"האדם רעב לכבוד" פורים תשע"ב: פרשת השבוע עם הרב דוד הכהן שליט"א

האדם רעב לכבוד (פורים תשע"ב), בפי הרב דוד הכבן שליט"א: "הגמרא בחולין קלט ע"ב אומרת: המן מן התורה מנין? שנאמר: {בראשית ג-יא} המִן העץ. אל תיקרי המִן אלא המָן.

ולכאורה הגמרא יכלה להביא תשובה פשוטה וקלה יותר לשאלה: שבפרשת בשלח כתוב: 'ובני ישראל אכלו את המן'. מדוע אם כן הגמרא מביאה ראיה מהפסוק: "המין העץ" ואז צריכים לדרוש אל תקרי המין אלא המן!

ואם הגמרא מביאה דוקא את הפסוק הזה של העץ כנראה שהמן קשור לעץ, היכן הוא קשור לעץ?

דעת זקנים מבעלי התוספות אומרים: כאשר הניח הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון בגן עדן ציוה אותו: מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות:

וכשנכשל אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, אמר לו הקב"ה, המין העץ? דע לך כי אני אומר לתלותך על העץ, כיון שאמרתי לך שביום אכלך ממנו מות תמות, והיכן תמות על העץ ועתה אני מתמלא רחמים עליך, לכן יגנז וישמר העץ להמן. אותו עץ שהייתי אמור לתלות אותך, המן יהיה כפרתך והוא יתלה עליו, ולכן אמרה הגמרא, המן מן התורה מנין? והשיבה בפסוק: "המין העץ".

וכך כתוב במדרש לאחר שהכינו את העץ למרדכי הביאו אותו לפני המן הֱכִינוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וּמָדַד עַצְמוֹ עָלָיו לְהַרְאוֹת עֲבָדָיו הֵיאַךְ יִתָּלֶה מָרְדֳּכַי עָלָיו. הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל, נָאֶה לְךָ הָעֵץ, מְתֻקָּן לְךָ הָעֵץ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

הגאון מוילנא אומר יסוד חשוב ומעניין, שחז"ל חיפשו מהיכן נובעת התנהגות מוזרה זו של המן?  

במגילה נאמר: וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה: ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך: וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך:

האדם רעב לכבוד, כמה להערכה. מחמאה מאירה את עיניו, מזריחה אור בחייו. למה, ממה זה נובע? זהו צורך שנובע מחוסר ביטחון עצמי, מדימוי עצמי מעורער, שלילי. לפנינו אדם שאינו בטוח בעצמו, בתוכן שבו, באישיותו. רק חבית שעשויה לוחות נפרדים ורופפים, זקוקה לחישוקים חיצוניים לחיזוק מבחוץ. קופסת פלדה אינה זקוקה לחישוקים. וככל שהחבית רעועה יותר, תשווע לכל חישוק, רופף ככל שיהיה.

מיליונר מוכן לקנות תואר "דוקטור כבוד" בכסף מלא, ומתמוגג מנחת כאשר מרעיפים עליו את התשבחות הקנויות...

אם האישיות בנויה, מעוצבת, אינה זקוקה לשבחי הסביבה. אם האמת איתי, אם עסוק אני בהשלמת עצמיותי, בבנייני האישי - מבטי מופנה פנימה ולא החוצה. אני שלם עם עצמי, ואיני זקוק לאישור מסביבתי.

הכפריים בכללם, אינם נמנים על בני האצולה. והמלאכה הנחותה והפחותה ביותר בכפר היא שירות האיכרים בבית המרחץ. מספרת הגמרא במסכת מגילה טז ע"א. עשרים ושתיים שנה היה ספר ובלן בכפר קרצום ושמו המן בן המדתא האגגי. בדבר אחד הצטיין - בשנאת ישראל תהומית, שטנית, חסרת מעצורים.

ואז דרך כוכבו. מן השמים החליטו להעלותו לגבהים - כדי להפילו לתהום בריסוק איברים. המן היה ליועץ המלך, התמנה למשנה למלך, טבעת החותם המלכותית הועברה לרשותו, כל עבדי המלך אשר בשער המלך נצטוו לכרוע ולהשתחוות לו, וכולם עשו כן - פרט לאחד, מרדכי היהודי. המן כועס להשחית. בזעמו, גוזר הוא גזירת השמדה על כל עם מרדכי. אף מועד נקבע. בעוד כשנה.

אסתר המלכה נקטה בצעד חריג. באה לפני המלך בלא שנקראה, כדי לבקש בקשה אחת יחידה: שהמן יאות להיות אורחה בסעודה לשלושה: המלך, המלכה - והמן! ובמהלך הסעודה יש בפי המלכה בקשה אחת נוספת: לסעוד גם מחר באותה חברה: המלך, המלכה - והמן...

המן הגיע לפסגה, יצא מסוחרר מבית המלכה, וכולם כורעים ומשתחווים לפניו, ונתקל במרדכי האדיש בעליל.

מה עשה? נצטט את הכתובים: "ויצא המן ביום הוא שמח וטוב לב. וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו, ויימלא המן על מרדכי חמה. ויתאפק המן ויבוא אל ביתו, וישלח  ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו. ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו, ואת כל אשר גידלו המלך, ואת אשר נישאו על השרים ועבדי המלך. ויאמר המן: 'אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי, וגם למחר אני קרוא לה עם המלך - וכל זה איננו שווה לי, בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך'!"

יועציו יעצו לו לעשות עץ גבוה חמישים אמה ולבקש מהמלך לתלות עליו את מרדכי. זהו העץ שנתלה עליו המן, באותה יממה עצמה.

אבל נתבונן במה שקורה פה, ונתמה: אדם, שהיה עשרים ושתיים שנים ספר ובלן בכפר נידח, והגיע בזינוק מטאורי אל הפסגה. הוא המשנה למלך של הקיסר החולש על מאה עשרים ושבע מדינות! חייהם של מליונים בידיו! הכול כורעים ומשתחווים לו - פרט לאחד האדיש אליו בעליל. איננו מבזה אותו, אבל אינו קם מפניו. לא זע ממנו. אז מה?

והמן יוזם אסיפה דחופה. מכנס את אשתו ואת כל אוהביו, חכמיו ויועציו. פותח את הכנס בסקירת הישגיו, מספר על כבוד עושרו ורוב בניו. ומצהיר: "וכל זה - כל זה - איננו שווה לי, לא שווה מאומה! בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך!"

ואיש אינו קם ואומר: "מה איכפת לך ממנו? התעלם ודי! כולם כורעים לפניך, כולם משתחווים, אז יש אחד שמתעלם ממך, על מה הרעש?" והתשובה: דוקא משום שהיה ספר בכפר קרצום. דוקא משום שעלה לגדולה ובתחילה היה לא כלום, אפס. ובליבו ידע שהוא נותר אפס, נשאר אותו ספר כפרי. דוקא בגלל זאת, חרה לו כל כך.

אם המלך לבוש בגדי מלכות, לא איכפת לו אם אלף יצרחו שהמלך עירום... אבל אם באמת עירום הוא - ומתחזה כלבוש, וצועד קוממיות ומשרתים נושאים אחריו שובל בלתי נראה ובלתי קיים, וההמון מריע בהתפעלות - או אז די יהיה בילד קטן שיצעק "המלך הוא עירום", כדי שכולם ישתתקו, והמלך יחוויר וייבוש...

נקודה זו חז"ל מנסים לברר, מהיכן יונקת ומהיכן נובעת מידה מגונה זו? יש לו הכל חוץ מדבר אחד אז כבר הכל לא שוה! 

אומרים חז"ל כי יסוד זה החל באדם הראשון, מן העץ. הקב"ה אומר לאדם, מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות: יש בידך את האפשרות לאכול מהכל, לא חסר לך כלום, אני מצוה אותך שבעץ הזה לא תיגע, ודוקא על מה שהוא מצווה אותו לא לגעת הוא הולך ונוגע!

זהו יסוד בנפש האדם!

על מה שאדם מוזהר שלא לעשות דוקא שם יש בו דחף פנימי לעשות.

לדוגמא: פעמים נתקלים אנו בכיתוב: זהירות צבע טרי! אז אפשר לראות אנשים הולכים וממששים באצבע לבדוק, מדוע אתה נוגע? מה יש לך לבדוק? שנים הוא עובר באותו מקום ומעולם הוא לא נגע שם, היום הוא הולך ונוגע, מדוע? כי כתוב לא לגעת! אז הוא חייב לגעת!

לפני כחמש מאות שנה חובר ה"שולחן ערוך", ספר היסוד, המדריך את היהודי בכל רגע מחייו. ובסעיף הראשון, בעמוד הראשון, מופיעה ההדרכה: "ואל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת השם". אין לך במה להתבייש, אין ממי להתפעל. אתה בונה את אישיותך, בונה את עולמך, מטעין עצמך במטען חשוב, נפלא, נצחי, רב ערך. מה איכפת לך אם מישהו לועג מקנאה, מצרות עין, מאטימות, מאי הבנה. יודע אתה שדרכך נכונה, לך בה לבטח, ועלה במעלה!

לצפייה ושמיעת דברי הרב דוד הכהן שליט"א, על פרשת השבוע, היכנסו לקישור הבא:

https://youtu.be/oVjIAdmHBeo?si=aXRMp_GKVveSm60l