הטור השבועי של דן וקנין: "חוזר לשכונה"

חוזר לשכונה / דן וקנין

שיא השלמות בחיים זה כשאדם שלם עם עצמו ומרגיש בנוח בעור של עצמו ובנוח בכל חברה  בה הוא נמצא. כמו כל שלמות גם זאת קשה מאוד להשגה ואני, מנסיון, יכול לספר לכם הרבה על זה.

נולדתי וגדלתי בשכונת התקווה. בילדותי בשנות השישים השכונה היתה מקום רע לגדל בו ילדים וכך קרה שכאשר הגעתי לכיתה ה' בבית ספר "תחכמוני", החליטה המורה יוכבד "להציל"  אותי מהשכונה וסידרה לי העברה לבית ספר "בארי" באחת השכונות הצפוניות של תל אביב.

כשהגעתי לשם הרגשתי שהגעתי ליקום שלא הכרתי.

הילדים שפגשתי כאן היו לבושים אחרת ודיברו אחרת, וההבדל ביני לבינם צעק לשמיים. הבגדים שלהם, הנעליים שלהם, הסנדביץ' שלהם... אפילו העברית שלהם היתה שונה ממה שהכרתי!

רוב הילדים האלה הגיעו לבית הספר באופניים חדשים או בהסעה של אחד ההורים. לכולם היה תיק עור יפה כזה עם ידית עבה ועם פינות מתכת מוזהבות על  פינות העור. בתיק היו מסודרים ספרי לימוד ומחברות. לכל מקצוע מחברת עטופה יפה ובתא קטן בתיק גם היה מונח תמיד סנדביץ' יפה עטוף בנייר פרגמנט  ולצידו פרי לקינוח או ממתק...

אני, כמו שאמרתי,  הייתי מיקום אחר...  הייתי מגיע לכיתה עם מחברת אחת לכל המקצועות, מקופלת בכיס האחורי שלי. אם היה לי מזל הייתי מביא גם סנדביץ' עשוי שתי פרוסות עבות מרוחות במרגרינה עם קצת סוכר מפוזר למעלה וכל זה עטוף בנייר עיתון... וכדי להגיע לבית הספר פשוט הלכתי ברגל. הרבה.

מהר מאוד התאהבתי בכל החידושים שפגשתי בחברה החדשה שאליה נקלעתי ובליבי נולדה שאיפה לוהטת  להיות אחד מהחבר'ה. לדבר כמוהם. להתנהג כמוהם ולמחוק לגמרי את  הסימנים המסגירים שמודיעים לכולם: הילד הזה הוא מהשכונה...

דבר ראשון הורדתי את הגורמטים  מהידיים ואת השרשראות מהצוואר. הסתפרתי קצר וסירבתי לחקות כמו כל החבר'ה מהשכונה את התסרוקת של החיפושיות שסחפו אז את כל העולם בשיגעון  השיער שלהם. והדבר הכי חשוב: התחלתי לדבר עברית יפה בלי עין ובלי חית ואפילו ויתרתי על הררריש המתגלגלת.  

העברית שאצלנו בשכונה נקראה בלעג "עברית של שבת" היתה פה עברית של יום יום. הרבה ביטויים ופתגמים , הרבה מילים יפות, ובעיקר,  בלי שגיאות ובלי להרוג את השפה. מהר מאוד לימדתי את עצמי לדבר בלי עיצורים גרוניים, ישבתי שעות בבית, שיננתי בעל פה פתגמים וביטויים  ולמדתי לשלב אותם בשיחה. בקיצור,  עשיתי הכל כדי להידמות לילדים המחונכים האלה וכדי שלא ישייכו אותי לשכונה. הרגעים הכי שמחים שלי היו כשמישהו היה אומר בהפתעה:" מה אתה אומר??, אתה טוניסאי ?? ממש לא רואים עליך.!" ברגעים האלה הלב שלי היה מסמיק מרוב מבוכה וגאווה מטופשת ואני הייתי ממלמל משהו כדי להציל את עצמי מהצורך להחליט האם אני מתבייש בעצמי או ההיפך.

אבל לא הכל היה ורוד. גם בשיא מסע ההתבוללות שלי  היו תמיד אנשים שדאגו להזכיר לי שאני שונה. היו ילדים ומבוגרים שתמיד פגעו ולעגו והציקו ולא פעם שמעתי סביבי את הביטוי  "שוורצע-חייה." שהורי הילדים אמרו בקול רם אחד לשני מתוך  מחשבה שאין סיכוי שטוניסאי מהשכונה יבין את הביטוי האידי הנאור הזה..

או שפשוט לא היה איכפת להם שאני אשמע ואפגע..

אבל אני שמעתי, מחלתי על כבודי והבלגתי.

יחד עם זאת, השכונה והחבר'ה בשכונה  היו לי עדיין  כמו משפחה.  היה לי חשוב לשמור על מקומי ומעמדי בין החברים שלי בשכונה. לכן הקפדתי להמשיך לדבר בשכונה באותה שפה עילגת, עם אותן שגיאות מזעזעות והשתדלתי ככל יכולתי לדבר  בעיצורים הגרוניים העשירים ....ככה גדלתי כשאני מתמרן בין שני העולמות : הולך ברגל בבוקר מהשכונה לבית הספר ובדרך מסובב את הכפתור המתאים במוח והופך להיות  סוג של  חקיין אשכנזי  ובתום הלימודים צועד חזרה לשכונה, ובדרך מסובב את הכפתור במוח לכיוון ההפוך וחוזר להיות ילד שכונה.

עם הזמן הצטרפתי  עם כל חבריי לכיתה לתנועת הנוער העובד. למדתי ואהבתי את כל שירי תנועות הנוער והסוף היה שאפילו חברי הילדות שלי בשכונה התחילו לשמחתי הרבה   להקניט אותי שהתקלקלתי  והפכתי לאשכנזי...

בסיום הלימודים התנדבתי בלי שמחה ועשיתי שנת שירות בקן של התנועה בשדרות. אני מבחינתי, בחיים לא חלמתי לתרום ככה שנה מהחיים, אבל כל כך רציתי להיות כמו החבר'ה... היינו כמה קומונרים בדירה וזה לא היה קל! יש הבדל גדול בין לשבת בכיתה  ולחקות שפה והתנהגות של הילדים לבין לגור עם אותם ילדים בדירת חדר וחצי צפופה ולהרגיש כל הזמן שלא חשוב מה שתעשה,  אתה פשוט שונה ולא יעזור לך כל כושר החיקוי והרצון להתבולל: אתה פשוט שונה! לא תהיה אף פעם אחד מהם עד הסוף ולא תהיה באמת  חופשי וטבעי בתחפושת שאימצת לעצמך... 

הדרכתי  ילדים באחת משכונות המצוקה וכשעמדתי מולם, ראיתי בהם אותי כפי שהייתי בשכונה. מצד אחד שמחתי על השינוי הגדול שעברתי והודיתי לאלוהים על המזל הטוב שהיה לי..אבל מצד שני, לא פעם קינאתי בילדים האלה  ורציתי לקרוע במו ידי מעל פני את המסיכה שאימצתי לי ופשוט להצטרף אליהם כשאני צועק בקול רם את כל העיצורים הגרוניים של בית אבא שהשארתי מאחורי על מזבח הפיכתי לחקיין של אשכנזים.

כשהגיע מועד הגיוס התנדבתי יחד עם רבים מבני הכיתה לצנחנים . לשמחתי הרבה מצאו אצלי איזה בעייה רפואית  שבגללה או בזכותה לא התקבלתי לחיל קרבי ונשלחתי לעבוד במטבח במחנה סירקין. בהתחלה הייתי קצת  מיואש ועצוב מהתפקיד, אבל מהר מאוד גיליתי את היתרונות של התפקיד ושמחתי בחלקי. טבח בצבא עובד שבוע בבסיס ויוצא לחופשת שבוע בבית. לי הסידור הזה היה נהדר!

פתחתי עם חבר טוב דוכן פלאפל קטן שאותו הפכנו בהתמדה ובחריצות למקום שבו מגישים גם שווארמה, שקשוקה, וגולת הכותרת: סנדוויץ טונה טוניסאי! הסנדוויץ שלנו הפך  לשם דבר  וכשגבר הלחץ, שכרנו עוד שני עובדים  והגדלנו את העסק.  בינתיים פנו אלי מהצבא ושיכנעו אותי לחתום קבע לשנתיים כרס"ר מטבח. חתמתי בשמחה ובמהלך השנתיים חסכתי את כל המשכורות שלי כאיש קבע.  לא רוצה כאן להישמע  שחצן, אבל  כשהשתחררתי מהצבא צברתי  מהרווחים בפלאפל  והחסכון של המשכורות יותר ממליון לירות!

במהלך השירות הכרתי והתאהבתי  באירית, נערה מדהימה ששירתה בבסיס שלי.  אני נשבע שלא חיפשתי לי דווקא  אשכנזיה כבת זוג.  אהבתי אותה בזכות מה שהיא היתה ובזכות  האופי הנהדר שלה והיופי  שלה. לא היה גאה ממני! לא האמנתי שאני, נער השכונה זכה בנסיכה האשכנזית הגאה  מצפון תל אביב... אירית אהובתי מצידה מעולם לא התייחסה  אפילו ברמז לעדה שלי ולי כמובן זה נראה היה טבעי לגמרי כי אני כבר מזמן  מחקתי מהלקסיקון שלי את השד העדתי שהשתולל סביבי בכל הכוח. אהבנו מאוד, טיילנו ובילינו יחד, ואני פינקתי אותה בכל מה שאפשר כי כמו שהבנתם, כסף לא היה חסר לי. לא דיברנו על עתיד משותף ומיסוד הקשר אבל שנינו ידענו שזה מה שאנחנו רוצים וזה מה שנעשה כשיגיע הזמן..  כשהשתחררתי מהצבא מכרתי את חלקי בפלאפל לשותף שלי ועם הסכום הגדול שהרווחתי מהמכירה  פתחתי לעצמי עסק קטן של קנייה ומכירה של מכוניות. עשיתי חייל בעסקים ותוך שלוש שנים כבר הייתי בעלים של מגרש מכוניות  משגשג ושל דירה קטנה בשיכון ל'.

כשהרגשתי שהגיע הזמן להתמסד הצעתי לאירית אהובתי נישואין והיא הסכימה בשמחה.. לא היה מאושר ממני. הבאתי אותה הביתה  כדי שתכיר את הורי.. לא עלה בכלל בדעתי שהיא תגיב כך! כשהגענו לשכונה היא התחילה  להתגרד בחוסר נוחות, והסתכלה סביבה בבוז מהול בתיעוב. בקושי דיברה אבל את המסר הבנתי מיד.

הבלגתי על העלבון ואמרתי לעצמי שמה שהכי חשוב זה שהיא אוהבת אותי.

אז מה אם היא לא אהבה את השכונה? יש הרבה אנשים שלא אוהבים את השכונה והכל בסדר!

אחרי שבוע הזמינה אותי אירית אהובתי לארוחת שישי בבית הוריה להיכרות הדדית ולהודעה הרשמית על כוונתנו להינשא.

כל אותו שבוע הייתי במתח נוראי. קצת מפחיד לפגוש  ככה הורים של האשה שאתה אוהב ומתכוון לשאת לאשה. הבנתי שהמפגש הזה יהיה סוג של מבחן קבלה למשפחה .ידעתי שחשוב לעשות עליהם רושם טוב וממש התכוננתי למפגש הזה.

הסתפרתי, קניתי חולצה לבנה קצת שמרנית, קניתי נעליים שחורות מבריקות,  קניתי בקבוק יין טוב והכי חשוב, הגעתי בזמן, מגולח, מבושם ועם זר פרחים ענקי ביד.

קיבלו אותי בנימוס אשכנזי קר וישבנו לאכול.

לא אהבתי את האוכל  אבל  נאבקתי אתו בגבורה, השתמשתי בסכין ובמזלג, אמרתי תודה ובבקשה והשלב הראשון במבחן הקבלה שלי עבר בשלום.

אחרי הארוחה הגיע שלב הקינוח והשאלות ואז באמצע הקפה שאלה אותי חמותי לעתיד:

" תגיד , מאיפה אתה"?

 אני בלעתי את השלוק של הקפה הרותח ומיהרתי להשיב:" אאה.. אני גר בשיכון  ל."

" לא, לא, התכוונתי מאיפה אתה בעולם"?

"אני? אני צבר, נולדתי כאן ,בבית חולים תל השומר."

" לא", התעקשה חמותי לעתיד וסוף סוף שאלה את השאלה שלה ציפיתי. "מה המוצא שלך"?

" אה" אמרתי בשלווה כשבלב אני  מחייך לעצמי במרירות ומבין  שהיא כנראה כבר לא תהיה חמותי " אני טוניסאי."

 את השקט שהשתרר בסלון האשכנזי שמעו לפי דעתי בכל השכונה.

את שארית הקינוח המר סיימו כולם בדממה וכשעבר מספיק זמן, התרומם האב הלא מאושר מהכורסא והזמין אותי להצטרף אליו לחדר העבודה שלו.

 נכנסנו לחדר והוא לא טרח אפילו להציע לי כסא. עמדנו בחדר כמו זרים מושלמים. הוא שלף מאחת המגירות פנקס המחאות מהודר, נטל עט נובע מוזהב, שירבט חתימה מסולסלת, תלש את ההמחאה מהפנקס והושיט לי אותה.

" כמו שאתה רואה" אמר לי האדון בשקט, " חתמתי על ההמחאה ולא רשמתי סכום כספי. אני ארשום כל סכום שאתה תבקש, תיקח את ההמחאה ותשכח מהבת שלי. אתם לא תתחתנו."

 הסתכלתי בו  קצת מופתע וכמעט הרגשתי את הקור והגועל שנשבו ממנו אלי.

 אחזתי את ההמחאה  בשתי ידיים  והתקרבתי אליו. הוא חייך חיוך ניצחון של אחד שניחש את תגובת יריבו למשחק השחמט  ואז כמעט החוויר כשראה אותי אוחז בהמחאה, קרוב קרוב  לפרצופו ובתנועות איטיות ונחרצות קורע את ההמחאה ל פיסות קטנות קטנות.

" אני לא צריך את הכסף המלוכלך שלך" סיננתי מבין שפתי והטחתי את כל פיסות הנייר בפרצופו המופתע. " קח את הכסף שלך, ותשמור אותו ואת הבת שלך בשביל החתן שאתה מתכנן לה. תיחנק עם הכסף שלך ושתדע שאני מרחם על הבת שלך שיש לה הורים כמוכם".   

 באותו שבוע מכרתי הדירה בשיכון ל'. החלפתי המרצדס במכונית של החבר'ה: ב.מ. וו. שחורה, קניתי דירה קטנה בשכונה, שמתי עלי מחדש את כל הגורמטים והשרשראות, חזרתי לדבר עם עין ועם חית  והתחתנתי עם נערה  פשוטה ונחמדה שהכרתי עוד מילדותי.

עכשיו אני יושב עם החבר'ה בכל יום שישי. משחקים פוקר ושומעים מוזיקה מזרחית וסוף סוף אני מרגיש שאני חופשי, בעור של עצמי, במקום הכי טבעי שלי...וכמו שאומר בועז שרעבי הגדול בשיר :" רק להיות חופשי ומאושר.."