פרשת חוקת: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת חוקת בפי רב דוד הכהן שליט"א: "חטא" מי מריבה.וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: (כ, יב-יג),

להקדישני. שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. את הקהל הזה אל הארץ בשבועה.

אחי וריעי: כלום יש ביכולתנו לשפוט את משה רבנו? הרי הוא כלל לא במושגים שלנו... ובכל זאת פרשה זו מסופרת בתורה. כנראה מעבר לעובדה ההיסטורית, יש בה מסר עבורנו.

הבא נביא את המקרה כפי שמתואר בתורה, ונראה מה אנו, יכולים להפיק ממנו לחיינו.

מאז שבני ישראל יצאו ממצרים, הם שתו מים מבאר ניידת, שליוותה אותם באופן ניסי בכל מקום. הבאר לה זכינו, הייתה בזכות מרים, אחות משה ואהרון, ומכאן שמה "בארה של מרים".

עם פטירת מרים - הבאר חדלה מלפעול. נחשוב על הסיטואציה, עם שלם נמצא במדבר בלי מקורות מים. בני ישראל בלחץ אדיר. וכך מתארת התורה: "ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ואהרון, וירב העם עם משה... למה הבאתם את קהל השם אל המדבר הזה למות שם..". מיד מצווה אלוקים את משה: "קח את המטה (מקל) אתה ואהרון אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה". ואכן משה לוקח את המטה, כפי שצווה, אך במקום לדבר, הוא הכה. וכך נכתב בתורה: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים". הקדוש ברוך הוא מגיב מיד: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".

הקדוש ברוך הוא בא בטענה אל משה, שהכאת הסלע במקום דיבור אל הסלע, גרמה לחוסר בקידוש שמו יתברך.

ונשאלת השאלה: עצם זה שסלע מצליח לספק מים לעם שלם, זה לכשעצמו הרי נס עצום, מה זה משנה אם הדבר נגרם על ידי דיבור, או על ידי הכאה? העובדה שמשה הכה ויצאו מים, זה פחות נס מאשר אם היה מדבר אליו?

אם כן, מדוע איפוא נענשו משה ואהרון בעונש כה חמור? צריך להיות איזה שהוא יחס בין החטא ועונשו, הקדוש ברוך הוא מעניש מידה כנגד מידה, גומל לאיש כמפעלו, צריכה להיות פרופורציה. כיצד יתכן שעל חטא כה דק, כה זעיר, מגיע עונש גורף כל כך, חמור ונורא?! והרי ככלות הכל, לא סירב משה רבנו לעשות רצון ה', חלילה וחס. הוא קיים את דבר ה', אמנם היכה, ולא דיבר. והתוצאה היתה זהה, המים נבעו, הנס קרה. על מה ההקפדה, על מה העונש הנורא?

רש"י, בביאורו על התורה מביא, שאילו משה היה מדבר אל הסלע לעיני כל ישראל, והסלע היה מוציא את מימיו רק בגלל הדיבור, בני ישראל היו נושאים קל וחומר ואומרים, מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דבורו של מקום (אלוקים), קל וחומר אנחנו. עכשיו שמשה הכה זה גרם לחוסר בקדוש השם... הנה, אמרו בני ישראל, הסלע היה צריך לקבל מכות כדי לשמוע בקול השם...

מן הסתם שואלים אנו מיד, סליחה, נניח שהסלע היה נותן מימיו בדיבור ולא בהכאה, למה שאני, אדם אינטלקטואל, אלמד מסלע דומם? הוא עשה תואר בהוראה? וכי הסלע אישיות של בחירה? יצר הרע יש בו? יש לו ניסיון? איזה הגיון יש בדבר, שאני, אדם בעל רגשות, יצרים וניסיונות, אלמד מסלע?

נבוכדנצאר מלך בבל, כבש את כל העולם כולו. הוא רצה לאחד את כל האומות תחת אל אחד, וכך לחזק את מלכותו. מה עשה? בנה פסל גדול, הביא נציגים מכל העולם שישתחוו לפסל. ליד הפסל עמד תנור ענק, שכל מי שיסרב, ייזרק לאש מיידית. כמובן שהוא הביא גם נציגים מהעם היהודי, הנציגים היו חנניה מישאל ועזריה. הם טקסו עצה ביניהם ואמרו כך: אחת מעשרת המכות שהמצרים קבלו, היתה מכת צפרדע. במכת צפרדע אלוקים נתן הוראה לצפרדעים להיכנס בכל מקום, במיטות, בארונות, וגם בתנורים. צפרדע מטבעה בורחת מאש, והנה במכת צפרדע, הם קפצו לתנורים למרות שכל אחת יכלה לומר, למה שאני אכנס לתנור וחיי יגדעו? לי בא ללכת לפוך החם במיטת פרעה, שחברתי תלך לתנור! לא, אלוקים ציווה להיכנס לתנור, אני לא עושה חשבון. אומרים חנניה מישאל ועזריה, אם צפרדע מוסרת את נפשה על קיום דבר השם, אנו לא כל שכן? ואכן הם קפצו לאש..

גם פה לא מובן, למה שאני אלמד מצפרדע? וכי לצפרדע יש בחירה?
רעיון זה מופיע אף בפרקי אבות "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים", וכן שלמה המלך בספר משלי אומר "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם". מה רוצים ממני? וכי יש בי את תכונת הנמלה? וכי יש בי עזות של נמר? הוא חי בג'ונגל ואני בעיר, מה הקשר בינינו?

אחרי מקבץ שאלות אלו, הגענו אל הנקודה. נקודה שהמלבי"ם בביאורו לתורה מרחיב בה:

בפרשת בריאת האדם נאמר בתורה "ויאמר אלוקים נעשה אדם", "נעשה" לשון רבים. אל מי דיבר ה'? בפשטות הכוונה שהוא דיבר אל המלאכים, וכך כותב רש"י. אולם בזוהר הקדוש כתוב הסבר נוסף, הסבר שפותח לנו צהר ומגלה בפנינו סוד נפלא.

האדם, נברא אחרון לכל הנבראים. כשאלוקים ברא אותו הוא אמר לכל היקום כולו, לארץ ולשמים, לבעלי החיים והצמחים, ולכל הבריאה כולה "נעשה אדם!", שכל אחד מהנבראים ייתן מהייחודיות שלו לאדם. שהנמר ייתן לו עזות, והנמלה זריזות, והחתול צניעות וכן הלאה. ואכן כל נברא תרם מייחודיותו ונתן לאדם.  

אתה לא יודע מהם כוחותיך? תתבונן בבריאה, העולם ישמש עבורך מראה למה שאתה. כל כוח ותכונה שיש ביקום, יש בך! יש באדם הכול! הנה האדם בנה מכונית שנוסעת מהר יותר מפומה, ומטוס שמגביה עוף יותר מנשר, וצוללות שצוללות עמוק יותר מדגים, יש בנו הכול, בפוטנציאל כמובן.

על פי זה נבין יחדיו מעשה מופלא שמובא בתלמוד.

המעשה מופיע במסכת בבא בתרא (עג'). אחד מהאמוראים, "רבה" שמו, מספר שהוא פגש צפרדע שבלעה עיר שלמה בגודל שישים בתים, ואחר כך בא הנחש ובלע את הצפרדע, ואז בא עורב, ובלע את הנחש, עף העורב ונתלה על ענף של אילן. בוא וראה, מסיים רבה את סיפורו, כמה גדול כוחו של האילן. עד כאן הסיפור.  נשמע דמיוני קצת.. ממשיכה הגמרא שרב פפא, אמורא אף הוא, מעיד שאם הוא לא היה שם, הוא לא היה מאמין לרבה.

מה זה הסיפור הזה? ברור שיש בו ממש. אין בתלמוד סתם אגדות.

אמרנו שהאדם עולם קטן. כל בעל חי, מייצג חלק מכוחות הנפש שבנו. אם כך, הבה ונקרא את הסיפור שוב:

הצפרדע בלעה עיר בגודל שישים בתים. הצפרדע היא סמל למסירות נפש, כמבואר למעלה. עיר בגודל שישים בתים זה האדם. כי לאדם, כך כותבים לנו חכמים, יש שישים כוחות הנפש. אומר רבה, ראיתי אדם שמוסר את כל כוחות נפשו עבור השם יתברך. רק מה לעשות, בא נחש ובלע את הצפרדע. הנחש מהווה סמל ליצר הרע, הנחש הקדמוני. הנחש בלע את הצפרדע, פירוש, היצר הרע הצליח להתגבר גם על אדם שמוכן למסור את כל שישים כוחות נפשו עבור אלוקים. נו, מה עושים? בא עורב ובלע את הנחש. העורב מסמל את מידת האכזריות. גם באדם יש את תכונת האכזריות, ואדם חייב "להתאכזר" על עצמו, להיות קשוח עם עצמו, לא להתפתות לכל דבר.

נו, טוב, איך אדע כיצד לתפעל את המערכת, מתי להתאכזר על עצמי, ומתי לא, מה נכון ומה לא? ממשיך רבה ואומר, עף העורב ונתלה על האילן, האילן הוא התורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה", התורה נותנת נוסחה מדהימה איזו מידה לתפעל ומתי...

בא וראה, מסיים רבה, כמה גדול כוחו של האילן, כמה גדול כוחה של התורה, שמצליחה לסדר את האדם, היצור הכול כך מסובך... מסיים רב פפא, אילו לא הייתי שם לא הייתי מאמין - כוונתו לומר - אני הייתי בסרט הזה, התהליך הזה מוכר לי מקרוב, מניסיוני האישי...

וכעת נחזור לחטא מי מריבה. אלוקים מצווה את משה לדבר אל הסלע. לכל בן אדם יש סלע בליבו, הנביא כותב "והסירותי את לב האבן מקרבכם", פעמים שאנו קשוחים כאבן, אומר אלוקים, אם היית מדבר אל הסלע היית יוצר כוח בבריאה שכשמדברים ללב אבן הוא משתנה, לא צריך להכות אותו כדי שייתן את מימיו. זה היה גורם לנו, בני האדם, ללמוד מהאבן, ולהיות קשובים לקולו הטוב של הבורא, גם בלי מכות... על ידי שמשה הכה, נגרם חוסר בקידוש שמו יתברך...

הנה לנו לפחות תובנה אחת הפקנו מפרשה מדהימה זו, יש בנו, בני האדם, את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום, האדם יצור שכולל בתוכו את כל תכונות היקום, רק צריך למצוא את המתג, וללחוץ...