הכירו את דוד דגו תושב גן יבנה

דוד נולד באתיופיה, ועד גיל 6, לא ידע כלל שהוא מ"בית ישראל". זאת, בגלל הסביבה בה גדל, בעיירה גונדר. מסביבם חיו רק נוצרים, והיה צריך להחביא את עובדת היותם יהודים.

ההורים הסתירו את העובדה מהילדים, על מנת להגן על המשפחה. עם זאת, מסורות של "בית ישראל", קוימו בסתר, כמו המסורת של שמירת שבת. כשהיה בן 6, הוריו סיפרו לילדים על היותם שייכים ל"בית ישראל" ועל רצונם לעלות לירושלים.

דוד מספר, שרוב משפחתו משני צדי ההורים, עלו לישראל כבר בשנת 1984. היתה זו עליה קשה. מסע קשה ברגל, במשך 40 יום, דרך סודן. העליה הזו סבלה והתמודדה בדרכים עם מעשי שוד, אונס, רצח, וזוועות נוספות. לדוגמא, סיפר על משפחה שמנתה 8 נפשות, בתחילת המסע, ורק אחד מתוכה, שרד עד סופו. לדבריו, העליה הזו, היתה, מתוך ציונות לשמה. הוריו ומשפחתו הגרעינית, נשארו באתיופיה, לכ 5 שנים נוספות.

כאמור, בהיותו בן 6, החל מסעו לארץ. הם יצאו לדרך בזמן הפיכה מדינית, חוו את המלחמה, הכי קרוב שאפשר, ראו ושמעו כדורים שורקים מעל ראשיהם, ובליבם היה, בעיקר, המון פחד.

בסופו של דבר, הגיעה המשפחה לבסיס הקליטה באדיס אבבה. אביו של דוד, הוברח לאחר שנה, לארץ, דרך קניה, מחשש לחייו (היה פעיל פוליטי). האם נותרה מאחור עם 3 ילדים, שנה נוספת, עד שעלו גם הם לארץ והתאחדו עם אב המשפחה. היתה זו שנת 1991, בדיוק לאחר סיום מלחמת המפרץ, הוא בן 8.

עם הגיעם לארץ, נשלחו למרכז קליטה בעכו. החוויות בעיני דוד הילד, היו טובות. הוא מספר שהרגיש שקיבל חוויית קליטה חיובית. לאחר שנתיים עברו לבאר שבע, לשכונת קראוונים ולאחר מכן לדירת קבע בשכונה ג'. שכונה קשה מבחינת פשע והזנחה, נכון לאותם ימים.

למרות הקשיים, סיים את לימודיו, התגייס לצבא, בו החל כלוחם בסיירת מטכ"ל וסיים בפלח"ן (פלוגת החבלה וההנדסה). את הטיול הגדול שלאחר הצבא, בחר לעשות לארץ הולדתו, אתיופיה.

הוא חזר לנופי הולדתו, והצליח רק מתוך הזכרון, להגיע למקומות בהם חי, גדל ולמד. במשך חודש ימים חזר אל המראות, הריחות והזכרונות, אך חזר, לדבריו, עם "תחושת שלמות זהותית."

לאחר חזרתו לארץ, החל ללמוד באוניברסיטת בן גוריון, שבבאר שבע. נכון להיום, דוד בעל שני תארים הראשון – פוליטיקה וממשל תקשורת וחינוך, והשני – ניהול מדיניות החינוך. את התארים עשה תוך כדי היותו, בין השאר, פעיל חברתי וקהילתי, במסגרות שונות, מאז שחרורו מצה"ל.

את עיקר תשומת הלב שלו, נתן לנושא החשוב ביותר בעיניו, הנושא החברתי קהילתי. כך במהלך השנים, כל העבודות בהן עבד, מילאו אחר הרצון לשנות, לחדש, ולהעצים קהילות ואוכלוסיות מוחלשות.

בין השאר מילא תפקידי מפתח בארגונים חברתיים הבאים:

מדריך נוער – "בית חם": מדריך בשכונה יא' בבאר שבע, הבית קלט את כל הנערים, שנפלטו מכל מסגרת אפשרית אחרת. שם לא ויתרו לנער אך גם לא ויתרו עליו.

הדרכה במכון למורשת בן גוריון: הדרכה בצריף בן גוריון לאוכלוסיות מגוונות מבאר שבע.

הסוכנות היהודית: ריכוז ועבודה לזיהוי צרכים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים וכו' של כ 70 סטודנטים מבריה"מ. בנוסף, הנגשת המענה הנדרש לסיום הלימודים בדר הטובה ביותר.

רכז הכנה לצה"ל רשותי בעיר באר שבע: תיאום מול גופים רלוונטיים לתחום, להעלאת אחוזי השירות המשמעותי אצל הנוער.

הקרן לידידות: היה  שותף בתהליך ההקמה והבניה של תוכנית "אזימוט", שמטרתה קידום צעירים מהפריפריה הגיאוגרפית בתחומי העסקה ההולמת את כישוריהם, דרך יעוץ והכוונה לאקדמיה, הכשרות מקצועיות וליווי פרטני – קואוצ'ינג.

מנהל בארגון "תוצרת הארץ" סניף לוד: הקמת קהילות צעירים בפריפריה באמצעות מלגות, וחיבור לעיר דרך התנדבויות ופעילויות שונות. זאת על מנת למנוע הגירה שלילית של הדור הצעיר מהעיר.

מתנדב במשטרה בנקודת גן יבנה: מתוך הרצון לעשות את השינוי באמצעות מעורבות במסגרות השונות.

רכז קהילה בארגון "זיקה גן יבנה": דוד גילה לי כי, לאחרונה, קיבל על עצמו את תפקיד רכז קהילה בזיקה, ויחל את עבודתו בארגון במהלך השבועות הקרובים. דוד החליט שכעת הוא פשוט רוצה לעשות למען הישוב בו הוא חי. 

ולאחר שקראתם על כל הישגיו ועשייתו למען האחר, הרשו לי בנימה אישית, לספר לכם, כיצד חוויתי, אני, את דוד, במהלך הראיון:

קבענו להפגש לקפה בבית קפה מקומי, ומיד נוצרה כימיה. הפגישה הקצרה, שתוכננה, התארכה הרבה מעבר למצופה, והרגשתי שאני יושבת מול אדם שאני מכירה כבר המון זמן. מכיוון שגם אני מתנדבת שנים רבות, מצאנו מיד שפה משותפת בראיה שלנו את הקהילה בה אנו חיים.

 ישב מולי בחור, מלח הארץ, צנוע, עניו, מדבר בקול שקט, אך מלא בעוצמה וכריזמה, עיניו משדרות חוכמה וחום. דוד המקסים, שכל שאיפתו, היא להביא בשורה חברתית, ולעשות למען האחר.

אז אולי רשימת העבודות שמוזכרת מעלה, קצת "מעייפת", אך היא בהחלט נחוצה ומשקפת מי הוא האיש שעומד לפניכם.

אני הוקסמתי, מקווה שגם אתם.