אירועי יום הזיכרון בשבט הצופים גיא גן יבנה לא השאירו עין יבשה

נחשפנו לפוסט שהעלה תושב היישוב, חיים שוחמי, המתאר את המפגש, ובחרנו, כמובן באישורו, להביא את דבריו, כלשונם:

וכך כתב: "יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה בשבט הצופים גיא גן יבנה. את שבט גיא אני מכיר שנים, עברו שם לא מעט מבוגרי התיכונים בישוב, נוער איכותי שגדל לתלפיות ! השנה בחרו בשבט גיא וליתר דיוק בשכבה ט, שכבת רותם שעוברת השנה קורס הדרכה לשמוע מעט על השכול מפיו של אב שכול Shmuel Egbar."

חיים הוסיף: "ההרצאה של שמואל אגבר היקר היתה מאלפת, מסעירה, מקצועית וכואבת, הרצאה שהצליחה להכניס את המושג שכול ואובדן עמוק לחניכים קורס ההדרכה. שמואל שידוע כאחד שלא חוסך במטען, שיתף את החניכים והפליג בתאוריו על בנו שנפל כמו גם על השכול בכלל הוא צרף תמונות ורישומים שהוסיפו מימד עז."      

והודה: "כאן הנקודה להודות לשבט הצופים לדורותיו שבחרו להנציח את הבנים שנפלו וכך יש לנו את שכבת רותם, שכבת עומרי, שכבת אופק ושכבת רועי. גילוי נאות גם זכרו של ברק דגורקר בנם של אורה ומשה דגורקר מונצח בתנועת הנוער הלאומי. תודה לשמואל שבחר לשתף אותי במיזם הזה. תודה לתמיר ארצי מדריך שכבת רותם על סיפור, תודה לכם שבט גיא - צופי גן יבנה, ישר כוחו של הנוער כאן בגן יבנה."

סיפר לנו תמיר ארצי מדריך קורס שכבת ט השנה: "בשבט הצופים גיא גן יבנה, קרואים הגדודים על שמות חללים בני גן יבנה. כך יש לנו את שכבת רותם (אגבר), שכבת עומרי (שושן), שכבת אופק (אהרון) ושכבת רועי (אלפי). השנה שכבת רותם היא שכבת ט, העוברת את קורס ההדרכה."

וציין: "הדגש בטקס השנה, היה חזק על שמות החללים וההקשר לשמות הגדודים. הועלו שירים וקטעי קריאה, שנכתבו ע"י החניכים, ואז עלה הרעיון לפנות לשמואל, אבא של רותם, שהסכים להגיע ולהעביר את ההרצאה, 1/2 שעה לפני הטקס, וסיפר את סיפורו של רותם ז"ל."

תמיר הוסיף כי: "לאחר השיחה ניגשו אלי חניכים ושיתפו ששם הגדוד "רותם" פתאום מקבל משמעות עמוקה יותר, כשפתאום יש פנים וסיפור מאחורי השם." 

זה המקום לציין כי, את שמואל אגבר, הכרתי, דרך חבר משותף, נחשפתי לסיפורו האישי הכואב, והיתה לי הזכות לפרסם חלק מכתביו במהלך השנה האחרונה במדור "המושך בקולמוס". כך כתב, השנה, שמואל, לפני יום הזכרון:

מַמְתִּין לְתוֹרִי - שְׁמוּאֵל אַגְבֵּר:

זְמַנִּי הוֹלֵךְ וּמִתְקַצֵּר.
גּוּפִי מִשְׁתַּנֶּה, הָרְאִיָּה כָּכָה כָּכָה,
שְׂעָרִי מַאֲפִיר.
הַזְּמַן חוֹלֵף לוֹ מַהֵר,
הוּא רָץ כְּמוֹ אָצָן לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים.
וְרוֹתֵם שֶׁלָּנוּ כְּמוֹ בַּשִּׁיר
צָעִיר לָנֶצַח נִשְׁאָר.

הַגַּעֲגוּעַ הוּא אֵין סוֹפִי,
אֲנִי הַנָּדוֹן לְחַיִּים אֲרֻכִּים,
חַיָּב לִשְׁמֹר עַל הַגַּחֶלֶת וְעַל עֲתִיד הַמִּשְׁפָּחָה.

שְׁלֹשֶׁת נֵרוֹת הַנְּשָׁמָה
שֶׁאֲנִי מַדְלִיק
כָּל שָׁנָה בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן.
לֹא יָאִירוּ לִי אֶת דַּרְכִּי,
בָּאֲפֵלָה.
בַּחֹשֶׁךְ נוֹתְרָה לָהּ נִשְׁמָתִי.

בְּסַבְלָנוּת,
בְּלִי לַחַץ וּבְרֹגַע
מַמְתִּין לְתוֹרִי.
מַמְתִּין לְאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁהוּא שָׁם לְמַעְלָה, יַנִּיחַ לִי,
שֶׁיִּהְיֶה סוֹף לְהַמְתָּנָה שֶׁלִּי.

נִדְמֶה לִי, שֶׁכְּבָר לֹא נוֹתַר זְמַן רַב.
נִתְרָאֶה שָׁם בֵּין הַמַּלְאָכִים, בְּקָרוֹב קָרוֹב, רוֹתֵם בְּנִי אֲהוּבִי