הילדה עם הדימוי העצמי הנמוך הפכה לרקדנית בינלאומית מצליחה: בר אנסיס לא עוצרת באל.איי

בשקט בשקט ובלי למשוך יותר מידי תשומת לב (תקשורתית לפחות), בר אנסיס שגדלה כאן במושב באר טוביה הסמוך לאשדוד וניהלה לא מעט מהחיים שלה כאן בעיר, הפכה למטאור בקנה מידה עולמי עם שורה של הישגים שהיום בגיל 31 ממצבים אותה כרקדנית בינלאומית.

כשברזומה שלה הופעות לצד שמות עולמיים כמו סנופ דוג, ג'סטין טימברלייק, סולג'ה בוי ועוד ואמנים מובילים בישראל (עומר אדם, שירי מימון, נטע ברזילי, נועה קירל, שרית חדד, עברי לידר ועוד), היא שואפת הכי גבוה שרק אפשר.

אבל עם כמה שזה נשמע ורוד ויפה, הדרך שעברה לא הייתה כזאת פשוטה. זה לא שהריקוד לא בער בה, אבל עוד מתחילת הדרך היא זוכרת שחוותה דחייה והרמות גבה בגלל המראה החיצוני שלה כילדה מלאה.

"הבנתי שהשונות שלי, זה מה שמיוחד בי"

ברמה האישית היא חשה דימוי עצמי נמוך, אבל בדיעבד התשוקה לתנועה ולמוזיקה הייתה חזקה מהכול. "הייתי ילדה עם ביטחון, אבל לא בנוגע למראה שלי" – היא משתפת. "זה ליווה עוד כשלמדתי בלט כילדה – הרגשתי בבגדי הגוף כמו פיל בחנות חרסינה: הבטן בולטת ואתה יותר גדול מכל מי שסביבך וקצת יותר קשה לך להרים את הרגל לגובה ואתה מרגיש שאתה לא כמו כולם. ואם זה לא מספיק, כל הזמן אומרים לך להשתדל להיות כמו כולם ולא לבלוט מידי".

"מאוחר יותר הבנתי שזה מה שכיבה אותי" – היא מוסיפה, "הבנתי שהשונות שלי, זה מה שמיוחד בי. ובמקום לנסות להיות כמו כולם, עליי להבליט את הייחודיות הזאת. כל כך הרבה שנים ניסיתי לדכא את זה, ובשלב מסוים הבנתי שאני צריכה להחיות את זה מחדש. התבאסתי כל כך. מצד אחד שמחתי שזה קיים בי, מצד שני כאב לי על השנים שבזבזתי".

איך למשל חווית את אותה דחייה שאת מדברת עליה?
"אני זוכרת למשל שסביבות גיל 11, היה לי את הביטחון לרקוד על הבמה מול קהל של מאות, אבל אף פעם לא היו ממקמים אותי במרכז הבמה או נותנים לי סולו. זה היה מבאס מאוד, אבל אהבתי את הריקוד ושכנעתי את עצמי שזה לא משנה איפה אני עומדת ועדיין אתן את ההכי טוב שלי. פשוט התשוקה שלי לתנועה ולמוזיקה הייתה חזקה מהכול".

בר המשיכה את המסלול שלה בעולם הריקוד דרך תחרויות כישרונות, הופעה בטקסים בביה"ס ולימודי ריקוד שנמשכו גם כשהייתה נערה, אך כל זה ועדיין היא לא מצאה את מקומה. היא ידעה שהיא נמשכת להיפ הופ, אבל התחום רק החל להתפתח במקום בו גדלה.

נקודת ציון משמעותית בדרך הייתה כשהתקבלה לסטודיו של עידו תדמור וקיבלה מילגה ללימודים אצלו. בסטודיו בו למדה משום מה החליטו שלא לשלוח אותה לאודישן הקבלה, אבל אבא שלה לא ויתר ורשם אותה באופן פרטי.

"בהתחלה זה שבר לי את הלב" – היא משתפת, "עידו תדמור שנחשב ה-כוריאוגרף (בה' הידיעה) היה ההשראה שלי. היום בדיעבד אני יודעת להגיד שהוא הראשון שזיהה את האש שקיימת בי ושבמשך שנים ניסיתי לדכא".

בהמשך, למרות שיכלה לקבל "רקדן מצטיין", היא בחרה להתגייס לשירות משמעותי בינתיים היא פיתחה אהבה אחרת שלה לעיצוב אופנה והריקוד נשכח אי שם מאחור. עם השחרור היא הייתה בטוחה שהיא הולכת ללמוד עיצוב אופנה, אולם הארה פנימית שחוותה בזמן הטיול לדרום אמריקה אחרי הצבא גרמה לה לגלות את הייעוד שלה: היפ הופ.

כבר באותו רגע היא התחילה לעשות טלפונים ולנסות להבין איך היא הופכת לרקדנית היפ הופ מקצועית. בארץ היא נרשמה לאודישן לאחת הלהקות המובילות בתחום, אך לא עברה. כאן היא החליטה להתחיל הכל מהתחלה ונרשמה לחוג היפ הופ לצד ילדות בנות 12.

"החלטתי שאני הולכת על היפ הופ כמו שתמיד רציתי והבנתי שאין קיצורי דרך" – היא מספרת. "ויתרתי על לימודי האוניברסיטה ובעטתי את האגו הצידה. אבא שלי אמר שאם אני מוותרת על הלימודים, אז עליי לקחת את הנושא ברצינות לא פחות ובאמת ככה היה".

בר המשיכה עם לימודי ההיפ הופ בארץ ולאחר מכן נסעה ללמוד אצל טובי המורים באל.איי, שם היא הבינה שזה המקום שלה. "ללמוד ממורים שהיו כוריאוגרפים של מייקל ג'קסון, אריאנה גרנדה או ג'ניפר לופז - זה היה מבחינתי דבר גדול" – היא משתפת. "גם הם חזרו על אותן המילים: שכמובן יש לי לאן להשתפר, אבל שיש בי אש שאני חייבת לפתח אותה ולהמשיך לעבוד".

מאוחר יותר היא התקבלה לסוכנות רקדנים נחשבת בארה"ב ועברה לחיות בלוס אנג'לס, אך לא לפני שחזרה ארצה בשביל לצבור עוד לרזומה שלה. "הבנתי פתאום מה אני שווה" – היא אומרת. "התחלתי ליצור יותר קשרים ולאט לאט התחילו לגלות אותי".

דבר הוביל לדבר ובר הפכה לרקדנית מאוד עסוקה בארץ כשהיא מופיעה על במות מאוד מכובדות לצד טובי האמנים בישראל. מפרויקטים קטנים כרקדנית מחליפה ועד להופעות בקליפים עם נועה קירל וסטפן, עברי לידר, עומר אדם, אנה זק וכרקדנית ראשית בקאסט של שירי מימון.

היום השאיפה שלה לצאת לסיבוב הופעות עולמי לצד אמן בינלאומי, וכן – לעבור גם בבית בישראל – היכן שהכל התחיל. "מדגדג לי רק מלדבר על זה" – היא אומרת. "להרגיש את המוזיקה פועמת בתוך הגוף ולשלב את בין הפאשן שלי לגלות תרבויות ולראות עולם לבין הריקוד ואולי לשלב גם את תחום העיצוב, ובעיקר לעשות מה שאני אוהבת".

מרגש מאוד.
ועכשיו, אחרי כל מה שעברת ואת עדיין עוברת, מה היית אומרת לאותה ילדה עם דימוי עצמי נמוך?
"וואו. לא התכוננתי לשאלה כזאת. הייתי אומרת לה: מי שאת זה הדבר הכי טוב שיכול להיות! תמיד אפשר ללמוד ולהשתפר ולהיות טובים, כן, אבל כל זה מעל מי שאת כבר. אין שום דבר "לא בסדר" במי שאת, להפך – זה ה"סופר פאוור" שלך, מי שאת והייחודיות שלך ותיקחי, ותחבקי ותאהבי את זה, תעצימי את זה. כמובן בצניעות ובתשוקה, ותמיד להיות פתוחה להעשיר את עצמך, ללמוד ולהשתפר, אבל אף פעם לא לחשוב שמשהו לא בסדר בך. כי להיות את זה הדבר הכי מיוחד בעולם! וכשאת מאמינה בזה ומרגישה ככה, אף אחד לא יכול להתווכח איתך. גם אם לא יאהבו את זה, כי אם לא יסכימו, גם זה יהיה קשה לעיכול, זה בלתי ניתן להכחשה. כי את שלמה עם זה".