עדות תצפיתנית שמתארת את מה שעברה ב-7 באוקטובר בחמ"ל של כיסופים בחדירת המחבלים

"בשש וחצי היה לי שעון מעורר, הייתי צריכה לקום, ואז התחיל "צבע אדום צבע אדום". לא ידענו מה עושים, כי לא היינו בסיטואציה כזו, אז פשוט רצנו החוצה לגליל כזה מבטון, נכנסנו אליו אבל זה לא הכי מוגן, הבומים שם באמת מטורפים ברמה מוגזמת, שכל בום חשבתי שאני אמות.
רקטות נפלו לנו ליד המגורים והרסיסים עפו עלינו וכולן התחילו לבכות, גם הבנות ששם הרבה זמן אמרו שאף פעם זה לא היה ככה חזק. שם זה רק התחיל.

התחילו להגיע הודעות שיש פשיטה, כלומר חדירה של מחבלים לשטח הארץ… לא רק בחמ"ל שלנו, גם בנחל עוז, ביפתח, ברעים וכרם שלום.

בכל קו דיווח נכנסו כמויות של מחבלים ומאצלנו מישהי התחילה לדווח עוד לפני, אבל הכוחות לא הספיקו לבוא לעצור, זה היה כמויות של מחבלים משהו פסיכי. הם התחילו לירות בפסקלים, במצלמות של התצפיות, ואז זה הגיע למצב שאנחנו לא יכולות לתצפת.

אמרו לנו שהברירה היחידה זה לקחת את הרגליים ולברוח לחמ"ל. תוך כדי צבע אדום, נפלו לידנו רקטות, ואני רצתי כמו שלא רצתי בחיים, פשוט רצנו, נכנסנו לחמ"ל ואמרו לנו שכולן נוטשות עמדות. הפסקל זה מחשב ענק כזה עם עמדה, ואמרו לכולנו לנטוש עמדות ולעמוד מאחורי הפסקלים ולהתחבא, פשוט להתחבא.

הצטופפנו שם כולם והתחבאנו, ואז הגיעו כוחות לאבטח אותנו. היתה לנו דלת אחת שלא יכולה להסגר כי המנעול דפוק, צוות ישב עליה, זו כבר סיטואציה מזעזעת, אבל אז הפילו לנו את החשמל ושתי הדלתות חשמליות. ברגע שנפל החשמל שתיהן נפתחות.

היה בהתחלה את הצוות של גולני ומהר מאוד הם נמחקו כולם, פשוט נהרגו אחד אחרי השני. התחילו להביא פצועים לתוך החמ"ל שלנו, התחלתי לעזור לטפל כמה שאפשר כי ממש פחדתי לצאת מאחורי הפסקלים, אתה מפחד על החיים שלך ברמות, זה קשה גם נפשית.
לא אכלנו 26 שעות. לא היה אוכל, בקושי היה מים, חילקנו שלוקים אחרונים בין כולנו. היינו ככה משש וחצי בבוקר עד איזה 23:00. בגלל שנפל החשמל לא היה מזגן, לא היה אוויר, מתנו מחום, השתנתי לתוך כוס ולתוך פח פעמיים, לא היה איפה לעשות פיפי, אנשים חירבנו מתוך לחץ, בנות השתינו במכנסים.

אני לא יכולה לתאר כמה פחדתי על החיים שלי בכל שניה שהייתי שם, פחדתי לזוז, פחדתי לשבת, הגוף שלך קורס, לא אכלנו לא שתינו, שום דבר לא הגיוני בכלל. התחבאתי בתוך מגירה, נשכבתי בתוכה, פחדתי על החיים שלי כי הדלתות נפתחו והמחבלים השתלטו על כל החמ"ל והיו הרבה הרוגים והרבה פצועים.

ואז התחילה האזעקה של שריפה והרגשתי שאני הולכת למות כי אם נצא החוצה יש מחבלים ואם נשאר בפנים אני מתה מהשריפה. למזלנו הצליחו לכבות אותה. כנראה בנחל עוז הם שרפו את כל החמ״ל ואז לבנות לא היתה שום ברירה זה היה או לצאת או להישאר ולהישרף ואז הן יצאו ואז לא ברור אם חטפו חלק מהן או מה.

כל פעם שדפקו בדלת מחבלים, זה היה אחד המפחידים, לא היה איפה להתחבא היינו בפאקינג חדר שהם ניסו להגיע אליו. בפעם השלישית היינו צריכות להתחנן שיגיעו כוחות. כ"כ הרבה מחבלים ומלא הרוגים ופצועים, אף אחד לא ידע איך להתנהל, ואצלנו כולן בוכות ובהיסטריה ורוצות הביתה. לא יודעת איך שרדתי.

התחילו לירות עלינו מהדלתות, בסוף הצליחו לנטרל אותם אבל גם בחדירה השניה הם עמדו על הגגות של החמ"ל. התחננו לכוחות שיביאו זיק, טיל שמעיף אותם, ובאיזשהו שלב הגנרטור התחיל לעבוד ואז עוד פעם נפל ואז התחלנו להרוג הרבה מחבלים ופוצצנו אותם. ראינו שגנבו לנו קיטבגים של המדים שלנו וכאלה.

ניסו להוציא אותנו משם ופחדנו, היו גם טילים כל הזמן אז חיכינו ובסוף עמדנו בטור בזוגות כשמשני הצדדים צוותים של לוחמים שהגנו עלינו והתחילו יריות כשאנחנו מחוץ לחמ"ל. היינו הכי חשופות, התכופפנו שם, ישבתי על דם של לוחמים כי לא היה איפה לשבת. עד שהגענו לאוטובוס ראינו גופות של אנשים.

כל רעש עכשיו מלחיץ אותי וכל בום וכל טריקת דלת או מישהו שעושה אפצ'י. אני לא חוזרת, אני לא מסוגלת. איך אני חוזרת לחיים שלי, לישון לבד אין מצב, אני לא מסוגלת לעשות שום דבר שבנאדם נורמלי יכול לעשות. זה לא פייר שילדות בגיל שלנו היו צריכות לעבור את זה, ואני בכלל ביום השני שלי שם".