אסירי תודה: סיפורה המרתק של תכלת פז אסייג מגן יבנה.
21.02.17 / 15:19
תכלת פז אסייג למדה משחק במשך ארבע שנים, אבל להבדיל מאלו שמשקיעים את כל מרצם באודישנים ובניסיון לקבל כמה שיותר חשיפה, היא עובדת כמנחת קבוצות תיאטרון, ברובן טיפוליות. לאחרונה היא העלתה הצגה בהשתתפות אסירים מכלא "אלה".
מאת: חן בוקר, גן יבניתון
בחודש מאי 2016 החלה תכלת פז אסייג (26) מגן יבנה להגיע מידי שבוע אל כלא אלה בבאר שבע לשלוש שעות אינטנסיביות של עבודה טיפולית באמצעות תיאטרון מול אסירים שבסופן העלתה עמם הצגה על פי סיפורם האישי אל מול אסירים, עובדי וקציני שירות בתי הסוהר ובני משפחותיהם.
מה הרקע שלך בתחום התיאטרון? איך הגעת לעבוד עם אסירים?
"למדתי משחק בבית ספר למשחק גודמן בבאר שבע במשך שלוש שנים ולאחר מכן עוד שנה של משחק מול מצלמה בתל אביב. הבנתי שכדי להתפרנס אני צריכה לעבוד, ולא רק לעשות אודישנים. גם תוך כדי הלימודים עבדתי עם קבוצות שזקוקות לטיפול מסוים, נוער בסיכון או עיוורים ולא סתם קבוצה של אנשים, אלא כאלו שרוצים ללמוד משחק. אני לא בעלת אסמכתא של מטפלת או תרפיסטית, אבל אני לומדת כל הזמן, רוכשת כלים ומלווה באנשי מקצוע. חוקרת בעצמי ומתייעצת. דרך התיאטרון כל הדברים צפים".
לא רצית להיות שחקנית?
"רציתי לשחק על במות תיאטרון, לטייל על במות ברחבי הארץ. די מהר החיים ניתבו אותי למקום אחר של הדרכת הקבוצות. במהלך הלימודים עשיתי כמה פרויקטים של פר"ח ועבדתי עם נוער אבל אחר כך הציעו לי לעבוד עם אסירים ומשם הבנתי את מהותי".
איך הטיפול עובד? ההצגה עסקה בחיי האסירים?
"אני לא מביאה טקסטים כתובים אלא כותבת לאחר תהליך שבו הם מספרים וחושפים את עצמם. לשיטה הטיפולית קוראים 'פלייבק'- אתה מספר משהו על החיים שלך מהעבר וכולם צריכים לשחק את הסיטואציה הזו. יש בזה נבירה עמוקה בעבר. גם דברים שלא היו אנחנו פותחים ביצירת דיאלוג למשל בסגנון של: אילו היית פוגש אותו, מה היית אומר לו?, מה רצית לומר לו בעבר?
אני זו שמציקה וחופרת להם, נכנסת להם לווריד. האסירים לפעמים היו מתעצבנים ואומרים לי לשחרר. הייתי ממשיכה עוד ועוד".
מגיל 11 היא מתגוררת בגן יבנה, למדה במגמת תיאטרון ב"רבין" בגן יבנה. כשראתה שהשעתיים בשבוע לא מספיקות לה למדה בחוג במתנ"ס קופ"ף באשדוד עוד כארבע שעות מידי שבוע. באוגוסט האחרון היא נישאה.
"בעלי לא מהתחום", היא מספרת, "חיפשתי מישהו שיהיה פחות עם ראש אמנותי ויסתכל על הדברים באופן ריאליסטי. אני מתייעצת אתו מידי פעם והביקורת שלו בתור אחד שלא מגיע מהתחום טובה לי".
תחושת השליחות היא שמנחה אותה להתמסר לטיפול באסירים, גם אם אנסו, רצחו או גנבו.
"רובם גדלו בבתים בהם לא היה להם עם מי לדבר ומאיפה לקבל עזרה. ישנם סיפורי חיים מאוד קשים שלאחר שמכירים אותם, זה שהאסירים הגיעו לאן שהגיעו, היה די צפוי".
לא קשה לעבוד מול אסירים עם רקע ועבר פלילי? לא היו בך קונפליקטים?
"אני מגיעה ממקום של טיפול ולא של שיפוט. אני לא שופטת אותם על מה הביא אותם לכלא ובעיקר בהתחלה אומרת להם שאני לא מעוניינת לדעת על מה הם יושבים. אחר כך, במהלך הטיפול אם זה עולה ורלוונטי, אנחנו מדברים. הרעיון הוא שיום אחד הם ישתחררו ואולי אני יכולה לשנות משהו במחשבה שלהם ולעזור להם לקראת החזרה לחיים האמיתיים".
על אף שהיא נשמעת מפייסת ושלמה, ההתחלה, כך היא מגלה, לא הייתה קלה.
"לא ישנתי כמה שבועות לפני המפגש הראשון. הייתי תמימה ומעט חששתי, שאלתי האם יהיו איתי סוהרים בחדר למקרה ויקרה משהו. גם בעלי והקרובים לי לא אהבו כל כך את הרעיון. למרבה הפתעתי קיבלו אותי מאוד יפה עם הרבה כבוד, הרגשתי שהם התרגשו מהפגישה ואולי היו מעט מפוחדים. רובם יושבים בכלא על אונס, רצח, גניבות. יש כאלה שריצו כבר 15 שנים ונותרו להם ארבע שנים לשחרור. רובם היו במאסרים גדולים וארוכים והם כבר עברו הרבה. אני סוג של נכנסתי אליהם הביתה והם אירחו אותי. יש להם קודים של כבוד, הם לא ניסו ליצור מגע, שואלים תמיד מה שלומי ולעולם לא מקללים לידי, להיפך, מדברים בשפה גבוהה ואפילו מנסים להרשים. עם הזמן הם הופכים ליותר אותנטיים ומשתחררים מעט, אבל תמיד מכבדים. לא הרגשתי בשום אופן מוטרדת".
אז ממה מורכב השיעור?
"לכל שיעור יש נוסחה בסיסית: שיחה קצרה לשחרור לחץ, איך עבר השבוע וכאלה. הרבה פעמים עולה ציניות. הם מאוד אינטליגנטיים ומנגד, די מנותקים ממה שקורה בחוץ. משם אנחנו עושים 'חימום' בהתאמה לעולם שלהם, כל מיני משחקים שונים, רובם באווירת משחקי ילדות, חלקם משחקים מחדדי חושים שמביאים אותם לריכוז וכמובן לגיבוש הקבוצה. משם אנחנו מתחילים עם המשחק עצמו והשיתופים השונים של אירועים מהעבר שלהם".
הפרויקט הסופי: הצגה
פז אסייג שיתפה את הקבוצה כי בכוונתה ליצור הצגה שתמחיז את סיפורי החיים שלה. בהתחלה המשתתפים חששו אך במהרה הסכימו לספר לה את קורותיהם. "בתום כל מפגש כתבתי תסריטים. לאחר כחמישה חודשים הקראתי להם סצנה אחת ומשם התחילו מעט הסתייגויות, שכללו גם בכי וחששות. הם הרגישו חשופים ופחדו שישפטו אותם במידה ויציגו מול אסירים אחרים או בני משפחותיהם על במה. הם הרגישו חשופים אבל מוגנים בתוך הקבוצה והשיעורים. למזלי הם המשיכו לעבוד והבנתי שהם צריכים פוש. הזמנו קבוצת אסירים שצפו בהם עושים כמה תרגילים והכל עבד. עבדנו על ההצגה עצמה במשך חודשיים והוספנו טקסטים. מצאתי ממש כוכבים, כולם היו עם נוכחות על הבמה וזה היה מרגש, בעיקר כי הסיפורים שלהם שובצו בסיפור מסגרת אחד".
מהו הסיפור העיקרי?
"הסיפור העיקרי דן בעניין הבחירה: היכולת והרצון לבחור לכאן או לכאן. העלילה מדברת על בחור שנמצא במרכז גמילה NA של אנשים שנגמלים מסמים ואלכוהול, כשהמשפט המוביל הוא 'רק להיום'. לאחר חודש של גמילה מקבלים מחזיק מפתחות וכך כל חודש בחודשו עד שנה. הבחור מספר לאבא שלו שהוא מקבל מחזיק מפתחות של שנה ללא סמים/ אלכוהול ואביו שיכור, לא מקשיב לו ורק דורש ממנו שילך לקנות לו. חברים לוקחים אותו לפאב ואין לו ממש עם מי לתקשר, הוא מנסה להתמודד עם הקושי שלו ובסופו של דבר נופל, מתדרדר ועושה תאונת פגע וברח. בסוף הם נמצאים בפאב ומגיעים שוטרים שגילמו אגב אריתראים ושם יש סצנה אחרונה של בית משפט. השופט חומל על הבחור שאמור היה להיגמל ולקח את מחזיק המפתחות של השנה".
ההצגה אמנם לא הוצגה על במה גדולה, התפאורה הייתה דלה וכך גם התלבושות אך התגובות היו חמות ומחבקות. "הצגנו בתוך הכלא עם תלבושות מינימליות ומעט פריטים אל מול קהל. היו שלושה מופעים: ביום הראשון מול אסירים, ביום השני מול עובדי שירותי בתי הסוהר ונציגיהם- קצינים וסוהרים וביום השלישי מול המשפחות שלהם ואנשים שהתעניינו. היה מאוד מרגש וכולם היו קשובים".
---------------------
יש לכם סקופ? מצאתם טעות בכתבה? לחצו כאן להתחיל איתנו צ'אט בוואטספ
--------------------
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים שמגיעים לידינו. אם זיהיתם באתר צילום בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות הקישור כאן