם שאני גוזר בתורתי לכסות את דמכם". הכרת טובה לחיות ועופות היא רק מושג עד היכן הדברים מגיעים, ואם כך הם פני הדברים כמה עלינו להזהר להכיר טובה לבני אדם, ועל אחת כמה וכמה לאבינו בוראנו.

מול האבסורדיות שבכפיות טובה, אנו יכולים ללמוד רבות ביהדות עד כמה חשוב להכיר טובה, לא רק לאנשים שגמלו עמנו טובה אלא אפילו עם חפצים ומקומות שהיטיבו עמנו.

אנו מוצאים רעיון זה כאשר משה רבינו נצטווה להביא על המצרים עשר מכות, כשאת שלושת המכות הראשונות – דם, צפרדע וכינים – היה זה אהרון שהיכה ביאור ובקרקע וכך החלה המכה.

"מפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרון?" שואל המדרש ומשיב: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרו עליך בשעה שהושלכת ליאור, והעפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך."

מספרים על הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שפעם אחת, ישב עם תלמידיו בחצר הישיבה, ושוחחו בענייני עבודת ה'. וכשקמו נטל הרב מטלית והחל מנגב את האבן שישב עליה. לפליאת תלמידיו הסביר הרב, שהוא מרגיל את עצמו להכיר טובה לכל דבר שיש לו ממנו תועלת, וסיים דבריו ואמר: שאם לא יכיר טובה לאבן, בהמשך ירגיל עצמו שלא להכיר טובה לבן אדם. ואם לא יכיר טובה לבן אדם, משם הדרך קצרה גם לא להכיר טובה למי שאמר והיה העולם...

רמה גבוהה במיוחד של הכרת הטוב נדרשת מאיתנו: אפילו כאשר סבלנו צרות צרורות, עדיין עלינו להכיר במי שגמל לנו טובה. בתורה נאמר "לא תתעב מצרי – כי גר היית בארצו." למרות שהמצרים העבידו אותנו בפרך והתעללו בנו, עדיין נאסר עלינו לתעב אותם. רש"י מביא את הסיבה לכך: "שהיו לכם אכסנייה בשעת הדחק." הם אירחו אותנו בארצם, ולמרות שהפגינו כלפינו יחס בלתי אנושי עדיין יש לנו להכיר להם טובה מסויימת.

התלמוד מביא דברים אלו ואומר כי מכאן נובע הפתגם הנפוץ: "בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן."

עדים אנו למציאות שיתכן ועשיתם בשבילם, טרחתם, יצאתם מגדרכם כדי שיהיה להם טוב. והם? בשבילם זה מובן מאליו. על הכרת תודה אין מה לדבר, ויש סיכוי שהם גם ינשכו את היד שליטפה אותם.

אם יש מישהו שהמונח "כפוי טובה" תפור למידותיו, זה ללא ספק יוני (שם בדוי). את סיפור המעשה סיפר לי מנכ"ל החברה שבה הוא מועסק, ואף שחלפו כבר יותר מארבעה חודשים מאותו יום שיוני גמל רע על כל הטוב שקיבל, המנכ"ל עדיין נסער וזועם.

הכל התחיל לפני כשלוש שנים, כשבנו הבכור של יוני אובחן כחולה בסוג סרטן נדיר, ומיד עם גילוי המחלה נזקק למנות דם. בלי להסס ביקש מנכ"ל החברה ממאות העובדים שיתרמו דם ואף יתרימו את בני משפחותיהם.

כבר למחרת שכרה החברה חובשים פרטיים, והעובדים תרמו עשרות מנות דם שהועברו למעבדת בית החולים. במקביל אפשרה הנהלת החברה ליוני להיעדר מהעבודה פעמים רבות. המנכ"ל אף הורה למנהלת כוח האדם להגדיל את שכרו של יוני ולהיעתר מיד לבקשותיו להלוואות.

כשלושה חודשים מאוחר יותר בישרו הרופאים לבני המשפחה המודאגים שבישראל לא נצבר עדיין מספיק ניסיון בטיפול במחלת הבן ולכן הם המליצו להטיסו למרכז רפואי בארצות הברית, מקום מושבו של הרופא המומחה לבעיה זו.

"איך שיוני סיפר לי, לא היססתי לרגע," ממשיך המנכ"ל. "בנוהל חירום כינסתי את ההנהלה בבקשה לאשר גיוס כספי תרומה לבן." כל אחד מעובדי החברה קיבל למחשבו בקשה אישית לתרום, והבקשה גם נתלתה על לוחות המודעות לאורך המסדרונות. "מסכום הכסף שנאסף, בתוספת מענק נדיב מההנהלה הראשית, טסו יוני ואשתו עם הבן החולה, וכל יום מישהו מאיתנו התקשר לשאול לשלומם ואם חסר להם משהו."

בזכות הטיפול שקיבל הפכה מחלת הבן ממסכנת חיים לכרונית. המשפחה שבה לארץ, ויוני חזר למקום עבודתו. "במאי האחרון החליט קומץ עובדים בעייתיים במיוחד שההנהלה אינה מתפקדת כיאות וקרא לעובדים לתבוע את פיטוריה. ועד העובדים, ראוי לציין, לא תמך בדרישה המופרכת הזו מתאר המנכ"ל". 

כשרשימת המתקוממים הגיעה לשולחנו הוא נדהם למצוא בה גם את שמו של יוני. "הסתכלתי על השם פעם ועוד פעם והרגשתי איך אוזל לי הדם מהפנים. סטירת לחי מצלצלת כזאת לא קיבלתי בחיים שלי," הוא אומר. "מזלו של יוני שהוא לא היה על ידי באותו רגע, אחרת הייתי מפרק אותו במכות את כפוי הטובה העלוב הזה."

כל אחד מאיתנו נפגש במהלך חייו עם התנהגות כפוית טובה - מצד בני משפחה, חברים, מעסיקים ומועסקים ואפילו אנשים זרים. "זוהי אחת ההתנהגויות האנושיות הפוגעניות ביותר," "היא מותירה את נותן הטובה מתוסכל, מאוכזב, מרומה ושואף לנקמה". 

להכרת התודה האנושית שבין אדם לאדם ובין אדם לאלוקיו שורשים עמוקים בכל אחת מהתרבויות ומהדתות. "ביהדות זוהי אבן דרך מהותית".  

אדם שומר מצוות לומד כבר מילדותו שהחיים הם מתנת האל ולכן יש לא רק לברך עליהם, אלא גם להודות: על המזון, על הבריאות, על השלמות, על הכל. כבר בהשכמה מצטווה האדם לפתוח בתפילת 'מודה אני.'  

חכמים הדגישו את הצורך בהכרת הטובה האנושית באומרם: 'שלא תהא כפוי טובה, שהוא אינו צריך לך - אתה צריך לו."'

אבל גם האדם שומר המצוות, שמודה לבורא עולם, עלול להפוך כפוי טובה למקורביו. "ליכולת להשיב טוב, קודמת ההכרה שעשו לך משהו טוב, שהתאמצו בשבילך." "אנשים שהם נכים רגשיים אפילו לא שמים לב לטובה שקיבלו ולכן הם לא ערים בכלל לצורך של המקבל בתודה."

כמובן שאדם שזוכר להכיר טובה לכל מי שגמל עמו חסד, אפוף ברגשות תודה תמידיים לבורא העולם על כך שהוא ברא אותו ומעניק לו חיים, פרנסה ובריאות בכל רגע מחייו. לא לחינם הדבר הראשון אותו אנו אומרים עם הקימה מהשינה הוא "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך": הודאה והכרה בחסדיו של האלוקים.

בתקופת בית המקדש, לאחר קציר היבול היו מביאים ביכורים במעמד מיוחד. חלק מן הטקס היה דברים שאמר בעל השדה ובו הוא הודה לקדוש ברוך הוא על כך שהוא הוציא אותנו ממצרים ונתן לו יבול מבורך.

הכרת הטוב הינה אחת המידות הטובות והנעלות שצריך האדם לאמץ לעצמו, כי בזה יש יסודות רבים בחיי היהדות. להכיר בתכלית ההכרה, כי כל מה שזכינו לו הוא כטובה, כחסד ומתנת חינם שהבורא יתברך מרעיף עלינו. ולכן מצוות הדורשות מהאדם לתת מעמלו לאחרים, מביאות את האדם להכיר בעובדה, כי הוא צינור להעברה ממה שחנן אותו ה', ובזה הוא מכיר טובה, לה' שהִרבה את נכסיו או את חכמתו ונתן לו מברכתו. כי אף שהאדם יוכל לתלות זאת במעשיו ובחוכמתו ובהשקעתו, אין הוא תולה זאת אלה במה שזה רצון ה' מחסדו הגדול, ובזה הוא מראה על הכרת טובה מושלמת.

על כן ישים לבו אדם שתהא מידה זו של הכרת הטוב נטועה בו עד שתהא כטבע המולד בקרבו. נדע להוקיר טובה לסובבים אותנו, להורינו מולידנו ומגדלנו, לרעייתנו המסייעת בידנו בחיי היום יום, ולכל מי שגמל איתנו חסד, ובזכות זה נזכה שתמיד רק טוב ישרור בקרבנו.