פרשת חיי שרה: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת חיי שרה מפי הרב דוד הכהן שליט"א: פרשתנו מדברת על מותה וקבורתה של שרה אמנו. אך פלא הדבר שעל מיתתה של שרה התורה לא מרחיבה, התורה מספרת בשתי מילים בלבד "ותמת שרה" ותו לא. ואילו על הקבורה התורה מאריכה בפרוטרוט ובאריכות רבה בכ-עשרים פסוקים וכן על המשא ומתן שהתנהל ברכישת אחוזת הקבר, על המחיר, על המקום ועל השטח.

רואים מכאן שעניין הקבורה תופסת מקום חשוב מאוד בחיי העם היהודי.

כן מצינו אצל יעקב אבינו, שהתורה מאריכה בתיאור קבורתו. כמו כן ראינו שיעקב אבינו לפני פטירתו אינו מבקש מיוסף שום בקשה כי אם "וקברתני בקבורתם" (בראשית טז, ל). ביקש יעקב מיוסף שידאג לקבור אותו במערת המכפלה. רואים אנו עד כמה דבר זה היה חביב וחשוב בעיני יעקב, וכן מצינו ביעקב כשנפגש עם רחל "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" (בראשית כט, יא), ופירש רש"י: בכה על שלא תיקבר עמו.

והדברים מפליאים: על כך שמתה בקיצור ימים והיא אשת נעוריו שעבד בעבורה שבע שנים לא בכה, על מה כן בכה? על הקבורה שלא תיקבר עמו! מכל זה רואים אנו שהקבורה תופסת מקום חשוב בחיי העם היהודי 

והשאלה מה זה חשוב כל כך לקבור את המת? מה זה משנה אם יקבר באדמה או חלילה ישרפו את גופתו ויניחו את אפרו בצנצנת? שאלה נוספת: מה זה משנה מקום קבורת האדם היכן יקברו אותו,  וכי אדם אחר פטירתו יודע או מרגיש היכן קברו את גופתו? ומדוע בכלל התורה יוצאת מכליה בענין קבורת האדם ודורשת להביא את האדם לקבורה באדמה דוקא?

לא זו בלבד אלא שיש חשיבות גדולה מאוד לקבור את המת ביום פטירתו, אסור להלין את המת אלא במקרים מיוחדים. אסור חלילה לנתח את המת. כמו כן, אם חלילה אדם מת שלא בדרך טבעית, חלה חובה לאסוף את כל חלקי גופו ולקבור אותם באדמה ועוד ועוד דינים נוספים

יותר מיזה, כהן גדול החמירה בו התורה יותר מכהן רגיל ואסור לו להיטמא אף לא לקרובים, גם אם אביו או אמו נפטרו אסור לו להיטמאות אליהם, שנאמר: "לאביו ולאמו לא יטמא" עם זאת, אם פגע הכהן הגדול במת מצוה, מת שאין מי שיטפל בקבורתו, חייב הכהן הגדול לטפל בו ולהביאו לקבורה.

מלבד זאת יודעים אנו כי הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל היא העיקר באדם, הגוף הגשמי שהוא בשר ודם משמש בסך הכל כמעטפת, כבית קיבול לנשמה. לכל מוצר שיש לו עטיפה אנו משליכים את המעטפת ולוקחים את הפנים, את העיקר, כך לכאורה הגוף הוא רק מעטפת אז מה נחרדת התורה כל כך לכבוד גוף האדם להביאו לקבורה, וכפי הנאמר בתורה "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"

על חשיבות הקבורה ניתן ללמוד מכך שאחד העונשים הקשים לאדם שהוא לא ייקבר כראוי ונבלתו תהיה מושלכת על הארץ למאכל לחיות הארץ ועופות השמים. אחת הקללות הכתובות בפרשת כי תבוא היא: "והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ ואין מחריד".

כשאנו מביטים בפרשתנו רואים כמה מאמצים הושקעו ואיזה משא ומתן מייגע עבר אברהם אבינו כדי להביא לקבורה את שרה אשתו במקום מיוחד וראוי והתורה לא מקמצת במילים אלא כותבת פרשה שלימה בהרחבה גדולה על סיפור קבורתה של שרה אמנו

והשאלה היא, מה יש כל כך בקבורת האדם, מדוע התורה נרעשת כל כך בעניין זה ודורשת להתייחס לגוף הגשמי שלא מרגיש כלום לאחר הפטירה לנהוג בו בכבוד גדול ולהיזהר בכבוד המת ולהביאו לקבורה באדמה?

הגמרא במסכת סנהדרין צ ע"ב אומרת: שאלה קליאופטרא המלכה את רבי מאיר, יודעת אני שהמתים עתידים לחיות. יש פסוק מפורש בתהילים: "וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" רק תאמר לי בבקשה כשיקומו מקבריהם האם יקומו עירומים או בלבושיהן? אמר לה רבי מאיר, ק''ו מחיטה ומה חיטה שזורעים אותה נקברת ערומה באדמה וכשהיא צומחת יוצאת בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן על אחת כמה וכמה

תחיית המתים היא מהטובות המובטחות לעם ישראל שתתרחש משך זמן לאחר ביאת המשיח. האמונה בתחיית המתים היא אחת משלושה עשר עיקרי האמונה היהודית.

האמונה בתחיית המתים היא מרכיב חשוב בתורת הגמול שלה.

מקורה של תחיית המתים בתורה נידון באריכות בתלמוד בבלי. כמקור לכך מובאים כמה וכמה פסוקים:

מהפסוק: "וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן". על פניו תמוה, שהרי מצוות תרומות ומעשרות קיומם הוא רק בארץ ישראל, ואהרן הכהן הרי לא היה בין הנכנסים לארץ? מכאן לומדים שעתיד לקום לתחיה ולהיכנס לארץ.

מהפסוק: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" - "לכם" לא נאמר אלא "להם", ומכאן משמע שהבטחת הקב"ה היתה לתת את הארץ לאבות עצמם, ולכאורה, הם מתו והארץ ניתנה לבניהם? מכאן לומדים שעתידים לקום לתחיה ולקבל את הארץ.

בשירה ששרו משה ובני-ישראל אחרי קריעת ים-סוף רמוזה השירה שנשיר בזמן הגאולה. וכך נאמר בגמרא (סנהדרין צא, ב): "אמר רבי מאיר, מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'''. 'שר' לא נאמר, אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה. כיוצא בדבר אתה אומר (יהושע ח) 'אז יבנה יהושע מזבח לה'', בנה בלשון עבר לא נאמר אלא 'יבנה' בלשון עתיד, מכאן לתחיית המתים מן התורה".

למעשה הרגעים הקשים ביותר לאדם זה כאשר אדם קובר את מתו באדמה. אך דוקא בשעה זו ברגעים קשים אלו כאשר אדם מתבונן ומזכיר לעצמו את אחד משלושה עשר העיקרים של התורה שהוא תחיית המתים, הוא יודע שלמעשה הקבורה היא לא פרידה מהגוף אלא זריעה של הגוף לעתיד, לתחיית המתים

כדי להמחיש את הדברים נמשיל את האדם לזרע של חיטה. אמנם זרע החיטה נרקב באדמה וצורתו החיצונית נעלמת לחלוטין, אך כעבור זמן מה, מאותו הזרע מתהווה נבט חיטה חדש, הוא מפציע ולבסוף הוא צומח החוצה. ממש באותו אופן, בעוד גופנו הפיזי עתיד להירקב לאחר מותנו, בבוא היום בתחיית המתים יתהווה האדם מחדש ועצמותיו יקרמו עור בשר וגידים, דוגמת העצמות היבשות בספר יחזקאל, בחזון רואה עצמו הנביא יחזקאל כניצב בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות ולנגד עיניו עולות על העצמות רקמות של גידים, בשר ועור.

אם כן קבורת גוף האדם היא לא פרידה מהגוף אלא זריעה של הגוף שבבוא היום יצמח מחדש

לכן התורה מייחסת חשיבות גדולה ביותר לקבורת האדם באדמה ואומרת: 'כי מעפר אתה ולעפר תשוב' ולא כאותם שחלילה שורפים את גופות הנפטרים שבזה מביאים אותם לכיליון ולדיראון עולם ללא שום סיכוי לתקומה בתחיית המתים. כיון שהאש שורפת את כל החומרים, את כל היסודות שבטבע שמהם יכל הגוף לצמוח והופכת אותם לאפר שאין בו ממש ואין בו את הכח להצמיח את האדם מחדש

השאלה היא לשם מה צריך לחזור לעולם הזה שוב בתחיית המתים? האם היה לנו כל כך טוב בסיבוב הראשון שטוב יהיה לחזור לעולם הזה לסיבוב שני?

ראשית עלינו לדעת, כי הציווי ההלכתי לקבורת נפטר נלמד מהפסוק בחומש דברים (כא, כג), "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי.."

פסוק המכיל מצוות לא תעשה ומצוות עשה כאחד.

הפסוק מדבר על נידון למוות בבית דין, שלאחר שהומת - יש לתלות אותו כדי לפרסם ולהרתיע: "כי יהיה באיש חטא, משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ" (שם, כ"ב). למען יראו וייראו. ומיד לאחר מכן מזהירה התורה ואומרת: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. אל תשאיר אותו תלוי על העץ. יש לקבור אותו באותו יום שהוצא להורג. למה? כי קללת אלוקים תלוי.

מזה למדים בקל וחומר: אם יש חובה לדאוג לכבודו של מי שהוצא להורג על ידי בית דין - קל וחומר לכל אדם.

ציווי זה משמש כמקור לעוצמתו של החיוב להזהר ב"כבוד האדם" שנברא ב"צלם אלקים".

כך גם הסביר רש"י את הפסוקים בעקבות דעת רבי מאיר בתוספתא (סנהדרין פ"ט ה"ז). וז"ל:

"זלזולו של מלך הוא, האדם עשוי בדמות דיוקנו של הקב"ה כביכול, בצלם אלוקים ברא אותו,  וישראל הם בניו. משל למה הדבר דומה: לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד שודד. נתפס השודד, נשפט ונגזר דינו ונתלה, כל מי שרואה אותו אומר המלך תלוי". 

 רש"י מקשר בין "כבוד האדם" ל"כבוד המקום".

אלי ויזל, סופר השואה המפורסם, מספר סיפור נורא:

לאחר אחד ממסדרי התליה המפלצתיים, שהנאצים ימ"ש ערכו ב"אושוויץ", שאל יהודי אחד את רעהו "היכן אלקים"? ענה לו חברו "הנה כאן, הוא תלוי".

בתשובה זו כלול מסר מדהים. מי שנוהג בבני אנוש כמנהג הנאצים ימ"ש איננו מאבד רק את "צלם האנוש" שבו ומוציא עצמו מכלל החברה האנושית, אלא גם ב"אלקים" כביכול הוא מנסה לפגוע ולסלקו מן העולם ח"ו.

תכלית כל הבריאה היא להגיע להתמזגות מושלמת בין הקדושה האלוקית לבין הגשמיות החומרית. הנשמה היא חלק אלוק ממעל, היא הקדושה האלוקית והיא העיקר, אך ללא הגוף, ללא הגשמיות החומרית אין לנשמה בית קיבול, אין לה מקום בעולם. הנשמה שוכנת בתוך הגוף ולמעשה שניהם נעשים שותפים פעילים לעשות את רצון ה' בקיום המצוות.

נמצא שכל המצוות שאדם עושה בעולם הזה בפועל נעשים על ידי הגוף ולכן בעצם יש בתחיית המתים גם מוטיב של הגינות: הגוף היה שותף מלא לקיום המצוות ואין זה הוגן כי לא ייהנה לעתיד לבוא מהקדושה שנוצרה מהן.

משל למה הדבר דומה:

למלך שהיה לו פרדס נאה מניב פירות מיוחדים ביותר. חשב המלך כיצד ניתן לשמור את הפרדס. לאחר מחשבה רבה החליט להושיב בו שני שומרים - אחד עיוור ואחד חיגר, כך לא יוכלו גם השומרים לאכול מפירות הפרדס

אמר החיגר לעיוור: עצי הפרדס נושאים פירות נפלאים. הרכב אותי על כתפיך ואכוון אותך להיכן ללכת וכך אוכל לקטוף מהפירות להנאת שנינו וכך עשו.

כאשר הגיע המלך וזיהה את הנזק, ניסו השומרים להתחמק מהאמת. העיוור אמר: 'הלוא אינני רואה, כיצד יכולתי לקטוף?'. החיגר אמר: 'האם נכה כמוני יכול בכלל לנוע ממקום למקום?

אולם המלך היה פיקח דיו, הרכיב את החיגר על כתפי העיוור ודן אותם כאחד

המשל אמנם עוסק בעונש, אך הוא משמש הסבר עקרוני גם על מתן שכר: קיום המצוות מותנה בשותפות שבין הגוף והנשמה. כשהם נפרדים זה מזו, אין להם שום אפשרות לקיים מצוות. לפיכך גם את השכר על קיום המצוות - ראוי שיקבלו כשהם ביחד.

לכן על פי תורת ישראל קיימת חובה קדושה על האדם לשמור על גופו ובריאותו

וכך כותב הרמב"ם: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא..."

חובתו של האדם בעולם כידוע - היא תיקון נפשו על ידי עסק התורה והמצוות ומיעוט ההתעסקות בחומר ובגשמיות. אמנם רואים בדברי חכמינו זכרונם לברכה גם את גודל החיוב והמצוה לעסוק בעניני בריאות הגוף.

כך אנו רואים בגמרא במסכת שבת (דף פב.) ששאל רב הונא את רבה בנו, מדוע אינו הולך לשיעוריו של רב חסדא "ששמועותיו מחודדות"? השיב רבה ואמר: לשם מה אלך אל רב חסדא? הלא כאשר אני הולך אצלו, הוא מדבר אתי במילי דעלמא - עניינים של בריאות הגוף! ענה רב הונא לבנו בתמיהה: הוא עוסק בחיי הבריות, ואתה קורא לכך ענייני העולם?! כל שכן שעליך ללכת ללמוד אצלו!

הרי לנו, כי לא זו בלבד שאין העיסוק והלימוד בעניני בריאות הגוף נקראים "מילי דעלמא", אלא אף יש עדיפות למי שמתבל את שיעורי תורתו באלו העניינים וכלשון רב הונא שאמר "כל שכן שעליך ללכת ללמוד אצלו!"

שמירת אורח חיים בריא יש בו מצווה והרי זה בכלל מה שהורתה התורה (דברים כח, ט): "והלכת בדרכיו". ה' ברא את גופנו שיהיה בריא ועלינו ללכת בדרכיו ולשמור את גופנו בבריאותו ולא לאכול מאכלים שיפגעו בבריאותנו.

ויש בקיום אורח חיים בריא הכנה לקיומן של כל המצוות, שאם יהיה האדם בריא ומאוזן בגופו ובנפשו, יוכל ללמוד תורה בצלילות הדעת ויוכל להיות חרוץ ונמרץ בקיום המצוות ויוכל להיות שמח באמונתו ונינוח וטוב לבריות. אבל אם יהיה חולה, מלבד מה שיתקצרו ימיו וימעט בעבודת ה' - גם בעודו חי יהיה טרוד במיחושים וכאבים ולא יוכל להפנות את לבבו לכל האתגרים החשובים שהועיד הבורא לאדם. וזהו שנאמר (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". וכן אמרו חכמים (אבות ב, יב): "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים". וכן מסופר על הלל הזקן, שכשהיה יוצא לטפל בצרכי גופו, היה אומר שלצרכי מצווה הוא יוצא, שכן בגופו הוא עומד לפני ה' ומקיים את מצוותיו ועל כן מצרכי מצווה שיהיה הגוף נקי (אבות דר' נתן נו"ב ל).

וכן כתב הרמב"ם (דעות ד, א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע והוא חולה, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים" (וכן שם ג, ג).

אחד היסודות הבסיסים של הרמב"ם הייתה התפיסה של "נפש בריאה בגוף בריא"!

מהי בריאות על פי הרמב"ם, בריאות ראשי תיבות: בולם רוגזו יפחית אוכלו ויגביר תנועתו.