יומן מסע 

אנו תלמידי מחזור ב' ב"נעמי שמר" יצאנו לפני כשבועיים למסע לפולין, יצאנו מלאי חששות,  עם שאלות, פחדים ותהיות. חזרנו משם עם שאלות רבות אך יחד עם זאת עם תובנות עמוקות, על העתיד, על העבר ובעיקר על עצמנו, מי אנחנו? ומה אנו רוצים להיות בעולם.

הרגעים שנחקקו במסע היו הרגעים בהם היינו ביחד – האחדות שריגשה את כולם. תלמידים שלא הכירו הכרות עמוקה, ולא שוחחו בניהם  במהלך השנה, היו שם אחד למען השני, ולאורך כל הדרך היוו – יד מנחמת , חיבוק חם וכתף תומכת .

ביום הראשון למסע נחשפנו למשפט שליווה אותנו לאורך כל הדרך – "כי האדם הנשכח מלב – הוא מת". המשפט נכתב על מצבה בבית הקברות היהודי בוורשה. במהלך כל המסע צעדנו והתקדמנו במטרה ללמוד שמות, להכיר פנים להתוודע אל האדם ולא אל המספר. לפני המסע, השואה הייתה מבחינתנו מספר– 6,000,000 אנשים, היום אנו אומרים בביטחון לעולם - לא יהיה שוב מספר, כי אלו 6,000,000 עולמות – בני אדם עם חלומות, תקוות, אהבות, אכזבות – אנשים ומשפחות. הילדה הקטנה שהופרדה ונשארה לבדה, האמא הזועקת שילדיה נחטפו מידיה, אבא ובן שלא הספיקו לומר שלום האחד לשני, אחים גדולים שבנשימתם האחרונה אמרו מילה אחת – סליחה, כל אחד עולם ומלואו..

לוונו במסע על ידי שתי מדריכות מדהימות. הסיפורים האישיים עברו כחוט השני לאורך כל המסע, מעבר ללמידה מורחבת של ההיסטוריה. חווינו עצב , כאב , אהבה , גאווה , תסכול , בלבול , דאגה כעס ועוד.

סערת רגשות שאי אפשר להבין, לא נקלט . עמדנו  שם - במקום בו הם עמדו , צעדנו על שביל – עליו הם צעדו, תחת אותם שמיים שהיו התמונה האחרונה שהם ראו , ולא מבינים! לא מבינים איך אפשר להיות כל כך אכזרי? איך אמא מגדלת את בנה התמים להיות רוצח חסר רחמים? איך הם יכול לשתף פעולה? והאם זה היה יכול להיות אחרת ??!

"וכל ערב אותו דבר, מצאתי את עצמי יושב ושואל – הייתי עוזר? הייתי מציל? בורח? מתחבא?

וכל פעם מחדש הייתי עונה, ספק יודע את התשובה, ספק מתחמק מלענות – תלוי .

הרי אין ביכולתי לדעת מה באמת הייתי עושה, זו בדיוק העובדה שהמסע חושף בפנייך .

תוכל לשמוע, לראות, לגעת, לדמיין – אבל לעולם לא תוכל לדעת, באמת ! " ( מיומנו של תלמיד)

הבנו עד כמה טוב שיש לנו את המדינה שלנו, את העם שלנו, את הצבא שלנו, הבנו עד כמה אנחנו מרגישים בטוחים במדינה, יש מי שיגן עלינו, מי שישמור, מי שיבטיח – לנו זה לא יקרה.

המכתבים מהבית הזכירו לנו שתמיד יש מי שחושב, תמיד יש מי שדואג ואוהב, אין זה מובן מאליו. יש לנו אחד את השני, יש לנו מקום מבטחים לחזור אליו שהכול יגמר .

להם לא היה, אנחנו פה בשבילם  לזכור, לדעת, לשמר, לשמור על כבודם ובראש ובראשונה לא לשכוח !

            כי כאן נשבעתי לזכור ולא לסלוח, לזכור ולא לשכוח !