ט"ו בשבט הגיע

מחקרים מראים שהשעה הראשונה בבוקר היא השעה שתקבע איך היום שלך יראה, לכן כדאי להקדיש את השעה הראשונה (לפחות) לזמן שלך עם עצמך. להגיד תודה, להתפלל, לעשות מדיטציה להתאמן, לכתוב.. כי כל עוד הראש והמחשבה צלולים ושקטים, ככה נהיה מסודרים יותר, פרודוקטיביים יותר והיום שלנו יהיה צלול ורגוע ואפילו אופטימי יותר. הסחות דעת כמו טלפון/ טלוויזיה רצוי להוציא לפחות בשעה הראשונה מהקימה בבוקר ושעה לפני שהולכים לישון בלילה.

אני משתדלת לעשות את זה כבר תקופה ארוכה, אני חושבת שאפילו בכמה שנים האחרונות, אבל נראה שכוכבי הלכת החליטו לעשות לנו סדר חדש ולצאת לטיול על שביל החלב ולבעוט בכל מוסכמות שידענו לפני כן.

הכל השתבש מתחילת המלחמה. אולי אפילו קצת הרבה לפני, אבל אנחנו אלופי העולם בלהבליג. בחודשיים הראשונים של המלחמה לא הצלחתי לשמור על השעה הראשונה בבוקר ובטח שלא בלילה. הייתי קמה בבוקר ופותחת ישרטלפון לראות באפליקציה מה קרה בלילה ומשם ישר לטלוויזיה לראות את כל הפרשנים והדיווחים שיגידו מה קרה עכשיו.

בלי לשים לב, הפכתי מאחת שלא רואה חדשות כבר כמעט עשור, לאחת שצורכת את זה על בסיס שעתי. ראיתי איך זה השפיע עליי ישירות. אני עייפה, אין לי אנרגיה ואני רואה את הכל כהבל הבלים אחד גדול. משהו שידעתי תמיד, אבל מאז השביעי באוקטובר התחדד לי יותר. בעיקר שלא משנה עם איזה כותרת הסתובב איתה עד עכשיו מעל הראש כרגע זה שווה כקליפת השום. את והכותרת שלך.

האוזניות לטלפון שלי מסמנות לי כרגע שאין להם סוללה ואני קמה להטעין אותן. חוזרת לספה, ממשיכה לכתוב משפט ואז המחשב שלי מודיע לי שגם הסוללה שלו עומדת להיגמר. אז אני שוב קמה כדי לחבר גם אותו למטען, מתנגשת בדרך ברגל של הספה עם הזרת שלי ויושבת על הריצפה כדי להמשיך לכתוב את המילים האלה תוך כדי שהמחשב צובר אנרגיה.

נראה שלכל המכשירים האלקטרונים שלי, כשנגמרת להם הסוללה יש פתרון שאפשר לעשות כדי למלא להם אותה מחדש. אז מצאתי פתרון למכשירים שלי, אבל לא פתרון לתסכול שלי. משהו שיוכל למלא את הסוללה שמניעה אותי.
פתחתי את הטלפון להפסקה קצרה, לגלילה תמימה שתשתיק את המחשבות. אבל גם בה נגלו לעיניי צמד המילים "הותר לפרסום". ושוב אני מרגישה שהחולשה משתלטת על כולי.

נראה שהאויב שלנו רואה אותנו כרגע ערומים כמו עצים בחורף. נטולים מהעלים שהגדירו מי אנחנו "עץ הדר? עץ ברוש? עץ אלון?" או שעטפו אותנו בעלים של ביטחון כמו "איזה צבא! ואיזה הייטק!ואיזה ואיזה ואיזה..." אבל פתאום אנחנו רואים דבר אחר, שאנחנו לא צריכים הגדרות. שכולנו אחד. השורשים והגזע הם אלו שמחזיקים אותנו חזקים ויציבים. גם ברוחות וגם בגשם.

"ט״ו בשבט הגיע חג לאילנות" זה חג שאנחנו חושבים שאמור לסמל פריחה, צמיחה והתחלות חדשות. אבל כשבתקופה הזאת את מרגישה שאת רק נובלת, לא נותר אלא לתהות "אולי זאת טעות בלוח שנה?" למה לא שמו את ט״ו בשבט נגיד בעוד חודשיים? כשהאביב יגיע ובאמת העצים והפרחים?יוכלו לפרוח? כי ט"ו בשבט מסמל לנו את האמונה בפוטנציאל שלנו לצמוח. שאולי כרגע אנחנו ערומים ונראים חלשים בתקופה הזאת של החורף ובמלחמה בכלל אבל עוד יבואו ימי הפריחה שלנו. וכרגע, כל שעלינו לעשות זה לעבוד על עצמנו, לשתול ערכים, להוציא עשבים שוטים, ניתן מים ושמש אבל בעיקר זמן וסבלנות ונזכה לראות בעתיד, הלא כלכך רחוק, את הפוטנציאל שלנו, את הצמיחה שבנו ואת הפירות שלנו.
והם עוד יראו, כולם יראו, מה אנחנו באמת. עם עלים או בלי עם הגדרות או בלי. חזקים מהשורש.

בתקווה לבשורות טובות במהרה, ולשמש מחממת על הלבבות של כולנו.

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.