פרשת ויצא: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א (וידאו)

פרשת ויצא מפי הרב דוד הכהן שליט"א: "לאחר שיעקב קיבל את הברכות מיצחק אמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי חוששת רחל לחייו של יעקב ומבקשת מיעקב בנה קום ברח לך אל לבן אחי חרנה

בדרכו לחרן, עם שקיעת החמה מגיע יעקב אבינו אל אתר לא ידוע ולן שם. המפגש עם המקום מתואר בפסוק זה: ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא": (כ"ח, י"א).

"וישם מראשותיו". עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו":  

וצריך להבין האם יעקב אבינו חשש מחיות רעות?

ישנו מעשה, המובא בתלמוד (מסכת ברכות דף לג'), באחד המקומות היה ערוד (סוג של נחש), שמידי יום הגיח ממאורתו והזיק לעוברים ולשבים. ניסו בני העיר להורגו שוב ושוב אך ללא הצלחה. יום אחד, הגיע לאותה עיר רבי חנינא בן דוסא, שהיה תנא קדוש, ובני העיר בקשו ממנו שיתפלל עליהם שהערוד יפסיק להציק להם.

שאל אותם רבי חנינא היכן מאורת הערוד ובני העיר הראו לו. מספר התלמוד, שרבי חנינא הניח את רגלו על פתח מאורת הערוד, הערוד יצא, הכיש את רבי חנינא – ומת הערוד... נטל רבי חנינא את הערוד על כתפו ואמר לבני העיר – דעו לכם, לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. אמרו – "אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".  

כמו כן מסופר על האור החיים הקדוש שהיה בעל מופתים רבים, וקדושתו התפרסמה גם בקרב הגויים. סיפורים רבים עברו מדור לדור על רבינו.

סיפור ידוע הוא על הנס בו ניצל רבינו מגוב האריות. רבינו היה צורף כסף אך היה עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, וכשעדיין נשאר לו הממון מעסקו האחרון – ישב ולמד עד שכלתה פרוטה מן הכיס.

פעם נכנסו אצלו שני משרתי המלך ובידם זהב, ואמרו לו: "יען כי שמע המלך כי אתה האומן היותר מומחה במקצוע זה, על כן שלח אליך לרקום תכשיט מסויים לכבוד נישואי בתו. עליך לגומרו בתוך עשרה ימים". הניחו המשרתים את הזהב לפני רבינו, ופנו והלכו להם. באותה שעה עדיין נותר לרבינו כסף, לכן הלך וטמן את הזהב והלך לו ללמוד, וכששב לביתו נשכח הדבר ממנו לגמרי מרוב טרדתו בלימוד.

כעבור עשרה ימים חזרו אליו משרתי המלך שוב, ובקשו ממנו את התכשיט, אך רבינו הקדוש אמר להם שעדין לא התחיל בזה. המשרתים מיהרו אל המלך והלשינו לפניו שרבינו מרד במלכות והשפיל כבודו כשלא ביצע ציוויו, ומיד בחמתו גזר המלך להשליך את רבינו לגוב אריות, כי כן דת המורד במלכות.

כשבאו חיילי המלך לקחת את רבינו ביקש מהם רשות לקחת עימו את ספר התהילים שלו, טלית ותפילין. לעגו לו החיילים ואמרו: "ולהיכן סבור הינך שאתה הולך? והלא למיתה אתה הולך בגוב האריות!" – אבל רבינו לא שת לבו לדבריהם ולקח תרמילו.

אשתו, שלא ידעה מגזירת המלך, שאלה אותו לאן הוא הולך, והשיב לה רבינו שעוד זמן מועט ישוב. שלוחי המלך הובילוהו לגוב האריות, וכששמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים חיל ורעדה אחזתם. אולם רבינו לא התרגש, וצעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות.

לאחר שהשליכו את רבינו הקדוש פנימה, הביטו החיילים ונדהמו לראות את האריות מקבלים את רבינו בהכנעה, מכשכשים בזנבם, ולוקקים את נעליו, ואילו רבינו הוציא מחיקו את ספר התהילים והחל בתפילה. רצו החיילים וסיפרו על כך למלך, והוא בכבודו ובעצמו מיהר לחזות בפלא הגדול.

צעק המלך בהתרגשות והכריז ואמר: "עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל". הוא הורה לשחרר את רבינו מגוב האריות, ובצאתו – ביקש המלך את סליחתו על שפגע בכבודו. כששאל המלך את רבינו לפשר הדבר, השיב הרב כי הואיל ונמנע מהמלאכה בעבור לימוד התורה הקדושה – היא הגינה והצילה אותו. שלח אותו המלך בכבוד גדול ונתן לו מתנות לרוב.

מה אם כן נאמר שרבי חנינא בן דוסא והאור החיים הקדוש ועוד צדיקים וקדושים לא חששו מחיות רעות ויעקב אבינו בחיר האבות שחקוק בכיסא הכבוד, כן חשש מחיות רעות?

התנא באבות פרק ה' משנה ט' אומרת: חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. כאשר אנשים נשבעים ולא מקיימים את שבועתם הקב"ה מביא חיות רעות לעולם. אדם שנשבע ולא מקיים את שבועתו לא רק הוא נענש אלא גם זה שבסיבתו הוא נשבע גם הוא נענש, כמו שאומרת התורה בחומש שמות: שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם על פי זה אפשר לפרש שכאשר יעקב קנה את הבכורה מעשיו אמר לו יעקב השבעה לי כיום, תשבע שאתה מוכר לי את הבכורה, עשיו נשבע על כך.

לאחר מכן ביקש עשיו לחזור בו, לבטל את השבועה. מכך חשש יעקב, שהרי אם לא מקיימים את השבועה, לא רק מי שנשבע נענש אלא גם מי שבסיבתו נשבעו, ומה העונש אם לא מקיימים את השבועה, חיה רעה באה לעולם, לכן חשש יעקב ולקח אבנים ועשאם כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות

שואלים המפרשים מה יעזרו לו ליעקב יב' אבנים שהניח סביב ראשו מפני חיות רעות, כלום החיות לא  יכולות לדלג על האבנים ולהזיק לו ליעקב?

יעקב אבינו מלמד לנו יסוד בחיים. אדם צריך לעשות את מה שהוא כן יכול לעשות ואז משמים יסייעו בידו בבחינת פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם. אם האדם לא יעשה את הצעד הראשון, עד שהיכן משגת ידו גם משמים לא יסייעו בידו, וזה מה שעשה יעקב עם האבנים

ומדוע לקח יעקב דוקא שנים עשר אבנים?

אמר יעקב: רבש"ע אם אין בידי את הזכות להינצל מחיות רעות אנא הצילני בזכות שנים עשר בני העתידים להיוולד 

נאמר בילקוט שמעוני לפרשת נח: כאשר באו כל בעלי-החיים להיכנס לתיבה מפני המבול, שניים שניים באו לתיבה, זוגות זוגות, בא גם השקר להיכנס לתיבה. אמר לו נח: לא תוכל להיכנס אלא אם תבוא עם בת זוג. פגש השקר את הפחתא, זו מידת הכיליון.

אמר לו: מאין אתה בא? אמר לו: אני בא מנח. רציתי להיכנס לתיבה והוא לא נתן לי, אלא אמר לי: האם יש לך בת זוג? אם יש לך בת זוג, תוכל להיכנס. שאל השקר את הפחתא אם תיאות להיות בת זוגו. אמרה לו: מה תיתן לי בעבור זה? אמר לה: כל מה שאני אוסף, את תקבלי. עשו הסכם ביניהם וקבעו, שכל מה שהשקר ירוויח, את הכל הוא יפקיד בידי בת זוגו הפחתא. באו שניהם לתיבה.

לאחר המבול, כשיצאו מהתיבה, התחיל השקר להרוויח בשקר כל מיני דברים. כל מה שהרוויח היה מוסר בידי הפחתא. לאחר זמן, אמר השקר לפחתא: הראי לי את כל מה שהרווחת. איפה כל האוצרות שמסרתי בידך? השיבה לו: וכי לא הסכמנו מראש, שכל מה שאתה מרוויח אתה נותן לי? ואני מידתי לאבד את הכל, לא נשאר כלום. לא היה לו לשקר כל פיתחון פה, כנאמר: "הרה עמל וילד שקר". עד כאן המדרש

המדרש הזה קשה להבנה. מה פירוש שהשקר רוצה להיכנס לתיבה ונח אמר לו: תביא בת זוג ואז תוכל להיכנס. חכמים התכוונו להביע כאן רעיון נפלא. לתיבה נכנסו רק זוגות, כי רק באופן כזה יש קיום לנבראים האם יש לו זכות קיום בעולם? אם יש לו בת זוג מתאימה, הוא יכול להתקיים.

בת זוגו של השקר זו הפחיתות, הכיליון, כל מה שנעשה בשקר, סופו להיאבד. אם כן, מקומו ותפקידו של השקר בעולם על-מנת ללמד שלשקר אין רגליים. אין קיום. בתחילה הוא מתנפח ונראה כאילו עם השקר אפשר להרוויח עולם ומלואו, אבל בהמשך הזמן, הבלון הנפוח הזה מתפוצץ וכל מה שהושג בשקר, הולך לאבדון

השקר והאבדון הם זוג. מקומה של הרשעה בעולם להראות שאין לה קיום. ובזה מתברר כוחה של האמת. "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ד'" (תהלים צב, ז). הפריחה של הרשעים, סופה ביטול והשמדה ועל-ידי כך מתבררת האמת, מתברר ש"ואתה מרום לעולם ה'".

עוד אמרו חז"ל {בראשית רבא לג, ה.} שנח לא רצה להכניס את העורב לתיבה. אמר לו הקב"ה לקבלו, שעתיד להיות בו צורך, שאל נח: אימתי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "עד יבושת המים מעל הארץ", יבושת אותיות תשבי, עתיד צדיק אחד (הוא אליהו הנביא) לעמוד ולייבש את העולם

(כאשר גזר שלא ירד מטר, בימי אחאב ואיזבל והוצרך לברוח ולהתחבא בנחל כרית) ואני מצריך לו (שהוא ניזון ע"י העורבים, ככתוב: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר"). נח קיבל את העורב לתיבה בזכות בניו של העורב שעתידין להביא לאליהו הנביא לחם ובשר.

בתלמוד מסופר על רבי יהודה הנשיא שהיה נודע בעושרו והיו בו כמאמר התלמוד "תורה וגדולה במקום אחד". הוא תמך בבתי המדרש ובתלמידי חכמים, והיה ידוע בנדבנותו. פעם אחת, בשנת בצורת פתח רבי את אוצרות תבואתו לכל הנצרכים, לבד מ"עמי הארץ", כלומר הדיוטות.

אחד מתלמידי רבי שהתרעמו על המידה הרעה הזו, יונתן בן עמרם שמו, התחפש להדיוט וכשדחה אותו ר' יהודה, אמר לו: רבי "פרנסני ככלב וכעורב". רבי יהודה פרנסו ואחר כך הצטער שפירנס עם הארץ משום שסבר שכל הרעות הבאות לעולם הם מפני עמי הארץ. כשרבי יהודה גילה שהוא תלמיד חכם עניו שלא רצה לקבל שכר עבור תורתו, פתח רבי את אוצרותיו בפני כולם.

ויש לשאול, מדוע בקש רבי יונתן מרבי יהודה שיפרנס אותו ככלב וכעורב והלא הם טמאים, היה לו לומר סוג של חיה וציפור טהורים?

רצה רבי יונתן לומר לרבי יהודה, איני רוצה לעשות את תורתי כקרדום לחפור בו, איני רוצה שתפרנס אותי בזכות זה שאני תלמיד חכם, אם אתה רוצה באמת לעזור לי ולפרנס אותי אז תעשה זאת כמו העורב, כשם שהעורב זכה להיכנס לתיבה ולהינצל בזכות בניו אחריו, כך גם אני תפרנס אותי בזכות הילדים שלי העתידיים.

או כמו הכלב. שהרי התורה אומרת וכל נבלה וטריפה לכלב תשליכון אותו, מדוע זכה הכלב שנבלות וטרפות ניתנות לו, זאת בגלל זכות אבות, בזכות שאבותיו לא חרצו את לשונם ביציאת מצרים. כך אמר רבי יונתן לרבי יהודה "פרנסני ככלב וכעורב" או בזכות אבותי או בזכות ילדי

כך אמר יעקב, רבש"ע יתכן שלי אין זכות להינצל מחיות רעות כיון שעשיו ביקש לחזור בו מהשבועה, ולא רק הנשבע נענש אלא גם מי שבסיבתו נשבעו, והעונש הוא חיה רעה באה לעולם, אז אנא ממך רבש"ע הצילני בזכות שנים עשר ילדי שעתידין להיוולד לי או בזכות אבותי

מכאן נלמד כמה חמורות השבועות והנדרים עד שאמרו חז"ל במסכת שבת (דף ל"ב:):

"רבי נתן אומר: בעוון נדרים מתה אשה של אדם... רבי אומר: בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר (קהלת ה') 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך'. איזה הן מעשה ידיו של אדם - הוי אומר: בניו ובנותיו של אדם".

לכן יזהר אדם מאוד מלנדור נדרים ואם נדר יתירם אצל חכם. התורה מזהירה ואומרת: טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם

ישנו משפט ידוע בסיפור המקראי שאומר יעקב ללבן "אעבדך שבע שנים ברחל ביתך הקטנה", ובשכר עבודתי אשא אותה לי לאשה, יעקב טורח ועמל, הוא עושה את כל המאמצים כדי לזכות בשידוך עם רחל,

ובהגיע זמן חתונתם הוא מסכם עם רחל על סימנים מיוחדים כדי שיוכלו לזהות אחד את השניה ולמרות כל זאת נאמר בפסוק "ויקם בבקר והנה היא לאה" יעקב לא הרפה מן הרצון הכביר שלו, למסד את קשר הנישואים עם רחל והוא לקח על עצמו לעשות מאמץ נוסף, ולאחר עוד שבע שנות עבודה הוא זכה להקים את ביתו המושלם.

ישנו פסוק שמתאר את קינתו של דוד המלך על שאול ויהונתן בספר שמואל ב' סוף פרק א' צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

המהר"מ מפאנו מגדולי חכמי איטליה לפני מאות שנים כותב רעיון מעניין שישפוך אור על ענייננו ומסביר מה הכוונה לפסוק "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים", הוא קושר זאת לשתי נשים דגולות והן רחל ולאה נשותיו של יעקב ומדוע?

הקשר הזה של דוד ויהונתן הוא דבר נפלא ביותר, נתקלנו בהמון מקומות בהיסטוריה של העם היהודי, על רעות ואהבת ידידים, הרי זה צו מהתורה "ואהבת לרעך כמוך" לאהוב ללא גבולות, אז נכון שלמען הזולת אעשה פעולות אלה ואחרות, אך לקחת את כל מהותו ועצמיותו את כל חייו, את כל עתידו ולתרום זאת למען הזולת, זו היא תופעה נעלית מאוד שלא נתקלנו בה.

ניקח נא לרגע לתשומת ליבנו מי הוא יהונתן? הוא בנו של שאול המלך אשר היה הבן הבכור ועתיד לרשת את אביו ולהיות מלך על ישראל, הוא ער לרדיפה של אביו אחרי דוד להמיתו, אשר דורש את מלכותו של שאול,

בשומעו את הקולות: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו בן ישי חי וקיים", בודאי שיהונתן היה צריך להיות הראשון שיוצא חוצץ נגד דוד כדי למנוע ממנו את שאיפותיו למלכות, ע"י סילוקו של דוד מהדרך, גם אם הוא לא יגרום להריגת דוד, הוא יכול היה לכל הפחות להסגירו ולאסור אותו בבית האסורים.

במקום לפעול בכיוון הזה, יהונתן מסכם עם דוד על סימני התראה ואזהרה מפני שאול אביו, ע"י שליחת החיצים בידי הנער עד למקום זה או אחר, כדי שדוד לא יפגע ויהיה בטוח מבחינה פיזית. הוא מסכן את עצמו, מוותר על כל עתידו כמלך ישראל אחרי שאול אביו למען דוד.

אהבה כזו שאדם מוכן להקריב את כל עתידו למען האחר הוא דבר פלאי ולא רק מיוחד. ולכן אומר דוד המלך בקינתו על יהונתן "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" לא בהיבט הייחודי של אהבת הנפש ששררה ביניהם, אלא במשמעות פלאית של חידה ופליאה בעיני, מהיכן לקחת את הכוחות ותעצומות הנפש לאהוב יהודי אחר ולא רק במובן של אהבה רגילה, אלא עד כדי הוויתור על כל עתידך? ותשובתי לכך אומר דוד המלך היא- "מֵאַהֲבַת נָשִׁים" זו מעין שאלה ותשובה ששואל דוד ועונה.                       

לפני שנים רבות היו לנו סבתות קדושות רחל ולאה. מסבתא רחל יצא בנימין ולאחר מכן בהמשך הדורות יצא שאול המלך שהוא אביך, אתה יהונתן אימצת אל ליבך את תכונותיה של הסבתא רבה שלך רחל, היא הרי ידעה שיעקב עובד קשה על מנת להתחתן איתה, וידועים דברי המדרש שליצחק ישנם שני בנים העתידים להתחתן עם בנותיו של לבן הארמי ואם היא תינשא ליעקב יתמזל לה מזלה שהיא לא תינשא לאח השני שהוא עשו.

זאת אומרת שהקשר הזה עם יעקב היה כל משאת נפשה. והנה שבע שנים חולפות ויעקב קם בבקר ואת מי הוא מוצא את לאה, מה קרא קודם לכן? יעקב סיכם עם רחל על סימנים מוסכמים ביניהם כי הם חששו וידעו שלבן עשוי לעשות להם כל מיני טריקים ולשבש את מהלך הנישואים,

לרחל מתגלה השמועה שאביה לבן מתכנן לתת ליעקב את לאה אחותה ולא אותה את רחל, וכשתגיע שעת החופה, יעקב יעביר את הסימנים המוסכמים שהיא קבעה איתו ולאה לא תדע  מה לעשות, היא עלולה להיכנס למצב מביך ומביש, ובכדי לא לגרום לאחותה לאה עוגמת נפש,

היא מחליטה למסור לאחותה את הסימנים שהיא סיכמה עם יעקב. במעשה נאצל זה של רחל היא מוותרת על כל עתידה, היא לא חלמה על האפשרות שיעקב יהיה מוכן לעבוד עוד שבע שנים נוספות עבורה והסתכנה בכך שהיא תינשא לעשו, אך למען לא לבייש את אחותה בליל כלולותיה היא מוותרת על הכל. 

לכן מהלל דוד את יהונתן וחוזר ומשבח אותו על הירושה הערכית שאותה ירש מסבתא רבה רחל אמנו, לאהוב יהודי אחר במסירות נפש, לוותר על הכל למען הזולת "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" מהיכן? "מֵאַהֲבַת נָשִׁים", "רחל ולאה".

זוהי כחה של אהבה שיכולה להחזיק למשך דורי דורות. מאידך הכעס והשנאה חלילה אף הם יכולים להחזיק לדורי דורות.

רבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא כשסידר את המשניות נמנע מלהזכיר את שמם של רבי מאיר ורבי נתן, במקום לכתוב רבי מאיר כתב, אחרים אומרים, ובמקום רבי נתן כתב, ויש אומרים, וזאת למה?

כתוב בתלמוד: רבי שמעון בן גמליאל ישב על כסא אבותיו והיה לנשיא, ואצלו מינו את ר' נתן לאב בית דין, ואת ר' מאיר לחכם.

כאשר היה נכנס רבי שמעון בן גמליאל לבית המדרש היו כולם קמים לכבודו, וכן כאשר נכנס רבי מאיר או רבי נתן גם לכבודם היו קמים 

יום אחד לא הגיעו רבי מאיר ורבי נתן לישיבה ואז תקן רבי שמעון בן גמליאל תקנה שיחלקו לנשיא כבוד גדול יותר מהכבוד שחולקין לאב"ד ולחכם, ויקומו רק בפניו של הנשיא, ואילו לאב בית דין ולחכם אין צורך שיקומו לכבודם כאשר הם נכנסים לבית המדרש רק אם וכאשר הם עוברים לידך תקום לכבודם

למחרת באו רבי מאיר ורבי נתן לישיבה ושום אחד לא עמד לכבודם. שאלו את יושבי בית המדרש מדוע לא קמתם לכבודנו? אמרו להם שרבי שמעון בן גמליאל תיקן תקנה שלא לקום אלא לכבוד הנשיא

תקנה זו לא מצאה חן בעיניהם של רבי מאיר ורבי נתן ואמרו ביניהם שיעשו הפיכת חצר וידיחו את רבי שמעון בן גמליאל מהנשיאות. איך ידיחו אותו? אמרו נלמד היום מסכת שעדיין לא למדו בישיבה ולא מכירים אותה ומחר בשיעור נמטיר על רבי שמעון שאלות ממסכת זו שהוא לא למד עדיין ולא ידע להשיב עליהן, וכך נדיח אותו בטענה שאין הוא ראוי להיות נשיא

היה אחד התלמידים ששמע מה תכננו רבי מאיר ורבי נתן לעשות לרבי שמעון חשש אותו תלמיד לכבודו של רבי שמעון והלך בלילה ועמד ליד חלון ביתו של רבי שמעון בן גמליאל והיה גורס בקול את אותה מסכת שממנה בקשו רבי מאיר ורבי נתן להקשות על רבי שמעון. 

כששמע רבי שמעון את אותו תלמיד כשהוא גורס מסכת זו אמר לעצמו צריך אני ללמוד מסכת זו שאם ישאלוני בה אדע מה להשיב. ישב רבי שמעון כל אותו הלילה ולמד מסכת זו על בוריה. למחר בשיעור החלו רבי מאיר ורבי נתן להמטיר על רבי שמעון קושיות רבות ממסכת זו והשיב להם על כל שאלה ושאלה בטוב טעם ודעת.

הבין רבי שמעון מה עוללו רבי מאיר ורבי נתן לעשות לו וזרק אותם מהישיבה. לבסוף פייס ר' נתן את רבי שמעון בן גמליאל, ורבי מאיר לא פייסו ונפרד מחבריו (הוריות י"ג:).

חמש מאות שנה אחרי זה כאשר רבי הקדוש רבי יהודה הנשיא סידר את המשניות, נמנע רבי הקדוש לכתוב את שמותם של רבי מאיר ורבי נתן במשניות ובמקום רבי מאיר כתב אחרים אומרים, ובמקום רבי נתן כתב ויש אומרים.

שאל אותו בנו, אבא, מדוע אינך מזכיר את שמותם של רבי מאיר ורבי נתן במשניות? אמר לו רבי הקדוש על מה שעשו לסבא שלנו זה לא ישכח, זה נשאר עד היום

כמה משנה זהירות יש להזהר שפעמים דברים קטנים יכולים להחזיק במחלוקת ובשנאה לדורי דורות

מספרים על חסיד עשיר שלמרות עושרו הרב היה עצוב ומדוכה לאחר שזה כבר שנים רבות שלא זכו, הוא ורעייתו, לפרי בטן. שוב ושוב ניסה לקבל ברכה מרבו - "הסבא משפולי", אולם רבו דחהו שוב ושוב. פעם אחת כשנכנס אל רבו וראה כי הוא שקוע במחשבות עמוקות, הזכיר את צרתו שוב לפני הרבי, אולם הרבי ענה בתקיפות כי אין זה הזמן היות והוא עסוק כרגע בעניין הנוגע לכלל ישראל.

החסיד בשמעו זאת הבין כי כנראה מדובר בשעת רצון בשמים, ולכן התחיל ללחוץ בכל כוחו על הרבי. הרבי דרש ממנו להפסיק, אולם החסיד התעקש שוב ושוב, עד שהרבי קרא לעברו בזעם ואמר: כי הוא נשבע שלא יהיו לו ילדים! החסיד ששמע זאת ברח בבהלה, כשליבו שבור על הדברים הנוראים ששמע זה עתה.

עבר זמן רב וחג הפסח התקרב. החסיד שהתעכב בעיר קוריץ לרגל מסחרו, שמע כי בעיר ישנו צדיק בשם ר' פנחס, והחליט לנסות אצלו את מזלו. כשנגלה אליו ביתו של ר' פנחס נבהל החסיד מהעניות הנוראה והבין כי אין לצדיק כסף לחגוג הערב את ליל הסדר.

הוא ניגש לרבנית ונתן לה סכום כסף גדול על מנת שתקנה את כל צרכי החג, וביקש להיות אורחם. בליל הסדר כשחזר ר' פנחס מהתפילה התרחב ליבו בראותו את המוכן, קידש והחל בעריכת הסדר. במהלך הסעודה פנה אל האורח ושאלו במה יגמול לו על הטובה שהביא אל ביתו. החסיד הבין כי זו שעת כושר גדולה, סיפר לרבי כי לא זכו לפרי בטן.

הרבי בשמעו זאת, נשבע ואמר כי בשנה הבאה יזכו ויהיה להם בן! בשמים נעשה רעש גדול, איזו שבועה לקיים, של "הסבא משפולי" או של ר' פנחס מקוריץ? ואז יצאה ההחלטה כי מי משני הצדיקים שמעולם לא נשבע ואפילו על אמת אזי יקיימו כעת את שבועתו, ונמצא כי ר' פנחס מעולם לא נשבע, ואכן זכו החסיד ורעייתו לבן עוד באותה שנה.

ר' ישראל מרוז'ין כשהיה מספר סיפור זה אמר: "אכן החסיד עשה כהוגן בכך שעשה כל מאמץ להיפקד בזרע של קיימה, אולם להליכה נגד הצדיקים יש מחיר כבד, שכן נכדו היה רשע גדול שהזיק רבות לעם ישראל.

רואים אנו כי דברים נחקקים ונשארים לזמן מרובה לכן צריך משנה זהירות שחלילה לא לגרום לשנאה או נזקים כאלו ואחרים שיגררו לזמן מרובה ושלא להחזיק חלילה במחלוקת ובשנאה לדורי דורות