פרשת ויקרא נכון להיום 2017 / דוד שחר

באותם זמנים "הקרבת קורבן" היה ערך חברתי בכל שכבות העם. המשכן נתן לבני ישראל את הקשר הפיזי עם אלוקים. בפרשה זו, אלוקים קורא למשה ומדבר אליו מתוך "אוהל מועד", וזאת על מנת ללמד את בני ישראל כיצד להקריב קורבנות ומהו תפקידם של הכהנים המשרתים במשכן בנושא תורת הקורבנות ומהן ההוראות המדויקות לכך.

בפרשה ישנם הסברים מדויקים כיצד מעלים קורבן. אסור לחרוג מההוראות וישנה הבחנה ברורה בתורה בין האדם לבין החיה. את החיה הטהורה אפשרי לשחוט ולאכול. את האדם אסור להרוג מפני שהוא נולד "בצלם אלוקים". האדם שונה מהחיה, למרות שחלק מבני האדם  - במובנים שונים – הפכו להיות רוצחים, כלומר יצר החיה השתלט עליהם והם איבדו את צלם האלוקים שנמצא בתוכם. הקרבת הקורבנות והשחיטה של החיות היא ברוב המקרים נגד נטייתו של האדם. החיות סובלות כיום מתנאים גרועים ואף עוברות התעללות לפני השחיטה. התורה מסבירה לנו בפרשה שהקרבת הקורבנות צריכה להיות תמיד בצורה נאותה ומתחשבת, ללא עינוי הקורבנות עד השחיטה, ולגלות חמלה, הבנה ומוסריות רבה ולסיים את חיי הקורבן ללא סבל.

כיום, ההתנהגות כלפי בעלי החיים והובלתם בכלובים מהווים את חוסר יכולתו של האדם להשתלט על יצרו לעשיית רווחים בכל מחיר. הבערות והרוע עברו כל גבול אפשרי, נגעים אלו לא נרפאו עד עצם היום הזה ומדינות רבות, כולל מדינת ישראל, לא הצליחו להביא לשינוי המיוחל בהתנהגות כלפי בעלי החיים. אנו כמדינה מוכרחים לפקח ביעילות על הובלת בעלי החיים ולא לאבד צלם אנוש כשמדובר בחיות - "אדם ובהמה תושיע ה'". באדם עצמו יש צד חייתי שיוצא לפעמים משליטה, וקיימת מלחמה תמידית בין "צלם אלוקים" לבין "יצר החיה", מפני שהיצר החייתי באדם הוא החלק הקיומי הפיזי, היות שכך האדם מצליח לשרוד. כשהאדם מפר את האיזון שבתוכו הוא נשאר ללא שליטה, והרצון להרוג מתפרץ ללא קושי מיוחד. כך האדם צולל לחוסר ריסון והופך להיות רוצח שפוגע באחרים. בהקרבת קורבן חיה והקזת הדם שלה, האדם משחרר את היצר החייתי שקיים בו.

כשהאדם חוטא בהתנהגותו הוא מקריב קורבן ומבקש לכפר על התנהגותו הרעה. הכהן מעלה את הקורבן ומבקש מחילה מאלוקים בעבורו. אלוקים מבקש שהחוטא יביא למשכן קורבן שיכפר על חטאו, והבהמה או הכבש הם במקום האדם, כלומר כל מה שהיה צריך לעשות לאדם, עושים לקורבן. נותנים לאדם הזדמנות לכפר על מעשיו. כשהאדם רואה מה עושים לקורבן – שוחטים, מקיזים את דמו ומבתרים את חלקי הבשר, הוא מבין מה היה עולה בגורלו. הוא שילם על חטאו "קנס" כספי כאשר קנה את הקורבן.

אלוקים מעביר למשה את "תורת הקורבנות" ומלמד את בני ישראל כיצד יש להקריב קורבן במשכן. אהרון ובניו מקבלים את המינוי האלוקי לשרת במשכן כל ימי חייהם. התפקיד יעבור בירושה מאב לבן לדורות הבאים. המשכן הופך בהדרגה להיות המרכז הרוחני המרכזי והתקשורת המוחשית עם אלוקים. בעבר, הקרבת קורבנות היה ערך חברתי כשהאדם היה מודה לאלוקיו בדרך הזאת, או רוצה קשר רוחני עמוק ומוחשי איתו. היכולת האנושית מוגבלת ברוחניות שלה וישנו גבול לאן האדם מסוגל להגיע. למרות בניית המשכן ובית המקדש בתקופת שלמה, ההתקרבות באופן פיזי ומוחשי לאלוקים לא הצליחה לרפא את החברה בהתנהגותה הרעה ולהביא לשינוי המיוחל. בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, שפיכות דמים, עבודת אלילים והתנהגות רעה, ובכך עם ישראל איבד את הקדושה.

המשכן שנבנה מנדיבות הלב וחוכמת הלב, והיה פאר היצירה של האומנים בעם, לא הצליח ביעודו הרוחני לחיבור טוב יותר לאלוהות. התאווה לחומריות הביאה את האדם לחוסר שליטה והוא איבד את האיזון והקשר הטוב עם אלוקים. בני האדם צללו לאיבוד בתוך עולם החומריות. המצב הזה של הכוחות באדם – הרוחניות והחומריות – הגיע לחוסר איזון. האדם נמשך לתענוגות החיים ושכח כלל את אלוהיו ומי ברא אותו - "בצלם אלוהים ברא אותו". אלוקים נותן לנו חיים, פרנסה, ואת כל השפע הקיים בעולם - "וישמן ישורון ויבעט". כשהאדם נמצא במצב כלכלי טוב הוא עסוק בחומר ושוכח את אלוהיו. התורה ציוותה לשרוף במזבח את השומן, הכליות והכבד ולא לאכול אותם, מפני שחלקים אלו גורמים לאדם לחטוא. הכליות מעוררות מחשבות והכבד סופג את כל התענוגות שבאוכל. באדם מצוי גן-עדן וגם גיהינום, אור וחושך. כל הדברים הללו צריכים לחיות בהרמוניה מלאה. צריכים להשתמש נכון בכל הדברים שאלוקים נותן לנו. רוחניות וחומריות הן אנרגיות טובות וחזקות שצריכות לאזן אותנו בחיינו בגבולות ברורים.

עם ישראל לא הצליח בהתנהגותו לשמור על המוסר שלו. לא היה בכוחו של המשכן או בית המקדש להאיר באורו את החשיכה בו נמצאו עם ישראל בהתנהגותם. הוא לא הצליח לרפא את השנאה והרוע. כל הנגעים בחברה שלנו לא נרפאו עד היום והמצב החברתי מדרדר לשפל חסר תקדים ואנו מצפים לשינוי המיוחל. אבד לנו לחלוטין הקשר המוחשי עם אלוקים דרך המשכן או בית המקדש, וכוחה של התפילה נשאר האמצעי היחידי.

הפטרת פרשת ויקרא 2014:

הנביא ישיעיהו פעל בממלכת יהודה בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו. הוא התחיל להתנבא בשנת מותו של המלך עוזיהו. הוא נחשב אחד הנביאים המשפיעים ביותר על עם ישראל, הוא היה מקורב לבית המלכות ונבואותיו עסקו במלחמה נגד עוולות חברתיות ובמיוחד עבודה זרה. בחזיונותיו הוא ראה את אלוקים עצמו. הוא נהרג על ידי מנשה מלך יהודה. לפי המסורת קבור ישעיהו הנביא בגליל.

הנביא ישעיהו רצה לעשות שינוי באמונה, הוא קיבל על עצמו את השליחות הנבואית. הוא הבין טוב את המצוקה המוסרית שהייתה בעם באותה תקופה, הוא רצה להציל את העם מפורענות שהייתה צפויה לו בשל התנהגותו זו. הוא ראה את השחיתות החברתית, העושק והחמס של המלכים, הוללות העשירים, האמונה בעבודת האלילים, בניית אלילים ובמות של העם כולו. הוא הזהיר שחטאי העם יביאו עליו חורבן וגלות. מלכות אשור הייתה "המעניש התורן" של אלוקים באותה תקופה. הוא ראה את המלך אחז בחולשתו וכניעתו למלכות אשור ועבודה זרה, וניסה למנוע ממנו לעשות טעויות מדיניות, מסוכנות והרסניות. גם חזקיהו לא קיבל את עצתו המדינית של ישעיהו ומרד במלך אשור. הוא שילם על כך ביוקר. ישעיהו התערב לעזרת חזקיהו המלך, וסנחריב מלך אשור חזר בבהלה לארצו וירושלים ניצלה. אולם, הדבר לא עזר לתיקון התנהגותו.

ישעיהו היה מאמין גדול באלוקים, האמין שהוא שליט העולם, מנהיג את העולם, שופט את הגוים ומכוון את מעשיהם. ישראל הם בניו של ה', אך אם הם חוטאים הם יענשו על כך בחומרה. המחיר שהעם היהודי שילם היה כבד מאוד. לישעיהו כואב על התנהגות העם כשהוא עובד עבודה זרה, מעוות את הדין, הוללות ורדיפת תענוגות של עשירים. הם נותנים מבטחם בעבודת אלילים. הוא חזה את התחייה הלאומית בעתיד, שהעם יחזור לארצו מהגלות. ישעיהו כועס על אובדן האמונה באלוקים, המלכים בוטחים רק בכוחם הצבאי ובברית עם מלכים אחרים, ולא בעזרת ה'. המוסריות לא הייתה הצד החזק שלהם.

הנביא ישעיהו לא מבין כיצד עם ישראל יכול לקרוא לפסל שהם הכינו "אלוהים". איך הם יכולים לקחת חפץ דומם שהם יצרו ולהשתחוות לו? לא מובן לישעיהו הלהיטות אחר עבודה זרה. הוא מתנגד נחרצות לעבודת האלילים וצוחק על בני אדם שבונים אותם בעצמם. הוא שואל מי יוצר את מי, האלוהים את האדם או האדם את אלוהים? ישעיהו היה בקיא בהתנהגות עובדי האלילים. עבודת אלילים היא בלתי נסלחת והוא קורא לעם לזכור את אלוקים. אחז בן יותם היה רשע מאוד בהתנהגותו, הוא נעל את שערי בית המקדש והכריח את הכוהנים הנאמנים לה' לעסוק בעבודת אלילים בניגוד לרצונם. בימיו ירדה ממלכת יהודה לשפל גדול של עזיבת האמונה באלוקים. בתקופה של הנביא ישעיהו המלכים עצמם היו חלשים וחסרי אמונה באלוקים.