למה צריך להתייחס לשגיאות באופן חיובי וכיצד להוציא מהם את המיטב?

לרובנו יש נטייה להאמין שהצלחה תגיע אלינו במהירות ואיכשהו אנו נוטים להתעלם מהעובדה שהצלחה, גם אם נראית לנו שהגיעה בקלות לאחרים, היא תולדה של עבודה קשה וניסיונות רבים. חשוב שנסתכל על הניסיונות ואי ההצלחות שלנו ושל ילדינו כחלק מהתהליך אל המטרה, כסוג של ניסוי וכמדרגה בדרך להצלחה. למה זה טוב?

ילד שהתנסה בכישלון ורואה זאת כהשפלה, כמפלה אישית, כאילו הוא הכישלון ולא כתהליך מחויב במציאות להצלחה, מפתח תחושת כאב. לא זו בלבד שהוא חי את חייו עם הכאב, אלא שבמקום שהוא יפתח את כישוריו ויתנסה שוב ושוב עד שיגיע למסוגלות ולהצלחה המיוחלת הוא מרוכז בעצמו.

ההתעסקות בעצמו כוללת שאלות כמו 'האם אני שווה?', 'מה אני שווה?', 'האם אני טיפש ואם כן, כמה יאהבו אותי אם ידעו שאני טיפש?'. את רוב האנרגיות הילד מפנה לכאב ולתסכול, כך שלהתפתחות וגדילה אישית נשאר מעט מאוד אם בכלל אנרגיות.

במקום שיש בו כאב, ערך עצמי נמוך וחוסר אמונה מתפתחות בקלות פסימיות ופסיביות. הילד צופה את הכישלון הבא ומאחר שלא רואה זאת כניסוי, כתהליך טבעי והכרחי אלא ככישלון אישי הוא עשוי להיכנס למעגל של פחד מההתמודדות עם עשייה, כאילו עוד הוכחה לאפסיותו, לחוסר יכולתו. הוא מאמץ את הפסיביות ומגלה חוסר רצון לנסות כמעט כל דבר על מנת שלא לחוות יותר כישלונות נוספים.

אז מה עושים?
חשוב לספר לילדים ולעצמנו שמחקרים מראים שהאנשים המצליחים ביותר בפוליטיקה, במדע ובאמנות הם האנשים שחוו הכי הרבה כישלונות, אך השתמשו בהם כמנוף לצעד הבא שלהם. אחד המכשולים בדרך להצלחה הוא דווקא חוסר הקבלה של השגיאות. שאנחנו צריכים לגייס אומץ. והכוונה באומץ היא ביטחון עצמי שנובע מאמונה ביכולות שלנו, שבעזרתו נצליח לחיות את החיים האלה עם הטעויות שאנחנו עושים. שדרך ללא כישלונות לא רק שלא מבטיחה הצלחה אלא שהיא גם אינה אפשרית. והדרך הבטוחה להצלחה מתאפשרת רק כשאנחנו מצליחים לראות בכישלון מעבדה להפקת לקחים, שהכישלון הוא פלטפורמה לבדיקה והתנסות.

אנחנו צריכים לשים לב לדרך החינוך שלנו כי זה מתחיל כשהילד עוד קטן מאוד ומבקש להתנסות, להרגיש שיש ביכולתו לעשות דברים לבדו ואז אנחנו לרוב אומרים לו "אתה קטן, תזהר, כשתגדל תבין או כשתגדל תוכל" וכשהילד בכל זאת מנסה ונניח נופל לו או נשבר לו אז אנחנו אומרים לו "אהה! אמרנו לך" . זו הדרך הבטוחה לאבד את האומץ ואת האמונה בעצמך.

זו לא אשמתנו, ככה חונכנו, החינוך ברובו מרוכז בשגיאות, השגיאות הם אלו שמדדו ועדיין מודדים את הערך שלנו. לפעמים כשמגיעים לביה"ס, המורה ממשיכה בחוויות המייאשות ע"י הדגשת השגיאות והחסרונות. לא כי היא רעה, אלא כי היא מאמינה שבהתייחסות לשגיאות בהערות, גערות, כשהיא מדגישה את הטעויות בקו אדום וכדומה, היא בעצם מלמדת אותנו להימנע מהם.

עוד דבר שניתן לעשות כדי לקדם את ילדינו הוא עידוד. לעודד זה לא דבר פשוט במיוחד במקומות שבהם אפילו אנחנו, עם כל הרצון הטוב – לא מצליחים לראות את החיובי. יחד עם זאת ככול שתתחילו לעודד יותר, כך יגדל החיובי שאתם רואים.

בהצלחה.

אורלי גאזי, בעלת מכון 'מגדלהור – הורות בגובה הלב' להנחיה וייעוץ של שיטות חינוך פשוטות ומשנות חיים, להורים שחולמים על הורות מיטיבה אך מוצאים את עצמם מותשים ואובדי עצות. התמחות מיוחדת בהנחיית הורים לילדים עם ADHD וADD
ליצירת קשר: [email protected] 5325653- 054