הטור השבועי של דן וקנין: "הקמע של לובקה הפולני"

הקמע של לובקה הפולני / דן וקנין

לובקה הפולני ישב על  הכורסא בסלון ביתו כשליבו  כואב ורוחו נכאה באבלו על מות אמו האהובה שרק בזכותה קיבל את הקמע ששינה את חייו לנצח. הוא מולל בידיו שקיק בד אדום כשעל לחייו זולגות דמעות . השקיק היה בלוי ומוכתם כולו  בכתמים שמקורם בלתי ניתן לזיהוי וניכר  כי עברו עליו הרפתקאות ושנים רבות. הוא  ליטף את הסמרטוט האדום ביד אוהבת ושקע בזכרונות.

   *       *       *

"הפולני" היה כינוי שהדביקו לו  ילדי השכונה אליה הגיע בשנות השישים כעולה חדש מפולין.  בתחילה זה היה כינוי שנועד להעליב ולפגוע, אך עם השנים הפך להיות  כינוי של כבוד והערכה, וזאת בזכות הקמע המופלא. את הקמע  שבתוך  שקיק הבד האדום קיבל מאמו האהובה  כשנה או שנתיים אחרי שעלו ארצה מפולין.

הוא היה אז בערך בן עשר ושנא את עצמו ואת חייו עד כדי שאיפה  למות, ולא להיות כאן יותר בעולם הרע הזה. מיום שזכר את עצמו סבל הצקות ולעג של כל הסובבים אותו.  כילד בפולין סבל הצקות ולעג בגלל יהדותו ועכשיו בישראל בשכונה צפופה שרוב דייריה היו מזרחיים שונאי אשכנזים, סבל בגלל פולניותו.

כולם, קטנים כגדולים, לעגו לו והציקו לו ללא הרף. הילדים בשכונה ובבית הספר, הירקן הזקן  שאליו נשלח בימי חמישי לקנות ירקות לתבשילי השבת, ועוד ועוד  ילדים ואנשים שאת רובם אפילו לא הכיר.  משהו בו הוציא מהסובבים אותו את כל הרוע והם כיוונו אותו היישר אליו. הוא ניסה לסבול בשקט כדי לא להדאיג את אמו אך, אמא כידוע, תמיד רואה הכל והיא בכתה במסתרים ועל משכבה בלילות מצער ודאגה לבנה היחיד.

לפעמים התחרטה על שעזבה את פולין ועלתה ארצה, אם יחידנית עם ילד קצת מוזר שלא מצליח להשתלב בשום מסגרת ותמיד נופל קרבן לליצני הכיתה והרחוב. אך ידעה היטב כי העליה ארצה היתה הכרחית כדי להימלט מהעוני והאנטישמיות של שנות השישים  שבהן ניכרו עדיין תוצאות המלחמה העולמית הארורה.

כמה שבועות לפני  בר המצווה שלו  חיכתה לו אמו כולה נרגשת, ליד שער היציאה מבית הספר וכשהגיע, חיבקה אותו למרבה מבוכתו, בשמחה גלויה ובהתרגשות אמיתית: "בוא לובקה, בוא מהר הביתה, אני יש לי הפתעה טובה בשבילך, בגלל זה יצאתי מוקדם מהעבודה ובאתי אליך. בוא, בוא תראה."

לובקה נדבק בהתרגשותה ושמחתה של אמו וכשהגיעו הביתה התנפל על אמו בשאלות. היא חייכה בגאווה ושלפה מכיס שמלתה, מעטפה גדולה עם כמה בולים והוא זיהה מיד את הבולים הפולניים אותם הכיר היטב. : "תראה לובקה, זה מכתב שקיבלנו מסבא שלך. בוא , נראה מה הוא שלח לנו." לובקה מיהר לקחת מידיה את המעטפה ומתוכה שלף בזהירות שקיק בד אדום בוהק ולו שרוך משי שזור ורב רושם ואיגרת נייר  שנתלשה כנראה ממחברת ישנה.

אמו מיהרה להסביר :" אתה זוכר לובקה את גברת דנוטה המכשפה של הכפר?, אז אני כתבתי לסבא שלך וביקשתי אותו   שיקנה אצל דנוטה במיוחד בשבילך קמע מיוחד שיתן לך כוחות ומזל טוב וישמור עליך תמיד תמיד. אתה יודע שדנוטה היא מכשפה גדולה,וכל מה שהיא אומרת קורה. אתה זוכר שהיא קיללה את  איגור השיכור שהרביץ לה, והוא מת אחרי שבוע, ואתה זוכר גם שהיא בירכה את אדריאן  הצולע והוא תוך שנה הפך להיות הכי עשיר בכפר ובסביבה".

לובקה הנהן בהתלהבות מיהר לתלות את הקמע שלו על צווארו ובמאמץ רב קרא את האותיות הפולניות אותן זכר במעומעם : " לובקה היקר שלי.  זה סבא אנדרי כותב לך. זאת מתנה שלי בשביל בר מצוה שלך. זה קמע מאוד חזק. ישמור עליך תמיד  ויעזור לך להצליח בכל מה שתרצה.. באהבה. סבא. "

טקס בר המצווה שלו שאותו "חגג" בבית הכנסת המרוקאי  היה אחד הימים העצובים בחייו של לובקה. הוא עמד שם על התיבה כשהוא מוקף בעשרה זקנים שנאותו לבקשת הרב לעשות מצווה ולהשלים מנין עבור היתום הפולני, וכשאמו עומדת בעזרת הנשים דומעת כולה ומשליכה לעברו שתי סוכריות טופי עטופות בנייר דביק. הוא מיהר לחזור במלמול חרישי על הברכות שהשמיע הרב  ונשם לרווחה כשהטקס הזר והמוזר הסתיים בשלום.

מאותו יום התחיל השינוי הגדול בחייו  ובהופעתו של לובקה. נראה כאילו קומתו גבהה וכתפיו התרחבו.  הוא  חשף לפני כולם את כשרון הציור  שלו ותוך שבוע הפך להיות הצייר של הכיתה.  פתאום כל אלה שהציקו לו  קודם התחילו לבקש ממנו שיצייר להם במחברת  בית או עץ או אריה,  הוא נבחר לועדת קישוט של הכיתה והפליא  למלא את הכיתה והמסדרונות בפלקטים יפים של פתגמים ברוח התקופה, הבנות גילו אותו ואהבו את השקט שלו ואת הנימוסים הפולניים שלו שעמדו בניגוד חריף  לצעקות המיוזעות של שאר הבנים בכיתה.

לובקה גילה גם חוש מסחרי מפותח ועד מהרה הפך לממלא הבקשות של ילדי בית הספר. הוא היה קונה עטים צבעוניים בשוק של רמלה ומוכר אותם ברווח נאה לחבריו, אחר כך גילה את  הבשמים המזוייפים של השוק וגם אותם מכר ברווח נאה. כשגדל ובגר התגייס לצבא החזק כשקמיסט ושם בכלל פרח כסוחר וכאליל החיילות. קנה מכונית סוסיתא משומשת וחגג את החיים.

במשך השנים הבאות  צלחה דרכו בכל תחום בו נגע ותמיד תמיד לפני כל צעד והחלטה חשובה מישש את הקמע שבשקית האדומה, עצם עיניו בחזקה והתרכז   בכוונה גדולה בהשמעת בקשתו. כחלוף שנים היה  כבר  איש אמיד ומוכר בעיר כבעלים של עסקים שונים שכולם היו מוצלחים ומכניסים. הוא קנה לאמו דירה נאה וסיפק לה כל מחסורה ביד רחבה ועכשיו כשנפטרה בשיבה טובה הציב לה מצבת שיש מפוארת ובולטת.

עכשיו כשישב  ככה, בוכה ואבל  על הכורסא, החליט כי זה הזמן להחליף את שקיק הבד האדום בשקיק חדש ונקי. הוא פרם בזהירות רבה את השקיק וגילה דף שנתלש  ממחברת ישנה. הדף היה מקופל היטב  וכשפרש אותו  נגלה לפניו כתב ידה היפה של אמו :

" לובקה ילדי האהוב. אתה לא צריך שום קמע. אתה הוא הקמע האמיתי של עצמך ושלי. רק תסמוך על עצמך  ותצליח בכל מעשיך גם בלי קמע. אמא ".